משנה ברורה תרצ״ה

(א) ובסעודה אחת יוצאים: לאפוקי ממאן דאמר דחייב לאכול גם בלילה של י"ד, דומיא דמגילה. ומכל מקום נכון לאכול גם בלילה, וכדלקמיה בסעיף ב בהג"ה:

(ב) שעשאה בלילה: היינו בליל י"ד, דבליל ט"ו לבני עיירות פשיטא, דכבר עבר זמנה:

(ג) וירבה קצת בסעודה: ואפילו כשחל הי"ד במוצאי שבת, דעשה סעודה חשובה בסעודה שלישית, מכל מקום צריך להרבות קצת בלילה לכבוד פורים, אך אינה סעודה כמו למחר, דשם צריך להרבות יותר.
כתבו האחרונים דנכון ללבוש בגדי שבת גם כן מבערב, וימצא אחר כך בביתו נרות דולקות ושולחן ערוך ומטה מוצעת:

(ד) בין ארור המן: שזה מפלה ראשונה, שניטל נקמה רבה ממנו. ועוד טובה יתרה מזה, גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש. והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להשם יתברך על שתי הטובות, ועל כן אמרו חז"ל שלא יפסיק מלתן שבח על זה בשמחה, עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ועיין באור זרוע דמכל מקום יראה להיות זהיר בענין נטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון, ויהיה שמחה של מצוה. ועיין בפרי מגדים שכתב, דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה על זה לשם מצוה:

(ה) וישן ומתוך שישן וכו': וכן ראוי לעשות [פמ"ג]:

(ו) מלבד תענית חלום: ויתענה עד אחר מנחה, ויאכל קודם ביאת השמש רק פעם אחת. הנשבע להתענות בפורים יראה להתיר שבועתו:

(ז) ועיין לעיל סימן תקס"ח: סעיף ה, ובסימן תק"ע בכל הסימן:

(ח) לאחר מנחה: הא דלא נהיגי לעשותה בשחרית, משום שטרודים במשלוח מנות ונמשכין ברוב עד המנחה, ואסורין להתחיל בסעודה קודם מנחה:

(ט) בעוד היום גדול: כתב אליה רבה בשם של"ה: המשובח מי שעושה סעודה בשחרית. וכתב עוד שיקבץ אנשי ביתו וחביריו, דאי אפשר לשמוח כראוי ביחיד. ומכל מקום יהיה שמחה של דברי תורה, וכדלקמיה:

(י) הסעודה בשחרית: היינו קודם חצות היום לכתחילה. ועיין ביד אפרים מה שכתב בשם מהרי"ל:

(יא) מאכל זרעונים: בלילה הראשונה:

(יב) דניאל וחביריו: וגם אסתר אכלה זרעונים, כדאמרינן פרק קמא דמגילה: "וישנה... לטוב" (אסתר ב ט), שהאכילה זרעונין:

(יג) דאם הזיק וכו': בב"ח מחלק בין היזק גדול לקטן, בין בגוף בין בממון, דבהיזק גדול מקפידין ואין מנהג לפטור בהיזק גדול:

(יד) מכח שמחת פורים: פירוש, שעשה מכח שמחה, אבל אם כיון להזיק חייב:

(טו) אומר על הנסים בברכת המזון וכו': ואם שכח לומר "על הנסים", יש אומרים דמחזירין אותו ויש אומרים דאין מחזירין אותו, וספק ברכות להקל. ודווקא בסעודה ראשונה שאוכל בו ביום, אבל בסעודה שניה שאוכל אחר המנחה שקורין סעודת פורים, וכבר אכל סעודה אחת ביום, שוב אין מחזירין אותו לכולי עלמא, אלא כשמגיע ל"הרחמן" יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו נסים" וכו'. כשחל פורים בערב שבת ומשכה סעודתו עד הלילה, חייב להזכיר של עכשיו דהיינו רצה, ואם כן איך יאמר "על הניסים"? דהוי תרתי דסתרי, וכיון דאין הזכרת "על הנסים" חמור כל כך, לכן יאמר רק של שבת. וכל זה אפילו כשלא התפלל עדיין, ובפרט אם התפלל מקודם, בודאי אינו כדאי להזכיר אחר כך "על הנסים" בברכת המזון וכדלקמיה:

(טז) אומר על הנסים: יש אומרים, דוקא כשלא התפלל ערבית עדיין, אבל משהתפלל שוב אינו אומר "על הנסים". ויש אומרים דבכל גווני אומר, ועל כן מהנכון שיברך ברכת המזון קודם שיתפלל, להוציא עצמו מפלוגתא. ואם רוצה למצוא תקנה שיתפללו קצת מהצבור בבית הכנסת כדרכו תמיד, נראה שמשהגיע הזמן בלילה יברך ברכת המזון ויאמר "על הנסים" וילך לבית הכנסת להתפלל, ואחר כך יכול לאכול ולשתות ולשמוח עוד, דהא מצוה בשמחה בשני ימים:

(יז) ונוהגין וכו': ובזה אם לא אמרו בוודאי אין מחזירין אותו, אפילו לדעת המחמירין הנ"ל, דהא אפילו בלכתחלה יש פלוגתא אם לאמרו וכנזכר לעיל:

(יח) לשלוח: בתשובת בנין ציון סימן מ"ד נסתפק אם הביא בעצמו המנות ולא על ידי שליח אי יוצא, כיון דכתיב "ומשלוח" נימא דבענין דווקא על ידי שליחות, עיין שם:

(יט) שתי מתנות: בעניים הקפידו ליתן לשני עניים, דמצוה לחלק, מה שאין כן בעשיר דדי כשנותן לאחד:

(כ) מיני אוכלין: ולא בגדים ושארי דברים. והוא הדין משקה דשפיר דמי, דשתיה בכלל אכילה. וכן סגי באחד אוכל ואחד משקה. ובעינן שיהיה מין אוכל המבושל ולא בשר חי, דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמע. ויש אומרים, דכיון שהוא שחוט וראוי להתבשל מיד, שרי:

(כא) זה שולח לזה וכו': ויוצא ידי חובתו אף על פי שהולך אחר כך לסעוד אצלו:

(כב) לשלוח מנות ביום: והוא הדין מתנות לאביונים, אם לא שקיים המצוה דשילוח מנות לאיש אחד ומתנות לשני אביונים ביום, אין נפקא מינה במה שרוצה להוסיף עוד בלילה:

(כג) או מוחל לו: רוצה לומר, שאומר: הריני כאילו התקבלתי:

(כד) יצא: והפר"ח חולק על זה, וכן החתם סופר בסימן קצ"ו מתמה על זה:

(כה) ואשה חייבת וכו': שכולן היו באותו הנס, וצריכה היא לשמוח ולשמח לב אביונים, וכתיב: "קימו וקיבלו היהודים" וגו' (אסתר ט כז) וגם נשים בכלל. וכתב המגן אברהם: לא ראיתי נזהרין בזה. ואפשר דווקא באלמנה, אבל אשה שיש לה בעל, בעלה משלח בשבילה לכמה אנשים. ומכל מקום יש להחמיר:

(כו) ספק קידושין: שיאמרו שזהו סבלונות שאחר הקידושין, וחיישינן שמא קידשה כבר בפני עדים ואינם לפנינו:

(כז) אין לחוש: דזה הוי במעות וליכא למיחש לסבלונות. ואפילו אם נותן לאביון מאכל הוא דרך צדקה, ואינו דרך סבלונות: