מדרש תנחומא, משפטים י׳:א׳-ד׳

‎שְׁנֵי דְּבָרִים יֵשׁ כָּאן, חָבֹל תַּחְבֹּל. לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב, שֶׁאִם נוֹטֵל יְתַד הַמַּחֲרֵשָׁה, שֶׁכְּשֶׁהוּא מַשְׁכִּים הוּא מְשִׁיבוֹ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. (שמות כב, כה). וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ (דברים כד, יג). אֱמֹר מֵעַתָּה, שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּמַה שֶּׁיִּשַׁן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ. וּבַבֹּקֶר אַתָה צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ יְתַד הַמַּחֲרֵשָׁה. וְכֵן בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו). לָמָּה? כִּי עָנִי הוּא. וְאוֹמֵר: כִּי הִיא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב, (דברים כד, כו). הֲרֵי צִנָּה פּוֹגַעַת בּוֹ בַּלַּיְלָה. וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי (דברים כד, כו). שְׁנֵי דְּבָרִים כָּאן דּוֹמִין זֶה לָזֶה. בְּשָׂכִיר כְּתִיב: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן

שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו). כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר אַחֲרָיו. מָכְרוּ לוֹ אֲלֻמָּה שֶׁל עָמִיר נְתָנָהּ עַל כְּתֵפוֹ, וְהָיָה הַחֲמוֹר בָּא בַּדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מְקַוֶּה לֶאֱכֹל אוֹתָהּ אֲלֻמָּה. מֶה עָשָׂה לוֹ אֲדוֹנָיו? בָּא וְהֶעֱמִידוֹ בְּבֵיתוֹ וְקָשַׁר אֶת הָאֲלֻמָּה לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ. אָמְרוּ לוֹ: רָשָׁע, כָּל הַדֶּרֶךְ הוּא רָץ בִּשְׁבִילָהּ וְלֹא נְתַתָּה לְפָנָיו. כָּךְ שָׂכִיר, עָמֵל וּמִצְטַעֵר כָּל הַיּוֹם, מְקַוֶּה לִשְׂכָרוֹ וּמוֹצִיאוֹ רֵיקָם, וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ. (דברים, כד, כו). וְכָאן (שמות כב, כו)

כְּתִיב: וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָלַךְ אֵצֶל הַדַּיָּן עִם חֲבֵרוֹ. זִכָּהוּ, יָצָא מְשַׁבֵּחַ אֶת הַדַּיָּן. אָמַר: אֵין חָכָם בָּעוֹלָם כִּפְלוֹנִי הַדַּיָּן וְהוּא מַלְאָךְ. לִזְמַן חָזַר אֶצְלוֹ לַדִּין וְחִיְּבוֹ. הִתְחִיל לְקַלְּלוֹ וְאוֹמֵר: אֵין שׁוֹטֶה בָּעוֹלָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֶתְמוֹל מַלְאָךְ וְהַיּוֹם שׁוֹטֶה. לְכָךְ כְּתִיב: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל.

מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר. אִם קִלַּלְתָּ הַדַּיָּן, תְּבוּאָתְךָ אַתָּה מְקַלֵּל. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, כָּל זְמַן שֶׁהַדַּיָּן מְקֵלָּל, הַתְּבוּאָה מִתְמַעֶטֶת וְהָרָעָב בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (רות א, א), דּוֹר שׁוֹפֵט אֶת שׁוֹפְטָיו. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, וְסָמִיךְ לֵהּ, מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ.