ר״ן על עבודה זרה י״ג

לפיכך נראה כדברי הראב"ד ז"ל שפירש דאפילו לאחר י"ב חדש אסורין ואיסורן איסור הנאה שהיין משתמר בהם ודמו לחרס הדרייני אבל חרצנים ודורדיא מכיון שנתייבשו כלה לחלוחית שבהן ולפיכך מותרין:

קוניא. כלי חרס המצופה באבר:

ירוקא אסור משום דמצריף. שיש בו קרקע ממחפורת של צריף ובלע טפי:

קרטופני. בקעים וסדקים:

דתשמישו על ידי חמין. שנשתמשו בו כל ימות השנה חמץ על ידי חמין ובלעי טפי:

והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. דכתיב ישבר דאלמא אין לו טהרה אלא שבירה:

וירוקא דאסרינן משום דמצריף כתב הרמב"ן ז"ל דאין לו טהרה עולמית דה"ל ככלי מחפורת של צריף דאיתמר לעיל שאין לו טהרה אבל אוכמי וחיורי שרי בשכשוך בעלמא דככלי עץ הוו משום דשיעי ואקושי ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי ומיהו ככלי חרס דמי ואית להו טהרה בערוי כשאר כלי חרס ולא דמי לירוקא דמצריף ע"כ. והאי קוניא דאמרינן דאוכמא וחיורא שרי מסתברא דבכלים שאין מכניסין לקיום פסקינן ומש"ה אוכמא וחיורא שרי דאין דינן אלא ככלי עץ ומשכשכן במים ומותרין וירוקא אסור משום דמצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי שדינן ככלי חרס שכל שתחלת תשמישן ביד עובד כוכבים אפי' אין מכניסין לקיום צריכין ערוי וכפי הסברא שכתבנו למעלה. אבל כשמכניסין לקיום אפי' אוכמא וחיורא אסירי שכל כלי המכניסו לקיום צריך ערוי ולא שמענו חלוק בין כלים לכלים. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות שפירש לזו בכלים שמכניסין לקיום ואפ"ה אוכמי ואיורי שרי שאינן בולעין אבל בשאין מכניסן לקיום אפילו כלים של חרס מותרין שהוא ז"ל אין לו חלוק בין כלי חרס לשאר כלים בשאין מכניסן לקיום כאותה סברא שכתבנו ולפיכך פירש כסי כפירושו של ר"ת ז"ל ומ"מ כיון שלימדנו הרב שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום נתרין בשכשוך מפני מיעוט בליעתן הדבר פשוט בעיני להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום בשכשוך דשיעי ואקושי ובליעתן מעוטה מכל הכלים:

כשהן אסורין. כי תנא דלחין אסורין:

אפילו בהנאה. ויבשין דתנן בהו דמותרין דהיינו לאחר י"ב חדש מותרין אפילו באכילה והרב אלפסי ז"ל כתב בזה פירוש אחר שאמרו בירושלמי במשלה אותן מתוך הבור שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור כלומר דזמנין דאפילו לחין מותרין לאלתר ואפילו באכילה כגון ששלה אותן העובד כוכבים מתוך הגת שלו עד שלא דרך ולא נמשך היין שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור:

האי דורדיא. שמרים של יין נסך. כתב ר"ת ז"ל דורדיא היינו שמרים שנתמדו אבל אם לא נתמדו אפילו לבתר תריסר ירחי שתא אסורי דלא גרעי מחרס הדרייני והיינו דתניא בתוספתא במסכת תרומות בפרק בתרא שמרי עובדי כוכבים שיבשו אסורין בהנאה ויבשו היינו לאחר י"ב חדש כדאמרינן הכא בשמעתין ואפ"ה קתני דאסורין לפי שלא נתמדו דבכה"ג מיקרי שמרים אבל כי נתמדו מיקרו דורדיא ולפי זה כתב דאם חימץ בהם את העיסה כמו שרגילין במקצת המקומות שמייבשין את השמרים בתנור ומחמיצין בהן שכל העיסה אסורה דכל מידי דעביד לטעמא אפילו באלף לא בטיל וכדתנן במס' תרומות בפ' בצל תפוח של תרומה שרסקו ונתנו בעיסה כל העיסה אסורה אבל ראיתי לר"מ במז"ל שכתב בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות וכן שמרים של יין שיבשו לאחר י"ב חדש מותרין שהרי לא נשאר בהן ריח יין והרי הן כעפר ואדמה ולפי זה איכא למימר דההיא תוספתא דתרומות ר"מ היא וי"א שכך הדין אף במה שנדבק בדפני הקנקנים שקורין רוש"ה שכל שנתיישן י"ב חדש מותר:

