משנה ברורה תרי״ב

(א) ככותבת הגסה: אע"ג דבכל איסורי התורה משערינן בכזית כל זה היכי דכתיבי אכילה משא"כ ביו"כ דלא כתיב אכילה אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון עינוי כדכתיב הנפש אשר לא תעונה וקים להו לחכמים דבפחות מככותבת לא מייתבא דעתיה כלל והרי הוא רעב ומעונה כבתחלה ועיין בה"ל:

(ב) והוא פחות מכביצה: ר"ל ביצה בינונית ועיין בדגול מרבבה שכתב דכביצה האמור כאן הוא בלי קליפה ובתשובת בנין ציון החדשות חולק עליו:

(ג) ושיעור זה שוה וכו': דקים להו לחכמים דבשיעור זה מייתבא דעתיה דכל אדם מעט או הרבה ובבציר מזה לא מייתבא דעתיה דשום אינש. והנה מה שהורה לנו המחבר השיעור לענין חיוב אף דאיסורו הוא אפילו בכל שהוא כדלקמן סעיף ה' ע"ש משום דנ"מ מזה לענין הנזכר בסימן תרי"ח אודות חולה דמאכילין אותו פחות מכשיעור וע"כ צריכין אנו לידע השיעור של חיובא:

(ד) אפילו מלח וכו' וציר שעל ירק: דבאין להכשיר את האוכל וכל דבר שבא להכשיר את האוכל חשוב כאוכל. וה"ה בשרה פתו ביין או במים מצטרף היין או המים להפת:

(ה) אינן מצטרפות: שאם אכל פחות מככותבת ושתה ג"כ פחות מכשיעור אינן מצטרפות ביחד לחייבו דקים להו לחכמים שאין דעתו מתיישבת בכך [גמרא]:

(ו) אכל וחזר ואכל: וה"ה אם אוכל בלי הפסק אלא שפירר את האוכל לפירורים קטנים ואכלם ועי"ז נשתהא באכילתו הרבה ג"כ בעינן שיהא מתחלת אכילתו עד סופו רק כדי אכילת פרס:

(ז) ואם לאו: ר"ל ששהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס אין מצטרף תחלת אכילה לסופה להתחייב כרת:

(ח) י"א וכו' וי"א: ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחרי המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחרי המיקל:

(ט) שוחקות: כל ביצה במילוי ובריוח ולא בצימצום:

(י) הא דבעינן שיעור: היינו בין לענין אכילה בין לענין שתיה כדלקמן בס"ט:

(יא) אבל איסורא איכא: מן התורה:

(יב) שאינם ראוים לאכילה: היינו דברים מרים או נבאשים עד שאינם ראוים מחמת זה לאכילה כלל ודברים ראוים לאכילה רק שהם איסורים כגון חלב ונבילה וטרפה וכה"ג בודאי חייבים עליהם גם מחמת יוה"כ:

(יג) שאכל: דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה:

(יד) עד שקץ במזונו: שאוכל עכשיו ולאפוקי אם אינו קץ ורק שהיה שבע ואינו מתאוה לאכול ואעפ"כ הוא מרגיש טעם כשאוכל חייב:

(טו) פטור: דאכילה גסה לא שמה אכילה ומ"מ לכתחילה יש איסור בזה וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה [פמ"ג]:

(טז) על אכילתו חייב וכו': והב"ח כתב דאם אכל עד שקץ במזונו אפילו בזה פטור אכן באמת הכל תלוי לפי מה שהוא מרגיש בנפשו [כ"כ מ"א ור"ל דבסתם תלינן דבמאכל מתובל כשהוא אוכל אפילו אם היה מתחלה שבע ביותר אינו קץ בה ובזה מיירי הרמ"א ואעפ"כ אם מרגיש בנפשו שכואב לו האכילה וקץ בה פטור]:

(יז) לטעום דבר להפליט: אפילו פחות מכשיעור ואפילו אם יודע שיכול לעמוד על עצמו שלא יבלע כלום:

(יח) אפילו עצי בשמים: שהוא עץ בעלמא דמ"מ כשלועסו מרגיש טעם. אבל מותר להריח למלאות מנין מאה ברכות. וכ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך דהוי ברכה שא"צ ויש אנשים שמריחים במים המריחים (שקורין שפירטוז אבל כשאינו מריח אין צריך לברך עליו כלל) ואין מברכים עליו כלל ועושים איסור [ח"א]:

(יט) עלי קנים: יש גורסין עלי גפנים והטעם משום דאינם ראוים לאכילה:

(כ) שלבלבו: פירוש שהניצו וכדמתרגמינן ויוצא פרח ויצץ ציץ ואפיק לבלבין:

(כא) מראש השנה ועד יום הכיפורים וכו': משום דעדיין לחין ורכין הן וראוין לאכילה:

(כב) כס פירוש שכסס וכו': ומיירי שבלעם דאל"ה אפילו רטובים פטור וקראם בשם כסיסה משום דפלפל יבש או זנגביל (שקורין אינגבער) הוא דבר שאין דרכן לאכול ולכן פטור וכל פטור דאתמר הכא פטור אבל אסור:

(כג) מלא לוגמיו: דקים להו לרבנן דבשיעור זה מתיישב דעתו של אדם ואזל ממנו העינוי:

(כד) לפי מה שהוא: ר"ל דכאן אין השיעור שוה לכל אדם כמו באכילה בס"א משום דלענין שתיה קים להו לחכמים דלא מייתבא דעתיה של אדם אלא במלא לוגמיו דידיה:

(כה) ולא מלא לוגמיו ממש: ר"ל דלא בעינן שיהא שני הלחיים מלאין משקה אלא די שיהא אחד מלא ובולט אלא שאז יראה ממילא כאלו שניהם מלאין:

(כו) והוא פחות וכו': משמע דהוא קרוב לרביעית אמנם בסימן רע"א סי"ג כתב דהוא רובו של רביעית ועיין בבה"ל שם:

(כז) באדם בינוני: ולפעמים המלא לוגמיו ברביעית או יותר מרביעית כגון באדם גדול ביותר. ולהיפך באדם קטן דמלא לוגמיו דידיה הוא פחות מרוב רביעית ג"כ חייב כיון דמייתב דעתיה עי"ז:

(כח) כגון ציר: הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח. ומורייס הוא שומן היוצא מן הדגים:

(כט) וחומץ חי: ודוקא שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ דאז אינו ראוי לשתיה ופטור אפילו שתה הרבה יותר מכשיעור דכיון שהוא חומץ חזק טפי מזיקו וי"א דכששותה הרבה חייב משום דאז שובר רעבונו והתורה אמרה אשר לא תעונה אבל אסור לכו"ע אפילו בפורתא:

(ל) חייב: דראוי הוא לשתיה:

(לא) ויש אומרים: מלשון המחבר משמע דהעיקר כדעה א' אבל הפר"ח והגר"א כתבו דהעיקר כדעה השניה:

(לב) ולא חיישינן וכו': ולא דמי לחמץ בפסח שאסור ליגע בו משום שמא יבוא לאכלו כדמוכח לעיל בסימן תמ"ו ס"ג משום שבפסח הוא אוכל שאר דברים לכך חיישינן שיאכל גם את זה משא"כ ביוה"כ דבדיל מכל דבר אכילה ושתיה ועוד דאימת יום הדין עליו לכך לא חיישינן שישכח. ואפילו אם התינוק יכול ליטלו בעצמו ג"כ אין להחמיר בזה: