מדרש תנחומא, ויצא י״ב

‎וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלַּיְלָה. זֶה אֶחָד מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת שֶׁטִּמֵּא הַטָּהוֹר כְּבוֹדוֹ בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים כָּאן. וּבְמָקוֹם אַחֵר, וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה (בראשית כ, ג), בִּשְׁבִיל שָׂרָה. הִתְחִיל לָבָן אוֹמֵר לְיַעֲקֹב, וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ וְגוֹ' לָמָה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. הֱשִׁיבוֹ, עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְזַר עַל רָחֵל מִיתָה. וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים. לָמָּה גָנְבָה אוֹתָם. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים לְלָבָן שֶׁיַּעֲקֹב בּוֹרֵחַ עִם נָשָׁיו וּבָנָיו וְצֹאנוֹ. וְכִי הַתְּרָפִים מְדַבְּרִים הֵם. כֵּן, דִּכְתִיב: כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן (זכריה י, ב). וְאַתָּה אוֹמֵר, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, כָּל אוֹתוֹ עִנְיָן.

אֶלָּא תְרָפִים, לָמָּה נִקְרְאוּ תְרָפִים. לְפִי שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה תֹרֶף, מַעֲשֵׂה טֻמְאָה. וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְבִיאִין אָדָם בְּכוֹר וְשׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ וּמוֹלְחִים אוֹתוֹ בְּמֶלַח וּבְשָׂמִים, וְכוֹתְבִין עַל צִיץ זָהָב שֵׁם רוּחַ טֻמְאָה, וּמַנִּיחִין הַצִּיץ בַּמְכַשְּׁפוּת תַּחַת לְשׁוֹנוֹ, וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּקִּיר, וּמַדְלִיקִין לְפָנָיו נֵרוֹת וּמִשְׁתַּחֲוִים לוֹ, וּמְדַבֵּר עִמָּם בְּלַחַשׁ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, לְפִיכָךְ גָּנְבָה אוֹתָן רָחֵל. וְעוֹד, כְּדֵי לַעֲקֹב עֲבוֹדָה זָרָה מִבֵּית אָבִיהָ נִתְכַּוְּנָה, לְפִיכָךְ לֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. וּכְתִיב: וַתִּגְנֹב רָחֵל.