מדרש תנחומא, ויקהל ב׳

‎וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה, שֶׁכְּבָר הָיְתָה בוֹ חָכְמָה. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא חָכְמָה אֶלָּא לְמִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כְּבָר. מַטְרוֹנָה אַחַת שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא, מַהוּ שֶׁכָּתַב יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין (דניאל ב, כא). לַטִּפְּשִׁים הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אִם יָבוֹאוּ אֶצְלֵךְ שְׁנַיִם, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהֵן צְרִיכִין לִלְווֹת מִמֵּךְ מָמוֹן, לְאֵי זֶה מֵהֶם אַנְתְּ מַלְוָה. אָמְרָה לוֹ: לֶעָשִׁיר. אָמַר לָהּ: וְלָמָּה. אָמְרָה לוֹ: שֶׁאִם יֶחְסַר, יִהְיֶה לוֹ מָמוֹן שֶׁיִפְרָע. אֲבָל עָנִי, אִם יְאַבֵּד מְעוֹתַי, מֵהֵיכָן יִפְרָע. אָמַר לָהּ: יִשְׁמְעוּ אָזְנַיךְ מַה שֶּׁפִּיךְ מְדַבֵּר. כָּךְ, אִם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן חָכְמָה לַטִּפְּשִׁין, הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כִסְאוֹת וּבִמְבוֹאוֹת מְטֻנָּפוֹת וּבְבָתֵּי מֶרְחֲצָאוֹת, וְאֵין מִתְעַסְּקִין בָּהּ. אֶלָּא נְתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֲכָמִים, שֶׁיְּהוּ יוֹשְׁבִין בִּישִׁיבַת זְקֵנִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹסְקִין בָּהּ. לְכָךְ כְּתִיב: וָאֲמַלֵּא,

מִלֵּא מִי שֶׁהָיָה בוֹ כְבָר חָכְמָה, בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁע, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה (דברים לד, ט), שֶׁכְּבָר הָיָה בוֹ. הַחֶנְוָנִי הַזֶּה אָדָם הוֹלֵךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ יַיִן אוֹ דְבַשׁ אוֹ שֶׁמֶן וּמֻרְיָס, כְּשֶׁהַחֶנְוָנִי פִּקֵּחַ, מֵרִיחַ בַּכֶּלִי. אִם הָיָה שֶׁל יַיִן, נוֹתֵן לְתוֹכוֹ יַיִן. וְכֵן כְּלִי שֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל דְּבַשׁ וְשֶׁל מֻרְיָס. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁרוֹאֶה בָאָדָם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חָכְמָה מְמַלְּאוֹ. הֱוֵי, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ, שֶׁכְּבָר הָיָה בוֹ.