ר״ן על עבודה זרה ל״ח

ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה. משום דחרס בלע טובא ומש"ה לא סגי לה אלא בהכשר גדול דהיינו מלוי וערוי והך מתני' אוקימנא בגמרא [בגת] דלא דרך בה [אחר הזפיתה] דאילו דרך בה לא סגי לה אפילו לגת של אבן בנגובה אלא קלוף בעיא וה"ה נמי בשל אבן בשאינה מזופפת ודרך בה ינגב דהא ברייתא דתניא בגמרא והמחץ והמשפך וכו' ותני בה של עץ ושל אבן ינגב ומיירי בשאינן מזופתין אוקימנא דדרך בה אלמא כל שדרך בה אע"פ שאינה מזופפת צריכה נגוב וכ"ת ולמה צריכה נגוב דהא גת דבר שאין מכניסו לקיום הוא וכדתניא בבריית' [בגמרא] ומודה רבי בקנקנים של עובדי כוכבים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום וכיון שהגת דבר שאין מכניסו לקיום הוא ליסגי ליה בהדחה בעלמא וכדאמרי' בפ' אין מעמידין (דף לג:) גבי חצבי של שחת ופחוותא דבי מכסי דכיון דאין מכניסו לקיום משכשכה במים ומותרין ותני נמי לקמן [דף עה:] דברים שנשתמש בהן צונן (על ידי צונן) כגון צלוחיות וכוסות מדיחן כבר כתבתי תירוץ קושיא זו בפ' אין מעמידין שהגת שזפתה כיון שמשהים בה היין קצת למתק בו את הזפת וכן הגת שדרך בה כיון שנשתמשו בה יין בשפע ולא נשתמשו בו זמן מרובה אינו ככלי שמכניסו לקיום לגמרי להצריכו הכשר גדול דהיינו ערוי ולא כשאין מכניסו לקיום לגמרי להתירו בהכשר כל דהו דהיינו הדחה אלא בינוני הוא בין דבר שמכניסו לקיום ובין דבר שאין מכניסו לקיום לפיכך נתנו עליו הכשר בינוני דהיינו נגוב אבל כל הכלים שאינן של חרס שאין מכניסן לקיום כלל בהדחה בעלמא סגי להו וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל שהצריך נגוב בכוסות של עץ. ודאמרינן בשל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה כלומר וצריכה ערוי מדפסיק ותני סתמא אסורה משמע דבין שתחלת תשמישו ע"י עובד כוכבים בין שתחלת תשמישו ע"י ישראל ערוי בעי כיון שהיא של חרס לפי שכיון שהחרס בולע ביותר החמירו עליו במכניסו לקיום ואין מכניסו דהיינו גת וכדכתיבנא [חשוב] כאילו היה מכניסו לקיום לגמרי וא"ת אם כן דאפילו תחלת תשמישו ע"י ישראל של חרס צריכה הכשר גדול דהיינו עירוי כי תני בברייתא פלוגתא דרבי ורבנן בגת ומחץ ומשפך של חרס למה לי למתני של עובד כוכבים דמשמע דוקא בשתחלת תשמישו ביד עובד כוכבים והא אמרינן דאפילו תחלת תשמישו בהיתר צריך עירוי לדברי חכמים יש לומר לרבנן הכי נמי אלא לאשמעינן כח דהתירא דרבי נקט הכי דאפילו בשתחלת תשמישו ביד עובד כוכבים סגי בנגוב ואין כן דעת הראב"ד ז"ל שהוא כתב דהא דמצרכינן עירוי לגת של חרס דוקא בשתחלת תשמישו באיסור אבל תחלת תשמישו בהיתר בנגוב סגי ליה:

גמ' אמר רבא דוקא שזפתה עובד כוכבים אבל דרך בה עובד כוכבים לא סגי בנגוב אלא בעיא קלוף. כלומר אפילו גת של אבן בעי קלוף ואחר כך ניגוב ויש כאן גירסא אחרת לרש"י ז"ל שהוא גורס לישנא קמא בגמרא הכי אמר רבא לא שאנו אלא שזפתה אבל דרך בה [לא ופירש רש"י ז"ל אבל דרך בה] בשאינה זפותה לא בעיא ניגוב אלא בהדחה בעלמא סגי לה והקשו עליו בתוספות דהא תניא בברייתא דלקמן בסמוך של עץ ושל אבי ינגב ומיירי בשאינה זפותה דהא תני בתר הכי ואם מזופפות אסורות אלמא כל שדרך בה אע"פ שאינה זפותה ניגוב בעיא ותרצו דברייתא בשתחלת תשמישו באיסור וכדקתני הגת והמחץ והמשפך של עובד כוכבים ומש"ה דרך בה אע"פ שאינה זפותה צריכה נגוב אבל במתני' בגת של ישראל עסקינן ובשתחלת תשמישו בהיתר ומש"ה אמרינן דרך בה כשאינה זפותה לא בעיא נגוב אלא בהדחה בעלמא סגי ליה וגרסת הרב אלפסי ז"ל נראית עיקר ואפשר שלא היה גורס בגמרא איכא דאמרי וכמו שכתבתי בחדושי. הלכך גיגיות שלנו [של אבן של עץ] שאינן מזופפות אם דרך בהן עובד כוכבים אף ע"פ שהיה תחלת תשמישן בהיתר צריכין נגוב אבל לפי גרסתו של רש"י ז"ל ודעת רבותינו הצרפתים ז"ל כל שתחלת תשמישן בהיתר בהדחה בעלמא סגי להו וגרסינן עלה בגמרא [דף עד:] ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי חייא א"ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי אמר ליה לרב זיל בהדיה וחזי דלא מצוח עלי בי מדרשא. כלומר עיין לעשותו בהכשר שלא תפסיד את יינו ונמצא צווח עלי אזל חזייה דהוה שיעא טובא אמר הא ודאי בנגוב סגי לה. כלומר לפי שהיה סבור שלא דרך בה:

בהדי דקא אזיל חזא פילי מתותיה אשכחיה דמלי חמרא אמר הא לא סגי לה בנגוב אלא קלוף בעיא והיינו דא"ל חביבי חזי דלא מצוח עלי בי מדרשא. ופירש הראב"ד ז"ל דכי אמר קלוף בעי קלוף וערוי קאמר דכיון דשהא חמרא בפילי טובא ה"ל ככלי המכניסו לקיום וצריך הכשר גדול ולא ידעתי מה הזקיקו לפרש כך ואפשר שאמר כן מדתני בברייתא דבסמוך דאוקימנא בשדרך בה ואם היו מזופפות אסורות וכיון דתני אסורות סתמא משמע דבעי הכשר גדול דהיינו עירוי ולפיכך פירש ז"ל דכי אמרינן קלוף בעיא קלוף ועירוי קאמר ומכאן למד הרב ז"ל שכל כלי מזופפות שצריך עירוי צריך שיקלוף את הזפת תחלה ולא סגי ליה בעירוי לבד ואין פירושו נכון שא"כ היאך קא שמיט עיקר הכשרו אלא ודאי הכי קאמר קלוף בעי ואחר כך נגוב ולפיכך לא היה צריך להזכיר נגוב שהרי כבר הזכירו כי חזייה דהוה שעיא טובא ולשון התוספתא מוכיח כן דקתני של עץ ושל אבן צריך לנגבה אם היו מזופתין צריך לקלוף וכן הוא בודאי שכיון שאילו לא היה מזופת היה מוכשר בנגוב אף לאחר שקלף זפתו בנגוב סגי ליה שלא החמיר עליו זפתו אלא להצריכו קליפה אבל לא שיהא צריך הכשר גדול לאחר שנקלף יותר משאם לא היה מזופת כלל וראיה לדבר מדאקשינן בגמרא בסמוך עליה דרבי דשרי גת ומחץ ומשפך של חרס של עובד כוכבים בשאין מזופות בנגוב ממתני' דתנן ובחרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ואיצטריך לשנויי דסיפא דמתני' אתא לרבנן ואם איתא שזפתו מחמיר עליו אפילו אחר קליפה מאי קושיא שאני הכא שכיון שהיה מזופת אף לאחר שקלף זפתו הוי חמור משאילו לא היה מזופת כלל אלא ש"מ שכל כלי לאחר שנקלף זפתו דינו כאילו לא היה מזופת מעולם וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ולפ"ז על כרחנו כי אמר רב קלוף בעינן קלוף ואח"כ נגוב קאמר וכיון שנדחה פירוש של הראב"ד ז"ל גם הדין שלמד ממנו אינו כן שכל כלי שהכשרו [בעירוי] א"צ לקלוף ממנו את הזפת תחלה וראיה לדבר מדתניא בפ' אין מעמידין (דף לג.) ישנים מזופתין אסורין כיצד עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים כל שלשה ימים מעת לעת ומערן וכן מפורש בתוספות וכן פירש רש"י ז"ל ולא קתני יקלוף את הזפת וכיון שלמדנו שבהכשר עירוי א"צ לקלוף את הזפת משמע דה"ה שא"צ היתר קשרים ולפנינו נכתוב עוד בזה בס"ד:

תנו רבנן הגת והמחץ והמשפך וכו'. בשל חרס עסקינן מדקתני סיפא של עץ ושל אבן וכו' ובשאין מזופתין עסקינן מדקתני סיפא ואם היו מזופתין מכלל דכולה ברייתא בשאין מזופתין:

רבי מתיר בנגוב. בגמרא פריך והא אנן תנן ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ומפרקינן סיפא דמתני' אתא לרבנן:

וחכמים אוסרים. בלא מלוי וערוי:

ומודה רבי בקנקנים של חרס של עובדי כוכבים אע"פ שאין מזופתין שאסורים. בלא מלוי וערוי:

זה מכניסן לקיום. כנוס של קנקן לקיום הוא ששוהא בו היין זמן מרובה:

של עץ ושל אבן ינגב. לדברי הכל כל זמן שאין מזופתין:

ואם היו מזופתין אסורין. עד שיקלוף:

הא אנן תנן גת של אבן שזפתה עובד כוכבים מנגבה והיא טהורה. והכא קתני ואם היו מזופתין אסורין עד שיקלוף:

מתני' בלא דרך בה. הלכך בשל אבן לדברי הכל סגי בנגוב ובשל עץ לרבי ינגב:

ברייתא דדרך בה. הלכך אפילו של אבן בעי קליפה וכ"ש של עץ. ואיכא מ"ד דכי אמרינן זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום ה"מ לדעתיה דרבי אבל לרבנן דלא סגי להו נגוב בגת ובמחץ ובמשפך של חרס איפשר דסבירא להו שהגת והמחץ והמשפך ככלים שמכניסן לקיום נינהו [ומש"ה] צריכין עירוי ולפי פירש זה למדנו לכלי עץ שאפילו במכניסו לקיום אינו צריך אלא נגוב דהא גת ומחץ ומשפך לדברי חכמים מכניסן לקיום נינהו ואפ"ה אמרי דבשל עץ ינגב ולישנא דמודה רבי בקנקנים של עובד כוכבים דייק הכי שאע"פ שרבי וחכמים נחלקו בגת [ומחץ] ומשפך של חרס שרבי אינו מחמיר בהן אלא כאילו היו של עץ וחכמים מחמירין בהן יותר אפ"ה מודה רבי לחכמים בקנקנים של עובד כוכבים של חרס שהן חמורין יותר משל אבן [ועץ] דבשל חרס כיון שמכניסן לקיום צריכין עירוי ובשל עץ ואבן אע"פ שמכניסן לקיום אינן צריכין אלא נגוב אבל אם נאמר שאפילו כלי עץ כל שמכניסו לקיום צריכין עירוי מאי מודה רבי אין ההודאה ממין הטענה אלא משמע [אף לדברי חכמים] דכלי עץ אפילו מכניסן לקיום אין צריכין הכשר גדול יותר מנגוב אע"פ שבנודות שהן של עור כל שמכניסן לקיום צריך עירוי וכדאמרינן בפ' אין מעמידין אבל אין כן דעת הראשונים ז"ל שהם אמרו שכל הכלים שמכניסן לקיום צריכין עירוי. ונמצא כללו של דבר שכל הכלים חוץ משל חרס שאין מכניסן לקיום כלל בהדחה בעלמא סגי להו. מכניסן לקיום אפילו לא עמד בהן יין של איסור אלא לפי שעה כולן צריכים עירוי ואין הפרש בדינים הללו בין שתחלת תשמישן באיסור או בהיתר. מכניסן ואין מכניסן כגון כלי הגת צריכין נגוב ואם היו מזופתין בגת של עץ יקלוף את הזפת ואח"כ ינגב וכבר כתבתי למעלה שיש מי שאומר שאף בזה אין הפרש בין תחלת תשמישן באיסור או בהיתר. ויש מי שאומר דדוקא תחלת תשמישן באיסור הוא דבעי נגוב אבל בהיתר [כשאינן מזופתים] בהדחה בעלמא סגי להו וכלי זכוכית אינו מן הכלל הזה וכבר כתבתי דעתי בהן בפ' אין מעמידין [בסי' אלף רלח] ולענין כלי חרס כל שאין מכניסן לקיום תחלת תשמישן בשל היתר משכשכן במים ומותרין תחלת תשמישן באיסור יש להחמיר בהן ולהצריכן עירוי מההיא גירסא דגבי כסי דבפ' אין מעמידין. מכניסן לקיום בכל ענין צריכין עירוי ואפילו לפי שעה. מכניסן ואין מכניסן כגון הגת וכליו החמירו בהן חכמים כאילו היה מכניסן לקיום לגמרי להצריכן עירוי וכבר פירשתי למעלה שיש מי שאומר שאין הפרש בין שתחלת תשמישן באיסור או בהיתר ויש מי שאומר דדוקא בשתחלת תשמישן באיסור אבל בהיתר בנגוב סגי להו ופרטי דינין הללו למדנו מקצת משמועה זו ומקצת מהלכות נודות שבפ' אין מעמידין (שם):

גרסינן בגמרא [דף עה:] דריש רבא נעוה ארתחו. הגת הרתיחו ברותחין ונעוה הוא גת כמו יטופון נעווה בחמר ופירש ר"ת ז"ל ארתחו בשפיכת מים רותחין עליה שאי אפשר לגת בענין אחר ודייק מינה דעירוי דכלי ראשון דינו ככלי ראשון ואפילו קדרה שנתנוה בקדרה רותחת של איסור מכשירין אותה בעירוי דכלי ראשון והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן בפרק כירה עלה דמתני' האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלן ר' יונה אמר אסור דעירוי ככלי ראשון הוא חיליה דר' יונה (מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח) אמר ר' יוסה תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין היתיב רבי יוסי בר בון והא תניא [אף] בכלי נחשת כך אית לך לומר כלי נחשת בולע פירוש דמשמע ליה לר' יוסי בר' בון דנהי דאיכא לאפלוגי בין בליעה לבטול ה"מ בכלי חרס שבליעתו קלה אבל בכלי נחשת שקשה לבלוע אין מבליע בו אלא חום שהוא ראוי לבשל וש"מ דעירוי ככלי ראשון הוא ועוד הביא ראיה ממה שאמרו בפסחים (דף לז:) דמוגלשין על גבי קמח פטורה מן החלה אלמא חלוטה היא משום דעירוי מבשל. והקשו עליו והא קי"ל כשמואל דאמר בפ' כיצד צולין (דף עו.) דתתאה גבר וכיון שכן עירוי ודאי אינו מבשל שהרי תחתון צונן הוא ותירצו דהתם כגון שנטף מרוטבו על החרס שקלוחו נפסק אבל עירוי דכלי ראשון שאינו נפסק מבשל הוא זהו דעת ר"ת ז"ל והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דא"כ רב עוקבא דחכים כולי האי ל"ל למעבד גדנפא לההיא דודא יערה עליו מים רותחין ותמיהני עליו ז"ל למה לא חזק קושיתו יותר דהא עלה אמרינן מאן חכים למעבד כי האי מילתא אלא רב עוקבא דגברא רבא הוא קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. [והכי פירושו] דכעין שבלעו שפתי הדוד את האיסור יפלטוהו דמה בולעו בניצוצות כלומר ששפתיו לא בלעו אלא ע"י ניצוצות שנתזו הרתיחות שם ולא הכניסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור כך בשעת פליטתה אע"פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת ואין המים עומדין על שפתה בקבע כל כך אפ"ה פלטה שפיר כיון דלא בלעה אלא ע"י ניצוצות ומיהו בלא גדנפא לא הוי סגי משום דלא דמו ניצוצות דחדא שעתא לניצוצות דכולא שתא ומ"מ אנו למדין דלא מהניא גדנפא להכשיר שפתי היורה אלא מפני שהשפתים לא בלעו אלא ע"י ניצוצות ואע"פ שהמים עומדין שם ע"י גדנפא יותר בקבע משפיכת המים רותחין על הכלי בלבד ומעתה היאך תועיל שפיכת מים רותחין לשאר הכלי שבלע בלא ניצוצות ואם נדחה לומר שלא אמר ר"ת ז"ל מים רותחין אלא בכלי שעומד בתוך כלי אחר ע"י שפיכת המים מתכסה כולו ברותחין א"כ אין עליו קושיא מדרב עוקבא דלא הוה אפשר ליה בלא גדנפא ובודאי שבשפיכת מים [רותחין] בלבד התיר ר"ת ז"ל שכך הוא ענין הגת ומש"ה דודא דר' עוקבא הוי תיובתא וראייתו מן הגת כבר דחויה דכיון דבנגוב סגי ליה אף עירוי מכלי ראשון הוא מכשירו והיאך נלמד ממנו לכלי הצריך הגעלה בכלי ראשון שיכשירנו עירוי של כלי ראשון וראייתו גם כן מן הירושלמי אינה ראיה דאפשר דר' יוסי לא חשש לההיא פירכא דר' יוסי ברבי בון משום דקסבר שאף בכלי נחשת יש לחלק בין בליעה לבשול ואדרבה התם משמע דמסקנא דירושלמי הכי הוא שאין עירוי של כלי ראשון מבשל דאמרינן התם מהו לערות עם הקלוח אמר ר' זעירי בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר' יצחק בר גופנא בעא קומי רבי מונא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה לא דאמר ר' זעירי אי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו [איזהו תבשיל כל שהאור מהלך תחתיו] ע"כ אלמא לא סבירא להו לבני מערבא דעירוי דכלי ראשון מבשל אדרבה מקילי טפי מגמרא דילן דלדידהו לית להו בשול אלא בשהאור מהלך תחתיו ולדידן כלי ראשון דהיינו לאחר שהעבירוהו מעל גבי האור מבשל במקצת הדברים כמו שמוכיח בפרק כירה וזה שלמדו בירושלמי עירוי על גבי תבלין [מעירוי] דכלי ראשון של קדשים לאו משום דס"ל דעירוי מכלי ראשון מבשל אלא לומר שכיון שהצריך בו הכתוב מריקה ושטיפה ש"מ בולע הוא הרבה עד שבליעתו קרובה לבליעת בשול דהא בכלי שני לא מצינו מריקה ושטיפה לענין קדשים ולפיכך ראוי להחמיר עליו לענין שבת משום מבשל אבל לא שיהא מבשל גמור כדי שנלמוד ממנו להגעלה שהרי אפילו כלי ראשון עצמו שהעבירוהו מעל גבי האור אינו מבשל בכל הדברים דהא אמרינן בפרק כירה (דף מב:) דמילחא לא בשלה ביה ומשמע ודאי שאין מגעילין כלי שקבל בלע מחמת כלי שהוא על גבי האור אלא ברותחין שהן בכלי שעל גבי האור שהוא ראוי לבשל כל הדברים דכבולעו כך פולטו וכל שכן שאין מגעילין בעירוי בלבד ודאמרינן בפרק כל שעה [דף ל:] לענין הגעלה דבעיא בכלי ראשון אין ענינו ככלי ראשון האמור בפ' כירה שהוא לאחר שהעבירוהו מעל גבי האור אלא דוקא שעומד על גבי האור דכלל גדול אמרו בהגעלה כבולעו כך פולטו והיינו דאמרינן ברותחין ובכלי ראשון שאע"פ שקצת מפרשים פירש [ההיא] (שם) דעץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון דהיינו לאחר שהעבירוהו מעל גבי האור וכמו שכתבתי שם בס"ד וכן ההיא דמוגלשין על גבי קמח אינה ראיה שלא נפטר מן החלה משום בשול אלא שכיון שנעשה [כעין] גובלא והוכשר לאכילה נפטר מן החלה כעסת הכלבים וכיוצא בהן אבל לענין בשול אינו מבשל ולפיכך אין מגעילין בכענין זה כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון ויש שדקדקו עוד מן הירושלמי שהזכרנו שהדבר הנתון בכלי שני אינו בולע מן הרוטב שלו כלל ולפיכך אם עירה [לקערה] רותחין אסורין ואחר שעירה נתן לתוכה [חתיכה] של בשר שחוטה מותרת בהדחה בעלמא וראייתם מדדייקינן לר' יונה [שכיון] שהכלי בולע מן העירוי מבשל הוא אלמא כל שאינו מבשל אינו בולע כלל הלכך כלי שני שאינו מבשל אין הדבר השרוי בתוכו בולע ותמהני עליהם שאף לפי דעתם מנין להם להתיר בבשר והלא בירושלמי דחו בתחלה שאין להביא ראיה מכלי חרס מפני שהוא בולע אפילו מחום שאינו ראוי לבשל ואח"כ הוצרכו ללמדה מכלי נחשת ומנין להם שבשר וכיוצא בו לא יהא קל לבלוע ככלי חרס והרי חום של כסלים בלבד מספיק להבליע בשר כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף ח:) לא ליסחיף איניש כפלי על גבי בשרא והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראיה שאפילו כלי שני הוא בולע מחום שאינו מספיק לבשול דבפרק כל [הבשר] (דף קיא:) אמרינן דקדרה שמלח בה אסור לאכול בו רותח משום דמליח הרי הוא כרותח ואף על פי שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו כדקא בעי ליה [לאורחא] כדאיתא בפ' כלל גדול (דף עה:) ולא הבינותי זה ששם בפ' כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו בו משום מעבד פטור אבל שלא יהא בו משום בשול לא למדנו עוד הביאו ראיה מדאמרינן בפ"ק דחולין (דף ח:) דלמ"ד בית השחיטה רותח סכין ששחט בה טרפה ובא לשחוט בה צריך להכשירה בחמין והרי חום של בית השחיטה פחות הוא מחום של כלי שני ואפ"ה מצריכין חמין ואף ראיה זו איני מכיר דהא אסיקנא הלכתא התם דאפילו בצונן ולפיכך עדיין אפשר לומר שכל חום שאין בו כח לבשל אינו מבליע את הכלים הקשים כדמשמע לכאורה מן הירושלמי אלא שיש לדחותו כמו שדחינוהו למעלה שלא דנו מירושלמי מבשל מבולע עד שנלמוד ממנו שכל שאינו מבשל אינו מבליע אלא הכי גמרי שכיון שהחמיר הכתוב בעירוי דכלי ראשון להצריכו הגעלה ומריקה ושטיפה אלמא בלע טובא וכיון שכן ראוי להחמיר עליו לגבי שבת בתבלין דאילו כלי שני סגי ליה בהגעלה דכלי שני ולא מצינו לו מריקה ושטיפה:

רבא כי הוה משדר גולפי. כדים ריקים:

סחיף להו אפומיהו. נותנן בדיסקיא ופיו למטה משום חותם בתוך חותם:

וחתים להו אבירצייהו. חותם את פי השק כלפי שוליהן:

קסבר כל כלי שמכניסו לקיום אפילו אין מוסרו ליד העובד כוכבים אלא לפי שעה גזרו ביה רבנן כיין עצמו. כי היכי דלא ליתי לשהויי ביד עובד כוכבים כך פרש"י ז"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל היכי בעיא הכא חותם בתוך חותם דהא כל היכא דליכא למיחש לנסוך [סגי] בחותם אחד ודי [לכ"ע כדאמרינן בפרק אין מעמידין (דף כט:) דחומצן ויין מבושל שלנו ביד עובד כוכבים מותרים בחותם אחד דאי] משום חליפין כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף וכ"ש משום תשמיש שעה א' דלא טרח ומזייף ולדידי לא קשיא דהתם אין העובד כוכבים יכול להחליפו אלא ביין מבושל או בחומץ שיהיה גרוע ממנו מעט שאילו היה שבחו של זה מרובה ממנו היה חלופו ניכר ומיתפס עליו כגנב ומשום שבחא פורתא לא טרח ומזייף וכדאמרינן בסוף פ' אין מעמידין [דף לט:] גבי פת פת למאי חייש ליה אי דחיטי בשערי מידע ידיע אי חמימא בקרירא מידע ידיע מאי איכא למימר דמיחליף חמימא בחמימא וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף אבל כאן משום תשמיש מרובה טרח ומזייף מפני ששבחו מרובה וכיון דמשום תשמיש מרובה טרח אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן שלא נתנו דבריהם לשיעורין אבל אחרים פירשו סחיף להו אפומייהו דמיהדק דיקולא אפומייהו והיינו חותם אחד וחתים להו אבירציהו דהיינו באותו נקב קטן [שבשוליהן] שמוציאין משם היין וכל זה אינו אלא חותם אחד אלא שכיון שיש בכלי זה שני פסחים צריך חותם בכל אחד מהם ודאמרינן כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן ה"ה בדבר שמכניסו לקיום ואין מכניסו כגון הגת וכליו דאפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן וצריך נגוב וראיה לדבר מדאמרינן בסוף פ' ר' ישמעאל [דף ס:] גבי ההוא עובד כוכבים דאשתכח בי מעצרתא דאי איכא טופח ע"מ להטפיח בעי הדחה ובעי נגוב וכתב הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דכי חמרינן אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן היינו לחוש לכתחלה וכן אם בידוע שנתן לתוכו יין אפילו לפי שעה אבל היכא שעבר ומסרה ביד עובד כוכבים בלא חותם ולא עמדה בידו אלא לפי שעה כיון דלא ידעינן בודאי דרמא ביה חמרא ואפילו אם איתא דרמא ביה חמרא לא מיתסר אלא משום גזרה בעלמא מקילין בספיקא דסגי ליה בהדחה: