מדרש תנחומא, וירא י״ד:א׳-ב׳

‎וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵי זוֹ הִיא אוֹנָאָה? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיּוֹנֶה אֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנוֹתוֹ. וְאִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, אַל יוֹנֶה אוֹתוֹ וְלֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁהֲרֵי הַחֲזִיר נָשׁוּךְ בֵּין שִׁנֵּיהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיְּךָ לִהְיוֹת שָׁוֶה לִי כִּבְיָכוֹל. אֲנִי כְּשֶׁבָּרָאתִי אֶת עוֹלָמִי, לֹא בִקַּשְׁתִּי לְהוֹנוֹת לִבְרִיָּה וְלֹא פִרְסַמְתִּי לְבָאֵי עוֹלָם מֶה הָיָה הָאִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן.

בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁיּוֹנֶה לַחֲבֵרוֹ, הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה. וְשָׂרָה שֶׁהוֹנֵת אֶת עַצְמָהּ וְנָטְלָה שְׂכָרָהּ, שֶׁאָמְרָה לְאַבְרָהָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ הוֹנֵת אֶת עַצְמֵךְ, חַיַּיִךְ, בַּלָּשׁוֹן שֶׁאָמַרְתְּ בּוֹ אֲנִי פוֹקְדֵךְ. אַתְּ אָמַרְתְּ, עֲצָרַנִי, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה? כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם וְגוֹ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם הִתְפַּלֵּל לְפָנַי עַל אֲבִימֶלֶךְ הָרָשָׁע וְנִתְמַלֵּאתִי רַחֲמִים עָלָיו, הֲרֵינִי פוֹקֵד לְאַבְרָהָם עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה.