ר״ן על חולין מ׳

דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא למשפדינהו בשפודא תותי בשרא שרי. בכבדא לפי שאין דם הכבד יורד על הבשר. ובכחלא נמי אין חלב שבכחל יורד על הבשר דהא כבדא וכחלא תותי בשרא נינהו. ואע"פ ששומן הבשר נכנס בכחל הקילו בכך לפי שאין טעם השומן ניכר בכחל ועוד שלבסוף הוא נפלט ממנו דכבולעו כך פולטו ולפיכך אין ללמוד מזה שיהא מותר לחתוך כחל שצלאו בלא קריעה בסכין שיש עליו טיחת בשר שלא כדעת מקצת מפרשים ז"ל שמקילין בכך ומביאין ראיה מזו:

עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא. אם הכבד או הכחל נתונות בשפוד על הבשר לכתחלה אסור מפני שדם הכבד וחלב הכחל יורדין על הבשר ונבלעין בו ומיהו דיעבד שרי ויהבינן טעמא בגמרא בכבדא משום דדמא משרק שריק כלומר מחליק ואינו מתעבה ואינו נבלע. ובכחלא משום דחלב שחוטה דרבנן ומיהו כתב רש"י ז"ל דכי שרינן כבדא וכחלא תותי בישרא לכתחלה היינו דוקא לדידהו שהיו צולין כל צלי שלהן בתנור וחודו של שפוד תלוי למטה אבל לדידן בכל ענין אסורין לכתחלה לפי ששפודין שלנו אינן תלויין אלא שוכבין ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חברו עליון ולפיכך בכל ענין אסור לכתחלה ולמלוח כבד עם בשר איכא מאן דאמר דכיון דקי"ל [דף צז:] דמליח הרי הוא כרותח דצלי כי היכי דאמרינן בצלי דיעבד אין לכתחלה לא הכי נמי במליחה ותותי בשרא אפילו לכתחלה שרי וילפינן משמעתין שמותר לצלות לכתחלה בשפוד אחד פעמים בשר ופעמים כחל:

ואי איכא בי דוגי. כלי שנותנין תחת הצלי לקבל השומן נקרא בי דוגי:

אסור. מפני הדם הנוטף מן הכבד לתוך הבי דוגי:

ומאי שנא מדמא דבשרא דשרי. הרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ושרי וכדאיתא לקמן:

דמא דבשרא שכן. ויורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים:

קפי. צף למעלה כמו ויצף הברזל [מ"ב ו] דמתרגמינן וקפא פרזלא. ואיכא למידק נהי דדמא דבשרא יורד אפ"ה יאסר השומן מפני שהוא בולע ממנו וכי תימא דמשקה אינו בולע ממשקה אפ"ה יאסר הכלי מחמת הדם ויאסר השומן מפני פליטת הכלי יש לומר דהאי דמא דבי דוגי מדינא לא מיתסר לפי שאין נותנין בי דוגי עד שנצלה כמאכל בן דרוסאי וכלה דמו אלא שמפני שעדיין יוצא מיחל אדום ממנו אסרוהו מפני מראית העין ובכבדא ששניהן מתערבין והכל אדום אסור ובבשרא דשכן דמיה והשאר צלול השומן מותר וכן הכלי מותר:

סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר רותח. צונן אמרי לה בעיא הדחה. כתב רש"י ז"ל ואם חתך בה צונן בעי הדחה ההוא צונן ותמהני מה הזקיקו לרש"י ז"ל לדחוק לפרש דבעיא הדחה אצונן קאי ולמה לא פירש דקאי אסכין ואתי לשון בעיא שהוא לשון נקבה כפשטיה ונראה לי שהזקיקו לפרש כן מדפסקינן לעיל בפ' קמא (דף ח:) דסכין ששחט בה טריפה דפליגי בה רב אחא ורבינא ופסקינן עלה והלכתא (מדתנן) אפילו בצונן דאלמא אין חום בית השחיטה גדול כל כך שיבליע הסכין שהוא קשה וכמו שכתב רש"י ז"ל עלה דההיא הילכך על כרחין כי אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר לא בא לומר דלא ליסגי לסכין בהדחה דודאי אם הדיחה קודם שיחתוך בה סגי לה בהכי אלא כי קאמר אסור לחתוך בה רותח היינו לומר שאם חתך בה קודם הדחת הסכין אסור ההוא בשר רותח מפני טיחת דם שעל הסכין ולא סגי ליה לבשר בהדחה וכיון שכן על כרחין כי אמרינן בתר הכי צונן אמרי לה בעיא הדחה לא קאי אסכין שאם הדיחו אפילו לרותח סגי אלא אצונן מהדר לומר שאם חתך בה צונן קודם הדחה אותו צונן בעי הדחה ואמרי לה דאפילו הדחה לא בעי לפי שהדם בצונן מתפרך וטפל אבל ברותח מתחלחל ונבלע וכ"ת וכיון דסתמא קאמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח היכי אפשר דלימא דבהדחה סגי והא אמרינן בסמוך אאידך דשמואל דאמר קערה שמלח בה [בשר] אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח אלמא לישנא דאסור סתמא דייק דלא סגי ליה לכלי בהדחה דאי לא דייק הכי היכי אמרינן שמואל לטעמיה דילמא שמואל הכי קאמר אסור לאכול בה רותח כלומר שאסור לאכול בה קודם הדחה על ספק שידיח אותו רותח איכא למימר דלישנא ודאי הכי משמע דאותו כלי צריך הכשר גדול אבל הכא סיפא דמלתא מוכחא ארישא דכיון דאמרינן דצונן אמרי לה דבעי הדחה כלומר ההוא צונן ממילא משמע דכי קאמר ברישא אסור לחתוך בה רותח היינו לומר דלא סגי בהדחה דבסוף ולאו למימרא דלא ליסגי לסכין בתחלה בהדחה זה נראה לי על דרך שטתו של רש"י ז"ל. אבל אחרים פירשו דה"ק אסור לחתוך בה רותח עד שיכשירנו הכשר גדול דהיינו הגעלה או ליבון דס"ל לשמואל דבית השחיטה רותח כדאמרינן נמי בסמוך בקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח דאלמא כל היכא דאיתמר אסור סתם משום שהוא רותח הוא ואע"ג דקי"ל בסכין ששחט בה טרפה מדיח התם הוא שבא לשחוט בו וטעמא משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי מיניה [מכיון שהודח] ולפי זה קי"ל נמי כרבה בר רב הונא דאמר בשוחט בסכין של עובדי כוכבים מדיח ולאו משום דבית השחיטה צונן אלא היינו טעמא משום דכיון דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי וכדאמרינן בפ"ק (דף ח:) וכך פסק הרב אלפסי ז"ל כרבה דאמר מדיח וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהלכות מאכלות אסורות אלא שכתב ואם קלף הרי זה משובח ולא ידעתי למה ואפשר דרפויי מרפיא בידיה. ודאמרינן צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה אסכין נמי קאי שאם בא לחתוך בו צונן שידיח הסכין מפני הטיחה הנדבקת על פניו ואמרי לה לא בעיא הדחה אלא בקנוח סגי ואף לא קנוח יפה שהקנוח היפה דינו כהדחה כדאמרינן בפרקא קמא [שם] ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה תו לא צריך אלא לומר דבקנוח מועט סגי ואיכא דיליף מהכא דהוא הדין דכלי הבלוע מאיסור שמותר להשתמש בו צונן בלא הדחה ואפי' למ"ד בעיא הדחה היינו טעמא משום דוחקא דסכינא אבל בשאר מילי לא צריך דאע"ג דתנן [דף קז:] צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה אמרינן עלה בגמ' דאע"ג דצונן בצונן הוא הדחה מיהא בעי ובפ' כיצד צולין (דף עו.) נמי אמרינן צונן לתוך צונן מדיח שאני התם שהן גופו של איסור אבל טעמו ולא ממשו הבלוע בסכין [בצונן] אפילו הדחה לא בעי ואף על גב דאשכחן גבי יין נסך דכלי הבלוע ממנו בעי הדחה ואע"ג דצונן בצונן הוא מיין נסך ליכא למיגמר שהרי נשתנה דינו מכל אסורין שבתורה שהרי החמירו במכניסו לקיום ובכלי חרס שתחלת תשמישן באיסור ובכלי הגת שלא להתירם אפילו בהדחה והכשרו של יין נסך גם כן משונה משאר איסורין שלא מצינו הכשר ערוי וניגוב ולא ישון שנים עשר חדש אלא ביין נסך בלבד ולפיכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורין ואין דברים הללו מחוורין להקל בכך אלא הכא היינו טעמא דמאן דאמר לא בעי הדחה משום דדם מישרק שריק והיינו טעמא נמי דמאן דסגי ליה בהדחה דדוקא גבי דם משום דשריק אבל סכין של עובדי כוכבים דאית ביה משום שמנונית בעיא נעיצה עשרה פעמים במקום קשה לחתוך בה צונן דכיון דאיכא דוחקא דסכינא לא סגי לה כשאר כלים בהדחה והיינו שמעתא דסוף ע"ז:

קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. לפי שנבלע בה הדם:

כבוש בחומץ הרי הוא כמבושל. ומדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל וגבי מליח אמרינן הרי הוא כרותח שמעינן מיניה דמליח לאו כמבושל הוא אלא כרותח דצלי והכי דייקינן בגמרא בפרק גיד הנשה (דף צז:) ויש אומרים דכי אמרינן דקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח דוקא בקערה שאינה מנוקבת שמתוך שהדם משתהא שם הוא נבלע בתוכה אבל במנוקבת אין הדם נבלע בתוכה כלל אלא כולו יוצא דרך הנקבים ובהדחה בעלמא סגי [דאי לא] תימא הכי היאך אנו מולחים בשר בכלי שמלחנו בו פ"א אלא ש"מ דמנוקב אינו בולע דם דכיון דדם שריק כולו יוצא דרך הנקבים ושרי ולא נהירא דקערה שמלח בה בשר כהלכתו משמע דאפי' במנוקבת ומה שאנו מולחין וחוזרין בכלי אחד מטקב היינו משום דאיידי דטרידא חתיכה למפלט לא בלעה ולא תימא כי גמרה פליטת דמה בולעת מן הבלוע בכלי דליתא דאפילו בתר הכי טרידא למפלט ציר וכל דפלטה אפילו ציר לא בלעה דם כמו שנפרש לפנינו בס"ד:

אימלח ליה בשרא בההיא פינכא ותברה. כלי חרס הוא ולא היה נקוב ולהכי תברה משום דכיון דמליח הרי הוא כרותח לא סגי בהדחה ומהא שמעינן דנותן טעם לפגם לכתחלה אסור דאי לא אמאי תברה לשהייה עד למחר דהויא נותן טעם לפגם אלא ש"מ דלכתחלה אסור ומיהו קשיא אמאי תברה לינקבה נקובי ולימלח בה בשרא יש לומר שמתוך שאין נוח לינקוב קדרה של חרס שהרי משתברת היא בנקיבתה מש"ה תברה דודאי של חרס היתה דאי של עץ אמאי תברה יגעילנה ועוד שהבשר הנמלח בה נאסר כולו מפני ששרה בתוכה בדם הנפלט ממנו וכיון שנאסר והפינכא בולעת מצירו שהוא אסור כציר נבלה כשחוזרין ומולחין בתוכה הרי הפינכא פולטת ציר והבשר בולע ונאסר דאע"ג דפליט דם בלע ציר כדמוכח לקמן. וא"ת אכתי אמאי תברה יניחנה להשתמש בה צונן יש לומר דכלי חרס מכיון שאינו יוצא מידי דפיו ואין לו תקנה להשתמש בו חמין אפי' צונן אסור להשתמש בו שמא יבא להשתמש בו חמין ומש"ה אמר רב בפרק כל שעה (דף ל.) דקדרות בפסח ישברו ולא התירו להשתמש בהן צונן ודברי הרי"ף ז"ל בפרק כל שעה גבי כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בחמין מטין לזאת הסברא שכתבנו דכלי חרס דלית ליה תקנתא לחמין גזרינן ביה צונן אטו חמין:

קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. יהבינן טעמא משום דאי אפשר למטעמיה דהא איסורא בלע ומוקמינן לה בגמ' בדליכא קפילא ותמיהני אי הכי פשיטא ונראה לי דהכי קאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח כל היכא דליכא קפילא דלא סמכינן אעובד כוכבים דלאו קפילא הוא אבל צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר נהי דאגב חורפיה דצנון בלע משמנונית הבשר אע"ג דליכא קפילא שרי דטעים ליה ישראל כל דהו ומיהו כי אמרינן דאי איכא קפילא שרי ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה ודאי אסור לתת בה רותח דאיסור משהו מיהא איכא:

דגים שעלו בקערה. שעלו מן הצלי כשהן רותחין ונתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר אסור לאכלן בכותח לפי שבלעו מטעם הבשר הנבלע בקערה:

ושמואל אמר מותר. מפרשינן בגמ' משום דנ"ט בר נ"ט הוא כלומר שאם היו מבושלים עם בשר ממש ודאי שהיו אסורין לאכלן בכותח מפני שהבשר נותן בהם טעם ומודה נמי שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה [של בשר] דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא שנבלע בה טעם הבשר ולפיכך אינה חוזרת ואוסרת הדגים משום טעם דהוו להו הנך דגים נתינת טעם בר נתינת טעם ואינו כבשר ואמרינן עלה בגמ' והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניה עבדו ליה שיפא בצעא כלומר קילור לעין מסמנין בקערה בתר הכי רמי ליה בשולא בגויה כלומר שנתנו תבשיל באותה קערה לאחר זמן אמר יהיב טעמא כולי האי כלומר וכי נותן כל כך טעם בקערה שחוזר ונותן טעם בבישול אלמא דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם בעלמא ולא היא דשאני סמנין דנפיש מררייהו ע"כ. ואיכא למידק כיון דאמרינן דהא דרב מכללא דהא עובדא דשיפא איתמר היכי אמרינן דאפילו שמואל מודה דאסור לאכול חלב רותח בקדרה שבשל בה בשר והא הך עובדא דכותיה היא דהכא נמי ליכא אלא שני טעמים שהקערה קבלה טעם מן השיפא וחזרה ונתנה טעם בבישול והיינו דומיא דהך דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב דאמרינן דאפי' שמואל מודה בה וכיון שכן היכי איתמר מימריה דרב מכללא דההיא. תירץ הרמב"ן ז"ל שאותו שיפא דבר מר היה מעורב בה אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר וכיון שנתן טעם בבישול הוה ליה נ"ט בר נ"ט ממש דומיא דדגים שעלו בקערה ולי אין צורך לכך דאנן הכי קאמרינן מכללא איתמר דרב כי אמר יהיב טעמא כולי האי לאגמורי הלכה הוא דקאמר הכי ולומר דטעם שני חזק וחשוב הוא וראוי לאסור דבר אחר מטעם ראשון וכ"ת א"כ היכי קאמרינן ולא היא שאני התם דנפיש מרריה טפי דא"ה למאי כוון רב ומאי קמ"ל לאו קושיא הוא שכבר כתבו בזה דכי אמרינן ולא היא דהתם משום דנפיש מרריה טפי למדחייה לדרב גופיה הוא דאתמר כלומר דנהי דודאי מכללא דהא שמעינן דאית ליה לרב נ"ט בר נ"ט אסור אפ"ה ליתא לדרב דאיהו סבר דטעם שני חזק בכל מקום כמו שהוא חזק בזה ודחינן לה דליתא דהתם משום דנפיש מרריה הוא דיהיב טעמא כולי האי ושיערו חכמים אין לך נותן טעם בכל האיסורין גדול כמוהו אבל ודאי מודינן דרב לאשמועינן איסורא הוא דאיכוין והיינו דלא אמרינן דאי מכללא מאי כדאמרינן בשאר דוכתי ורב ודאי הכי ס"ל דהא אמרינן בגמ' דאהדר ליה ר' אלעזר חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא שמיע לי זו היא שיטת רש"י ז"ל. אבל אחרים סוברים דשמואל אפילו טעם שני התיר והכא בדגים שעלו עם בשר איירי דקאמר דמותר לאוכלן בכותח [אע"פ שאין כאן אלא נותן טעם לשמואל] הבשר בדגים והדגים בכותח והיינו דמוכחין הא דרב מההוא עובדא דשיפא ואתי להו כפשטיה למאי דסבירא להו בשני טעמים בלבד הוא שנחלקו וכ"ת א"כ תיקשי לשמואל הא דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם תירצו בזה שע"י האור פולט ממשו של איסור ראשון ואין שיטה זו מחוורת אלא בטעם שני אפילו שמואל מודה דאסור ובטעם שלישי הוא שנחלקו. ואחרים מחמירין עוד לומר דאפילו בכה"ג דוקא שעלו בקערה אע"פ שהן רותחין אבל נתבשלו בה אסורין דכל כה"ג ממשו של בשר הבלוע בקערה נפלט בהם והוה ליה כאילו נתבשלו עם בשר ממש דאסורין והביא ראיה מדתניא בפרק כל שעה (דף ל:) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור מדבעינן היסק ולא סגיא בקנוח ש"מ דנ"ט בר נ"ט ע"י בישול אסור דהא הכא כי מקנח ליה בלחוד טעם שלישי הוי האליה בתנור והתנור בפת והפת בכותח ומדבעינן היסק ש"מ דע"י האש חשוב טפי ואוסר והיינו טעמא נמי דמאי דאמרינן דצנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר דאסור לאכלו בכותח דמשום חורפא [דצנון] מפליט ליה לסכין עיקר ממשו של איסור והוה ליה נותן טעם ראשון ואוסר וכ"ש בבשול גמור שאוסר וכבר כתב זה רש"י ז"ל בפירושיו [בלשון שני] ואין אלו ראיות דכי אמרינן לענין פת עד שיסיק את התנור אינו אלא משום גזרה שמא לא יקנחנו יפה יפה שדרך התנור להיות נשאר לח בטיחת האליה ואין אותו לחות עובר ע"י קנוח אבל קדרה שבישל בה בשר אין בה ממשו של איסור ולפיכך אפילו בישל [בה] דגים מותר לאכלן בכותח וצנון שחתכו בסכין נמי דאסור לאכלו בכותח דרך סעודה שנו כאן שדרך הסכינין כשחותכין בהם על השולחן להיות בהם שמנונית ואינן מקונחין כל צרכן ואף זה כתב רש"י ז"ל [בלשון ראשון] וכן עיקר דאם איתא דמשום בליעת הסכין הוא ולא משום טיחה שעל פניו קישות למה ליה למגרדיה כלל הא נ"ט בר נ"ט הוא אלא ודאי כדאמרן וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות שכך כתב קערה שאוכל בה בשר ובישלו בה דגים [אותם הדגים] מותרין לאכלן בכותח. והוי יודע דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב דכיון דטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם. וכתב בספר התרומה קערות שהודחו במחבת חולבת במים רותחין ושתיהם בני יומן פשוט דהכל אסור דטעם שבקערות נפלט במים וטעם חלב שבמחבת נפלט במים ומיד נאסרו המים משום בשר בחלב שבהן וכשחזרו ונבלעו במחבת ובקערות אסרו הכל וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ואני אומר אישתבוש כהני דהיינו דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח דקערה היינו קערה. מים רותחין שפלטה בהם היינו דגים. מחבת חולבת היינו כותח כשם שהדגים מותר לאכלן בכותח כך המים הללו מותר ליתן אותן בין בכותח בין בפליטת חלב שבמחבת ודבר ברור הוא אע"פ שהסכמנו לפרש דשלשה נותני טעמים בעינן כאן נמי שלשה נותני טעמים הם [בשר] בקערות קערות במים מים בחלב ולא אמרינן חלב שבמים נתערב עם טעם שני של בשר שבהן כשם שאין אומרים בדגים דטעם החלב שבכותח נבלע בדגים ויהא אוסרן וכן בדין לפי שאין בשר שבדגים או במים אוסרין עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זה בזה שאין בשר בחלב אוסר לעולם אלא בנותן טעם הילכך הוו להו טעם שלישי והכל מותר ע"כ. ונמשכו לדעתו הבאין אחריו הרשב"א ז"ל ואחרים ותמיהני עליהם שאני רואה דברי בעל התרומה ז"ל נכונים וברורים ולא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהתם הכותח לא קבל טעם כלל מטעם ראשון דהיינו הקערה אלא מן הדגים דהוו טעם שני אבל כאן טעם החלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מטעם הבשר ראשון שבקערות דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן שלא באמצעות המים הילכך לא הוי נ"ט בר נ"ט אלא נותן טעם ראשון הוא שנותן טעם בחלב הילכך לא דמי כלל ועוד דמאי דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברינן שאין הטעם הראשון מתפשט והולך עד השלישי דא"כ אפילו בשאר איסורין נימא הכי למאן דלית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואנן לא שרינן אלא בבשר בחלב וכיוצא בו דהוו שני נותני טעמים של היתר הילכך דוקא כשטעם שני עמד בהיתר בלא תערובת חלב אבל כאן שטעם שני לא עמד בפני עצמו כלל אלא תכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב מסתברא ודאי דאסור וכדברי הרב בעל התרומה ז"ל: