מדרש תנחומא, שמיני י׳

כָּל אוֹתָם שִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁמּשֶׁה עָסוּק בַּמִּשְׁכָּן, הוּא הָיָה זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר הַחֲלָבִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אַתָּה סָבוּר, קְרָא לְאָחִיךָ. לְכָךְ כְּתִיב: קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְגַדְּלוֹ בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קְרָא לַזְּקֵנִים וּמַנֵּה אוֹתוֹ לִפְנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מֵעַצְמוֹ נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל. קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר. וְלָמָּה לֹא אָמַר פַּר. אֶלָּא עַל יְדֵי עֵגֶל, נִתְפַּקְפֵּק הַכְּהֻנָּה בְּיָדְךָ, וּבָעֵגֶל מִתְבַּסֶּסֶת בְּיָדְךָ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: שֶׁלָּנוּ עֲוֹנוֹת מִמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אַף הֵם יַקְרִיבוּ עֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה, שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתְכַּפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי קָרְבָּן, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מוֹחֵל פְּשָׁעֶיךָ בְּלֹא קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי (ישעיה מג, כו).