מדרש תנחומא, וילך א׳

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. אֵין וַיֵּלֶךְ אֶלָּא לְשׁוֹן תּוֹכֵחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים (תהלים מו, ט). בְּסוֹף קֹהֶלֶת כְּתִיב: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת (קהלת יב, יא). מַה דָּרְבָּן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַוְּנוֹת לֵב לוֹמְדֵיהוֹן לְדֶרֶךְ טוֹבָה. וּכְמַסְמְרוֹת נְטוּעִים (שם), מַה מַּסְמֵר זֶה קָבוּעַ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָהּ קְבוּעִים. וּמַה נְּטִיעָה פָּרָה וְרָבָה, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה פָּרִין וְרָבִין לִמְצֹא בָּהֶם טַעַם. נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד (קהלת יב, יא), אַף עַל פִּי שֶׁהַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, כֻּלָּן אֲמָרָן מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה. וּכְמַשְׁמְרוֹת נְטוּעִים, כָּתוּב בְּשִׁי״‎ן, לוֹמַר, שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים סְפָרִים כְּמִנְיַן מִשְׁמָרוֹת שֶׁהֶעֱמִיד דָּוִד, לְכָךְ נִכְתַּב בְּשִׁי״‎ן. וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים נִכְתַּב דָּוִד מָלֵא, שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים, כְּנֶגֶד אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָרוֹת שֶׁהֶעֱמִיד דָּוִד.