מדרש תנחומא, שופטים ב׳

שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים. שׁוֹפְטִים, אֵלּוּ הַדַּיָּנִים. שׁוֹטְרִים, אֵלּוּ הַפַּרְנָסִים שֶׁמַּנְהִיגִין אֶת הָעֵדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אִם אֵין שׁוֹטֵר אֵין שׁוֹפֵט. כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּב אָדָם בְּבֵית דִּין לַחֲבֵרוֹ, אִם אֵין שׁוֹטֵר שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁפּוֹרֵשׁ מִן הַדִּין, אֵין סְפֵיקָה בְּיַד הַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹסְרוֹ בְּיַד הַשּׁוֹטֵר, וְהַשּׁוֹטֵר מוֹצִיא מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, אִלְמָלֵא סִיטְנוֹ שֶׁל יוֹאָב, לֹא הָיָה דָּוִד יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הַדִּין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא (דה״‎א יח, יד-טו). וְכִי דָּוִד וְיוֹאָב שׁוֹפְטִים כְּאֶחָד. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לַדִּין, מוֹסְרִין אוֹתוֹ בְּיַד יוֹאָב וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר, אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִיב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ, וַאֲשַׁבְּרָה מְתַלְּעוֹת וְגוֹ' (איוב כט, טז-יז).