האי אבטא דטייעי. חמת מעור עב:

דטייעי. הולכי דרכים נושאין אותו מלא יין למרחוק והוי כמכניסו לקיום ומש"ה צריך שהייה י"ב חדש כך פירש רש"י ז"ל וי"א דמהא שמעינן שכל כלי שדרכו להשתמש בו יין תדיר אע"פ שהוא קטן חשוב מכניסו לקיום דבין שהוא מכניסו לקיום מתוך גדלו ובין שנשתמש בו תדיר מכניסו לקיום מיקרי:

מורייס אומן. של עובד כוכבים אומן:

מותר. מורייס לא עבדי ליה מדגים טמאים ומשום חמרא אסרינן ליה ואומן לא רמי ביה חמרא כדמפרש ואזיל ואיידי דנפיש שומניה פעם ראשון וב' מקלקל ליה חמרא:

לנמילא דעכו. פור"ט בלעז מקום שהספינות עולות בו ליבשה:

קיסטא. שם המדה:

בלומא. בזוזא במדינתו של עובד כוכבים היין היה ביוקר ומורייס בזול אבל כאן המורייס ביוקר והיין בזול וחיישינן לערובי:

אירא דצור אתא. דרך שפת הים הסמוכה לצור אתא האי ארבא ושם היין בזול וערבו בו מן היין:

עקולי. מים שהולכין עקלתון:

ופשורי. מי שלגים נפשרים על שפת הים ואין מושכי הספינה יכולין לבא באותו הדרך:

ומדאמרינן קיסטא דמורייסא בלומא וכו'. שמעינן דלא חיישינן לעולם שיערב העובד כוכבים שום דבר כדי להעביר הישראל אלא אם כן היה מרויח בדבר ושמעינן תו שלא השוו חכמים מדותיהן באיסור המורייס לאסור אותו בכל מקום ובכל זמן הלכך מסתברא שלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין אבל בזמן שאין רגילין לתת לתוכו יין מותר וזה הוא מה שכתב הר"ם במז"ל בפרק [שבעה] עשר מהלכות מ"א המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה היין יוקר מן המורייס מותר וכתב הרשב"א ז"ל שעל זה סמכו ליקח מורייס בכל מקום מכל אדם לפי שלא נהגו עכשיו לתת לתוכו יין כלל:

מתני' מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים. לרבנן קא בעי לה דאסרי לה באכילה ולא בהנאה:

והלא קיבת עולה חמורה. שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה:

שדעתו יפה. שאינו קץ ומואס בה:

שורפה. גומעהו:

ולא הודו לו. לא אמרו כן להתיר' לכתחלה אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דתנן הכי שריא מדאורייתא אלא דרבנן גזרו בה והכי משמע לא נהנין מדרבנן ואם נהנה אין בה מעילה אלמא מדלית בה מעילה ש"מ דהאי חלב הכנוס בקיבת (הטלה) [העולה] פרשה בעלמא הוא:

בקיבת עגלי עבודת כוכבים. שנעשו לה תקרובת וגבי עבודת כוכבים אפי' פרשא אסור דניחא ליה בנפחא שתהא יפה וגדולה כדאמרינן בגמרא [דף לד:]:

והשיאו לדבר אחר. לא רצה לגלות לו טעם הדבר כדאמרינן בגמ'[דף לה.] דכי גזרי גזיריתא במערבא לא מגלו טעמא עד לבתר תריסר ירחי שתא דלמא איכא איניש דלא מסתבר ליה טעמא ואתו לזלזולי בה ובגמרא יהבי ביה טעמי טובא איכא מ"ד מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ועור לאו פרשא הוא ואסור ואיכא מ"ד משום גלוי ונקטינן שגבינות העובדי כוכבים אסורה בכ"מ ובכל זמן שהרי אפי' במקומות שאין חוששין לגלוי ראוי לאוסרה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה והגאונים סומכין על טעם זה שהרי הרב אלפסי ז"ל כתבו במסכת חולין וכן כתבו הר"ם במז"ל בפ"ג מהל' מאכלות אסורות ועוד כתב שם שאפי' גבינה שנודע שהעמידוה העובדי כוכבים בעשבים וכיוצא בהן שהורו מקצת הגאונים ז"ל שהיא אסורה לפי שכבר גזרו על כל גבינות העובדי כוכבים בין שהעמידוה בדבר האיסור בין שהעמידוה בדבר המותר גזרה משום שהעמידוה בדבר האסור וכן הסכים הראב"ד ז"ל בהשגות שהיא אסורה ואפילו מן הדין וכמו שכתב הוא ז"ל וכתב עוד הרמב"ן ז"ל דאפי' למ"ד משום נקור אסורה לעולם ואפילו במקום שאין חוששין לגלוי לפי שהגבינה נאסרה במנין וצריך מנין אחר להתירו אבל שאר המגולין לא הושיבו ב"ד עליהם ולא נאסרו במלין אלא שהיו אוסרין עליהם שסכנתן מצויה להם וכן השיב רבינו יצחק הזקן ז"ל בתשובה לחכמי פרובינצ"א ואין בדבר זה ספק כלל שהגבינה במנין נאסרה דבגמרא אמרינן [דף לה.] דא"ל רבי יהושע לרבי ישמעאל השיק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב ופרש"י בגמ' משום שגזרה חדשה היא ואין מפקפקין בה והקשה הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל למה לן למימר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה אפילו כשרה נמי ליתסר משום בשר בחלב ותו היכי מיתסרא בכל דהו ליטעמיה קפילא וליהוי בנותן טעם וניחא ליה אי משום בשר בחלב לא מתסר אלא בנ"ט כדתנן במסכת חולין (דף קטז.) המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנ"ט אסורה ומשום קיבת נבלה נאסרה בכל שהוא דכיון דאוקומי קא מוקים לא בטיל דומיא דהא דאמרינן לעיל בגמ' [דף לה.] אבל משום בשר בחלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי ולזה הסכים הרמב"ם (ז"ל) תלמידו ז"ל בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות מכלל דסבירא להו ז"ל דבאיסורין הללו הולכין אחר נ"ט אלא דהכא אסור משום דאוקומי קא מוקים אבל הראב"ד ז"ל כתב דבלאו הכי לא אזלינן בה בתר נ"ט דבכל דבר של עובדי כוכבים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותן לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותן לעולם כדי שלא יפרצו שהרי למ"ד מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר אין הולכין בה אחר נ"ט וכן בשמן של עובד כוכבים למאן דאמר זליפתן של כלים אסורין [אוסרתן] וכן בקורט של חלתית אלמא בכל דבר של עובד כוכבים אין הולכין בהן אחר נותן טעם:

מתני' ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה וכו'.:

הפת והשמן שלהן והשלקות. מפורש בגמרא שאיסורו של פת משום חתנות ושמן ג"כ ואף שלקות פירש רש"י ז"ל שמשום חתנות נאסרו וא"ת א"כ אמאי פלגינהו תנא דמתניתין לפת ושלקות בתרתי הרי שניהן משום בשולן נאסרו ומשום חתנות י"ל שתי גזירות הוו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ושמנן משום יינן כדאיתא בגמ' (דף לו.) דתרוייהו שייכי בהדי יין ושמן מפני שהוא משקה כמוהו ופת משום דשכיחא מילתא דאכיל איניש ושתי אבל על השלקות לא גזרו ואתא בי דינא אחרינא וגזרו בכל השלקות משום חתנות ומשום הכי פלגינהו תנא דמתני' בתרתי ולי נראה שהפת של עובדי כוכבים אפילו שנתבשל ע"י ישראל כיון שהעובד כוכבים לשו וערכו ומן העובד כוכבים הוא לוקחו אסור משום חתנות וכי אמרינן לקמן בגמרא (דף לח:) דפת שלש מלאכות יש בו ואי אפה ישראל שרי ה"מ בפת שלנו שהרי אין בו איסור אלא משום בשולי עובדי כוכבים ואיסור בשולו של פת התירו אותו חכמים באחת משלש מלאכות שתהא נעשית ע"י ישראל אבל פת שלהם אפילו נאפת על ידי ישראל אסורה ומשום הכי פלגינהו תנא בתרתי ותדע לך דלשמואל דאמר דשמן שאסר תנא דידן משום זליפתן של כלים אסורין אסרו כדאיתא בגמרא על כרחך הפת אפילו לא אפאו העובד כוכבים אסור משום זליפתן של כלים וכי אמרינן בגמרא מה ראו חכמים לאסור משום חתנות היינו אליבא דרבי יהודה הנשיא דסבר דנותן טעם לפגם מותר אי נמי לרב דאמר דשמן דניאל גזר עליו וכדאיתא בגמרא וכיון דלשמואל הפת כל שנלוש ביד עובד כוכבים אף על פי שלא אפאוהו עובדי כוכבים אסור אף לרב דאמר משום חתנות דמשמע דאסור דהא לא איפלגו בהכי אלא אם כן תדחוק לומר דכי היכי דאיפליגו בשמן דלשמואל כל שאין בו לחוש לזליפתן של כלים אסורין מותר ולרב אסור ה"נ (שאפילו) בפת הוי אפכא שאם לא אפאו העובד כוכבים מיתסר לשמואל משום זליפתן של כלים טמאים ולרב שרי ואין זה נראה אלא לתרוייהו מיתסר והיינו דבכל האי פיסקא דפת לא אייתינן ההיא דרבי יוחנן דאמר שלש מלאכות יש בו לפי שהפת השנויה במשנתנו לא מתורת בשולו בלבד נאסר אבל לקמן בפסקא דשלקות [דאיירינן באיסור] בשוליהן של עובדי כוכבים מייתינן לה לפי שהוא ענין לפת שלנו שאין בה איסור אלא משום בשולן של עובד כוכבים כך נראה לי ואף לראב"ד ז"ל מצאתי שפירשה לההיא דלקמן דפת שלש מלאכות יש בו דוקא בפת שלנו אבל לא מן הטעם [חתנות] שכתבתי אלא שהוא חושש לפתן אף משום גיעולי עובדי כוכבים [ולדבריו] גם כן הפת ששנינו במשנתנו אפילו בשלא אפאו עובד כוכבים נאסר ומפני גיעול מפני חשש קדרה בת יומא שלדבריו ב' איסורין יש בו משום גיעול ומשום בשול אלא שאין זה מחוור שהסוגיות מוכיחות דלקדרה בת יומא לא חיישינן וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד. אבל ראיתי לר"ם במז"ל שכתבה לההיא דג' מלאכות דפת סתם בפרק י"ז מהל' מאכלות אסורות ולא חלק בין פת שלנו לשלהם ואפילו לפי דבריו ז"ל נראה דמשום הכי פלגינהו לתרתי לפי שאינן שוין בדינן שהפת כל היכא דשגר ישראל תנורא שרי כדאמרינן בההוא דג' מלאכות דלקמן ואילו בשאר בשוליהן כל היכא דבישל עובד כוכבים אע"ג דשגר ישראל אסור וכמו שיתבאר לפנים בס"ד ומתוך שחלוקים בהלכותיהן ולא נאסרו בענין אחד פלגינהו תנא [דמתני'] בתרתי אע"פ ששניהם משום בשול נאסרו לדברי הר"ם במז"ל:

רבי ובית דינו התירו את השמן. כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן ליה דהא איהו לא שריא אלא רבי יהודה נשיאה בר בריה שריא כדאמרינן בגמ' [דף לז.] מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה וכל רבי יהודה נשיאה דגמ' היינו ר"י נשיאה בנו של ר"ג ברבי שהיה בימי האמוראים וה"נ אמרינן בגמרא רבי יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברבי יהודה ואילו רבי בנו של רבי שמעון היה כדאמרינן בהשוכר (דף פד:) אבל כיון שכתוב כן בגרסת הרב אלפסי ז"ל אית לן למימר דרבי דהיינו רבינו הקדוש התיר את השמן ולא קבלו ממנו ואתא רבי יהודה נשיאה בר בריה וקבילו מיניה:

וכבשים שדרכן וכו'. ירקות כבושים במים אם דרכן לתת לתוכן יין וחומץ אסורין ובגמרא מסקינן שאם ידוע בבירור שנתנו לתוכו יין או חומץ אסורין בהנאה:

וטרית. מין דגים קטנים מלוחין:

טרופה. שנטרפו ונשתברו ואין נכרין הלכך חיישינן לטמאין:

וציר שאין בה דגה [כילבית]. ציר דגים והיה דרכן לתת לתוך הציר דג אחד או שנים מאותו המין לראיה שממנו נעשה ציר זה ודרכן היה שלא לערב ציר דג טמא עם ציר טהור ולפיכך כל שיש בו דגה מותר משום דאי משקר הוי נתפש כנגב דומיא דמאי דאמרינן בפרק אלו טרפות (דף סג:) גבי ביצים שאם אמר לו של עוף פלוני וטהור הוא מותר דתו לא מצי משתמיט אבל בשאין בה דגה מצי משתמיט ורש"י ז"ל פירש בענין אחר כמו שאכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא:

והחילק. מין דגים קטנים טהורים והיא סולתנית ואין לה סנפיר וקשקשת ועתידה לגדל לאחר זמן וקי"ל דשרי ואמרינן בגמרא מפני מה אסרוה מפני שערבונין עולין עמה. כלומר דגים קטנים טמאים הדומים לה הלכך לא שנא טרופה ולא שנא שאינה טרופה אסורה אבל טרית [אין] דג טמא דומה לה ומשום הכי כל שאינה טרופה שריא: