משלי ו׳:כ׳-כ״ו

נצור בני מצות אביך:

ענדם. ל' קשר הוא כמו אענדנו עטרות לי (איוב ל״א:ל״ו):

בהתהלכך. בחייך:

תנחה אותך. כמו תנהיגך:

בשכבך. בקבר:

והקצות היא תשיחך. לתחיית המתים לעמוד בדין:

היא תשיחך. תליץ בעדך:

כי נר מצוה ותורה אור. כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר, ד"א כי נר מצוה וגו' מצות האב הוא נר כל מי שמקיים מצות אביו כאלו נוטל נר בידו להדליק במקום חושך ואם אבד שום דבר שם הוא מוצאו לאורו, וכן מי שהוא מקיים הוראת אמו אורה היא לו וכן הוא אומר אל תטוש תורת אמך וכן הוא ודאי שמקרא זה מדבר במצות אביו ואמו דכתיב (לקמן כ) מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך ואם נר של אדם ידעך (כוהה) כשאין מקיים מצות נמצא כשמקיים מצות מאיר נרו (ר' יוסף קרא):

ודרך חיים תוכחות מוסר. תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים:

לשמרך מאשת רע. התורה תשמרך מאשה של מנהג רע ועל כרחך לא דבר שלמה אשה רעה אלא כנגד עבודת גלולים שהיא שקולה כנגד הכל שאם תאמר אשה זונה ממש וכי כל שכרה ושבחה של תורה ששומרת מן הזונה לבדה אלא ע"כ זו עבודת גלולים שהיא חמורה כנגד הכל:

מחלקת לשון. מטחות עינים של לשון נכריה:

ואל תקחך. ואל תטול חכמתך ממך בעפעפי עיניה שקורצות בהם בעפעפיה:

כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. לידי עניות וחוסר כל טוב:

נפש יקרה תצוד. נפש שהיתה יקרה קודם לכן באה וצדה לגיהנם: