ר״ן על ביצה ז׳

והאי מתניתא אוקימנא לבני א"י. פירוש דאית להו עבדי ומזלזלי ועושין בגדולה ואומרים בקטנה עשינו ומשום הכי אסרין עלייהו אפי' בקטנה אבל לדידן בני בבל כותשין במכתשת קטנה כך פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות יו"ט ובא"י אפי' בקטנה אסור שהתבואה שלהן טובה היא ואם כותשין אותה מעיו"ט אין בכך הפסד:

קליף ציהריה. צוהר מראיתו היה קלוף ולבן:

מתני' הבורר קטנית ביו"ט בש"א בורר אוכל ואוכל. אבל אינו מותר לברור הפסולת:

ובה"א בורר כדרכו. אפי' ליטול הפסולת:

אף מדיח ושולה. מפרש בגמרא שמדיח במים ושולה הפסולת הצף למעלה כמו מה שישלה בחביות דהיינו נמי שנוטל חרצנים הצפים על פי החבית:

גמ' במה דברי' אמורי' דשרי ב"ה ליטול פסולת ממש ולהשליך:

מי איכא מאן דשרי. היכא דאיכא טרחא יתירא כגון הכא דאיכא פסולת מרובה וטרחא יתירא דמוטב ליטול האוכל:

דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא. כגון שהפסולת אבנים דקות וא' מן האוכל גס כשנים מן הפסולת וה"ק בד"א בזמן שטורח האוכל מרובה על של פסולת דבהא הוא דקא אמרי ב"ה דנוטל פסולת דמיעוטא טרחא עדיף אבל אם טורח פסולת מרובה על האוכל דברי הכל וכו' כך פרש"י ז"ל ואחרים פירשו דאאוכל קאי דנפיש בטרחא כגון שהוא דק אבל הוא מעט והפסולת מרובה והוא גס וזוטר בטרחא דמהו דתימא דמעוטי בטרחא עדיף ונוטל את הפסולת קמ"ל דכיון דפסולת מרובה אסור ואפשר דתרוייהו אתנהו:

מתני' ב"ש אומרים אין משלחין ביו"ט. דורון איש לרעהו:

אלא מנות. דבר המוכן להניחו בפני האורחים:

אבל לא את התבואה. שאינה ראויה היום שאין טוחנין ביו"ט שהיה לו לטחון מאתמול שלא תפיג טעמה:

ור"ש מתיר בתבואה. שמא יבשל בקדר' ויכתשה במכתשת קטנה:

גמ' שלא יעשה כשורה. ע"י שלשה בני אדם דאוושא מילתא ונראין כמוליכן למכור בשוק ורבינו אפרים ז"ל פירש מפני שנראה האחד מוכר והשני לוקח והשלישי סרסור ובגמרא אמר בעי רב אשי תלתא גברי ותלתא מיני מאי תיקו והרמב"ם ז"ל פסקה לקולא בפ' ה' מהלכות יו"ט אבל בעל הלכות ז"ל פסקה לחומרא וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה וצריך עיון למה:

רבי שמעון מתיר בתבואה של חטין לעשות מהם עססיות. מאכל חטים:

רסיסים. מאכל העשוי מן העדשים ונראה שדעת הרב אלפסי ז"ל לפסוק כר"ש מדפרשיה מילתיה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק חמישי מהלכות י"ט כתנא קמא דאמר אבל לא את התבואה:

מתני' משלחין כלים. בגדים:

והן לצורך המועד. וגמרא בעי כלאי' למאי חזי:

אבל לא סנדל מסומר. סנדל של עץ מצופה מסמרות שגזרו חכמים עליו שלא לנועלו בשבת וביו"ט משום מעשה שהיה כדאיתא במסכת שבת בפרק במה אשה (דף ס.):

מנעל שאינו תפור. אמר בגמ' לא צריכא דנקיט בסיכי פירוש יתדות קטנות של עץ דבלאו הכי פשיטא דלא חזי למידי וי"א שתי תפירות באמצעו ושתים בעקבו:

אף לא מנעל לבן. שאינו ראוי היום לנועלו שצריך אומן להשחירו:

גמ' למימך. לקפל:

שמא תכרך לו נימא. של בגדים גדולים וגסים ומחממת במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז:

דמפסיק מידי. שנותן בגד בינתים:

אסור לישן עליהם. מדרבנן תמהני מאי איריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפילו עשר מצעות נמי וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם גזירה שמא יעלה אותן עליו וכדאמרינן עלה משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום גזירה דהעלאה ומלשון רש"י ז"ל שכתבתי נראה שהוא מפרש אסור לעשות כן שמא תכרך ואיכא אסורא דאורייתא ודר"ש בן פזי מדרבנן ואין צורך לזה אלא כך נ"ל דבריית' נקיט לה הכי משום דאפי' בכלאי' שאין דרכן בהעלא' אלא בהצעה כל היכא דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן בפ' בתרא דכלאים הכלים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן והיינו מפני שאין דרכן להעלותן וכן פי' רבי' שמשון בפי' המשנ' וריב"ל אתא לאשמועינן דאפילו עשר מצעות זו על גב זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלותן אסור לישן עליהם משום שנא' לא יעלה עליך כלומר משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך:

אלא בוילון. שראוי לפרוס כנגד הפתח:

מפני מה אמרו וילון טמא. שמקבל טומאה ולא עשאוהו כאח' ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה:

מפני שהשמש מתחמם כנגדו. ומהאי טעמא אסור לעשותו מכלאים:

בקשין. בגדים קשין שאין מחממין מותר לישכב עליהן:

נמטא. לבד שקורין פילטור"י:

גמדא. קשה:

דנרש. מקום:

שרי. לישיבה שאין מחמם והוא קשה ואין נימא נמשכת ממנו:

ונראה ממה שכתב רש"י ז"ל במס' יומא בפ' בא לו (דף סט.) גבי פרחי כהונה שהיו מקפלין בגדיהם ומניחין אותם תחת מראשותיה' דאפילו כלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז כל שהוא קשה מותר לגמרי אפי' בהעלאה דפרכינן עלה התם והא איכא משום כלאים ופרקינן בגדי כהונה קשין הן ופי' רש"י ז"ל דכיון דקשין הם שרו לגמרי והקשה עליו ר"ת ז"ל מדגרסי' בערכין (דף ג:) הכל חייבין בציצי' כהני' לוים וישראלי' ופרכינן בה פשיטא ופרקינן כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו לא ליחייבו בציצית קמ"ל ואם איתא דבקשין אפי' כלאים דאורייתא שרו הא לא אישתרי כלאים לגבייהו דקשין כבגדי כהונה לכולי עלמא נמי שרו לפיכך פירשו דבקשין לא אישתרי מידי דאסור מדאורייתא אלא שמה שהחמירו מדבריהם בכלאים התירו בקשין ולפיכך בכלאים דאורייתא כבגדי כהונה כיון דקשים הם התירו בהם הצעה שאינה [אלא] מדבריהם והיינו ההיא דיומא שהיו מקפלין אותם ומניחין אותם תחת מראשותיהם ובכלאים דרבנן כל שהם קשים התירו לגמרי לפי שלא הטילו חכמים חומרא שלהן על הקשין כלל ומש"ה שרי אפי' בהעלאה והיינו נמטא גמדא דנרש דשריה לגמרי לפי שהלבדין אפילו ברכין אין איסורן אלא מדבריהם שאינן שוע טווי ונוז אלא שוע בלבד וכדתנן בפרק בתרא דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שוע ולפיכך כל שהוא לבד קשה והיינו נמטא גמדא דנרש שריא אפילו בהעלאה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מה' כלאים שהלבדין אסורין מדאורייתא ולדבריו כי שרינן נמטא גמדא דנרש היינו בהצעה בלבד אבל אפשר לקיים דברי רש"י ז"ל לפי שתרצו קושייתנו בשם הר"ז הלוי ז"ל דכי אמרינן דבגדי כהונה מותרין משום דקשין הם היינו דוקא באבנט שהיה קשה מפני שהיו חוגרין בו מתניהם וכלאים של פרחי כהונה אינו אלא באבנט דפרחי כהונה ודאי כהנים הדיוטים היו שאין בגדיהם כלאים אלא באבנט בלבד [והא] דאמרינן בערכין (דף ג:) דאישתרי כלאים לגבייהו היינו לגבי כ"ג בשאר בגדים שהיו רכין לפי שעשויין ללבישה ומיהו כי שני ליה בקשין ה"ה דהוה מצי לשנויי בשאין עשויין להעלאה ככרים וכסתות ולהצעה אלא דהא לא איצטריכא ליה דמתני' הוא בפרק בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן:

ערדליס. כמין נמטא שהיו מניחין אותו תחת העקב:

צררי דזוזי ופשיטי ודביזרני. בגד כלאים שצוררין בו מעות וזרעים מותר לתתם בחיקו לפי שאין דרך חמום בכך:

גרסי' בנדה (דף סא:) ת"ר בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעובד כוכבים דאתי עובד כוכבים ומזבן ליה לישראל:

ולא יעשנו מרדעת לחמור. דאע"ג דתנן בפרק בתרא דכלאים תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים אבד שאני דכיון שאין הכלאים ניכר בו איכא למיחש שמא יקרע כסותו ויקח ממנו טלאי ויתפרנו על גבי בגדו:

צובעו ומותר. שעל ידי הצבע הוא ניכר כדמפרש:

עמרא וכיתנא לא סליק להו צבעא בהדי הדדי שהפשתן קשה לקבל צבע יותר מן הצמר:

מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא שוע טווי ונוז. פירש רש"י ז"ל שוע שיהא חלוקים יחד הצמר והפשתן במסרק ושיהיו טווין יחד ונוז לשון אריגה כלומר שיהיו ארוגים יחד והיינו לומר שאע"פ שהן טווין יחד וארוגין יחד לא הוי כלאים דאורייתא עד שיהו גם כן חלוקין יחד במסרק והשיב עליו ר"ת ז"ל א"כ כלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה שהרי אינן לא חלוקין ולא טווין ולא ארוגין יחד אלא שהם קשורין ומחוברים זה בזה וכדאמרינן בפ' התכלת [דף לט.] ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים דשרי רחמנא למה לי אלמא משום קשר בלחוד הוי כלאים לפיכך פי' ר"ת ז"ל דשוע היינו שיהא כל אחד ואחד חלוק במסרק בפני עצמו וטווי בפני עצמו ונוז בפני עצמו כלומר שזור שיהו שני חוטין שזורין יחד מכל מין ומין ואח"כ אם חברן זה עם זה בשתי תכיפות איכא משום כלאים וקרא ה"ק לא תלבש צמר ופשתים שכל אחד מהם שוע בפני עצמו וטווי בפני עצמו ושזור בפני עצמו יחדיו כלומר בזמן שהם מחוברין והכא משמע התם במסכת כלאים דנוז מל' שזירה הוא דתנן התם [פ"ט מ"ח] נלוז הוא ומליז עליו אביו שבשמים אלמא דנוז היינו ענין פתלתול כדרך השזורין שהן נפתלים והאי דאיצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית משום דחוטי ציצית שזורין בעינן וכדתניא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה הטיל בו תכלת הטיל בו לבן מה תכלת שזור אף לבן שזור ובפרק בתרא דעירובין (דף צו:) נמי אמרי' המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מאי שנא לשונות דפסולה דאמר אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי לימא אדעתא דגלימא שרינהו בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשפתא דגלימא עייפינהו מהא משמע דחוטי ציצית צריכין שיהו שזורין ומשמע נמי דסתם בגדים אינם שזורים והיינו דאמר הכא סתמא דהאי חוטא דכיתנא דאבד בגלימא דהוי מדרבנן לפי שסתם בגדים אינם שזורים והא דתנן במסכת כלאים אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג דכתיב לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ורשב"א אומר נלוז הוא ומליז עליו אביו שבשמים לאו למימרא דארוג נפיק משעטנז וכדברי רש"י ז"ל אלא טווי נפיק משעטנז וארוג משום חבור הוא ומלשון יחדיו נפיק ומכל מקום משמע דחוטי ציצית צריכין שיהיו שזורין וזה שלא כדברי האומרים שאין לשזור חוטי ציצית משום דזימנין דמפרקי מהדדי והוו להו ט"ז חוטין וליתא דאדרבה צריכין שיהו שזורין וכדכתיבנא ומיהו אי מפרקי לית לן בה דהוו להו כגרדומי ציצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרי' התם בפרק התכלת (דף לח:) גבי גרדומין: