ר״ן על כתובות ט״ו

נערה שנתפתתה. והצער. לאביה נמי באנוסה:

בתפושה. לישנא דקרא ותפשה ושכב עמה אע"ג דבפרק החובל (דף פז:) אמרינן דצערה דגופה לא זכי ליה רחמנא שאני האי צער שבידו לצערה כה"ג דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין שנבעלה לו בע"כ ומצטערת:

לא הספיקה לעמוד בדין כו'. כיון שלא עמד בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן [דף מג.] אין אדם מוריש לבניו זכות שזכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא:

מת האב. משעמדה בדין בנערותה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה:

הרי הן של אחין. דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב:

ר"ש אומר. אע"פ שעמדה בדין לא הוה ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה וטעמא מפרש בגמרא [דף מב:] דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה כו' לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה:

הרי הן של עצמה דקתני איכא מ"ד דלא קאי אלא אאנוסה אבל במפותה כיון דמדעתה עבדא לית לה דאחולי מחלה ואפשר דכיון דההיא שעתא דאבוה בעי למיהוי אע"פ שלא זכה עדיין אפ"ה כיון דההיא שעתא לא חזי לה לא מצי לאחולי ומש"ה כי פקע זכותיה דאב הוי לעצמה ומיהו כי אמרינן הרי הן של עצמה אקנס קאי דבושת ופגם דממונא נינהו דאחין בעי למיהוי שכבר זכה בהן אב וכי קתני הרי הן אקנסות דאנוסה ומפותה קאי ואם איתא דמפותה יש לה קנס אתי שפיר ואי לית לה ה"ק דקנסי דידהו נתרוקנו לעצמה ואנוסה אית לה אבל מפותה לית לה דהא מחלה:

מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה:

אע"פ שלא גבתה. כגון שכר פעולה:

מת האב הרי הן של אחין. דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד עמדו בדין ויעידוהו דהא אי מודה מפטר:

ומציאתה. בגמרא פריך ממאן גביא:

גמ' בת הנזונת מן האחין. שכך הוא תנאי כתובה [דף נב:] בנן נוקבן דתהויין ליכי מינאי אינון תהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין:

לאו מדידהו קמיתזנא. אלא מתנאי כתובת אמן:

אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה כו'. דמציאתה פשיטא לן דלעצמה דהא אפי' בחיי האב לא זכי בה אב אא"כ סמוכה על שולחנו כדאמרינן בשנים אוחזין (דף יב.) ומשום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן [דף מט.] האב אינו חייב במזונות בתו אי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזוני ולקמן בפרקין [דף מז.] נמי אמרינן זכאי במציאתה משום איבה אבל אחין על כרחייהו מיתזנה מנכסי האב:

והתנחלתם אותם. עבדים כנענים:

זכות בתו. זכות שזכתה לו תורה בבתו:

מתני' כתובתה של אב. כתובה שהיא גובה משני אירוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה אי נמי בשכתב לה ובימי נערות וקטנות קאמר:

כתובתה שלה. דמשהשיאה פקעה רשותו ובתר גוביינא אזלינן ולא אזלינן בתר כתיבה לימא הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תהוי דאב:

הראשונה של אב. מפרשים טעמא בגמרא לפי שברשותיה נכתבה:

גמ' תו לא חזיא לאינסובי. דהוחזקה להיות בעליה מתים ומש"ה לא תנא תרוייהו באלמנות דלא בעיא למנקט דרך פורענות. דאי לא. מן הדין בחדא גוונא ה"ל למיתנינהו. ולא תננהי בגירושין אע"ג דלא מתסרא לשלישי לינשא משום דלא מצינן למידק דסתם לן כרבי אלא מדלא נקיט תרוייהו באלמנות. ואיכא דדייק מדאמרינן לא חזיא לאינסובי ולא אמר אבל נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה דקטלנית אפילו משלישי אית לה כתובה דמשמיא הוא דקא אנסו לה ולאו משום לתא דידה דאם איתא דמשלישי לית לה משני נמי לית לה דכיון דסתים לן תנא כרבי נמצא מקחו מקח טעות וליתא דודאי משלישי כל שלא הכיר בה אין לה כתובה שהרי הטעתו וכ"ת משני נמי אית לן למימר דלית לה שהרי נמצא מקחו מקח טעות והוי ליה למימר אבל נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה ליתא שאע"פ שהוחזקה קטלנית אין הדבר ברור שמחמתה מתו שהרי אפשר שהגיע זמנם למות וכיון שכן משני אית לן למימר דאית לה דדילמא הרי היא ככל הנשים אבל משני ואילך כיון שנולד בה ספק ואתרעאי עד שמחמתו אסרוה חכמים כל שלא הכיר בה היא הטעתו ולית לה כתובה ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בפ' הבא על יבמתו [דף סה.] גבי מי שנשאת לראשון ולא היה לו בנים לשני ולא היה לו בנים לשלישי לא תנשא ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה כל שלא הכיר בה ואפילו הכי כתב רב אחא גאון ז"ל דמשני אית לה כתובה ואם תאמר דהא אמרינן לקמן[דף נג.] דכל היכא דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי לית לה כתובה והא נמי הא אסורה לינשא יש לומר דלא ממעטינן מהאי לישנא אלא כל היכא דאגידא ביה ומעכבא משום לתא דידיה אי נמי מתה שא"א לה לינשא כלל אבל כל היכא דלא מעכבא מחמתיה כיון דתפסי בה קדושין ונשואין לכשתנשאי לאחר קרינא ביה וא"ת אי הכי דמשלישי לית לה היכי אמרינן בפרק אע"פ (דף סה.) דרבא פסק לה מזוני לחומה דביתהו דאביי ומדפסק לה מזוני ש"מ דכתובה אית לה והא אביי שלישי הוה אלמא דאפילו משלישי אית לה י"ל דאביי מכיר בה הוה (יבמות דף סד:) אלא דסמך אדרבי יצחק דפסק התם כרשב"ג דאמר דעד תלתא זימני [לא] מחזקא בקטלנית וכיון שלא הטעתו אית לה כתובה ואיכא מאן דאמר דמשני נמי לית לה כתובה ומפרש הכי תו לא חזיא לאינסובי וכיון דלא חזיא לאינסובי לית לה כתובה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי [וליכא] ואין זה נכון וכמו שכתבתי למעלה:

כונסין אותו לכיפה. מקום צר ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שיקטן מעיינו ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת והתם בפרק ואלו הן הנשרפין [דף פא:] מוקי לה במלקיות של כריתות דכיון דבר קטלא הוא בידי שמים ואיהו קא מפקר נפשיה לקטלא מקרבינן ליה לקטלא אם חטא פעם שלישית דמחזקינן ליה (בפשיעה) [ברשיעא] מתרי זמני שלקה:

קובעת לה וסת. לסמוך עליו להיות דיה שעתה דתנן (נדה דף ב.) כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולא מטמאינן לה למפרע מעת לעת ועוד שאם קבעה לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא:

ואינה מטהרת מן הוסת. אפי' נעקרה שתי פעמים שבדקה השני וסתות ולא ראתה ושנתה ראייתה ליום השני שתי פעמים אפ"ה מחזקינן וסתה הראשון לכשהגיע ואם לא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא:

שור המועד. דמשלם נזק שלם:

ומגבא מאימת גביא. כלומר לענין זכייה דאב חזינא דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפילו לר' יהודה כדתניא בגמ' ומודה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה כו' לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין למ"ד ארוסה אית לה כתובה א"נ בשכתב לה למ"ד לית לה או מן הנשואין שכיון שחוזרין לכתבה בשעת נשואין דעתם שתבטל אותה של אירוסין:

מנה מאתים. מנה לאלמנה ומאתים לבתולה:

ותוספת מן הנשואין. שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה:

אחד זה ואחד זה מן הנשואין. שאפי' מי שכותב כתובה מן האירוסין אינו עושה כן אלא כדי שאם תתאלמן או תתגרש שתטול כתובה אבל כל שנשאת כיון שכותבין כתובה אחרת דעתם שתתבטל אותה של אירוסין לגמרי ומ"מ נראה שכל שלא נשאת (וחזר) וכתב לה שגובה עיקר כתובה מן המשועבדים אלא שהרב הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות אישות המארס את האשה כו' ומת או גירשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה ע"כ נראה שהוא סובר דכי מסקינן אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו לומר שאינה טורפת ממשועבדים כל שלא כנסה:

גרסי' בגמרא (דף מג:) הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות. כלומר ושל מאתים מוקדמת:

אמר רב הונא באתה לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני. ומפרשינן טעמא בגמ' דכיון דלא כתב לה צביתי ואוסיפת לך תלת מאה אמאתים ה"ק אי מזמן ראשון גבי' גבי מאתים. כלומר תוכל לטרוף לקוחות שמזמן ראשון ואילך. ואי מזמן שני גבי' גבי תלת מאה:

שני שטרות. של שדה אחת של מכר או מתנה וכתבן ראובן לשמעון אחד בניסן ואחד בסיון:

ביטל שני את הראשון. ואי כתב לו אחריות וטרפוה ממנו אינו גובה אלא מזמן שני ולקמן מפרש טעמא:

דאי אוסיף ליה דיקלא. בשטרא בתרא:

לתוספת כתביה. ולא לבטולי לקמא אלא דאי מזמן שני אתי למיגבי ליקני נמי ההוא דיקלא ואי ניחא ליה לקמא משום דקדים לא ליקני דיקלא דומיא דמאי דאמר רב הונא בהוציאה עליו שתי כתובות כך נראה מדברי רש"י ז"ל ולפי זה איכא מ"ד דשניהם במתנה דליכא אחריות [כמאן] דלא כתב ואוסיפת לך דיקלא אקמא ומיבטל שטרא קמא לגמרי דהא ליכא למימר הכא דאי מזמן ראשון גבית [ואי מזמן שני גבית] ולא ניחא לי בהכי דה"נ איכא למימר דכוותה אי ניחא לך דתזכה מזמן ראשון כדי שלא יטרפו מינך מלוים שלי לא תיקני ההוא דיקלא ואי בעית למיקניה לא תזכה בגוף הקרקע עד זמן שני ונפקא מינה דבע"ח קודם גובה ממנו ומיהו כי איכא למימר הכי ה"מ היכא (שזכה בשטר ראשון אבל היכא) שלא זכה עדיין בשטר ראשון [והוא שזכה בשניהם בבת אחת הא לאו הכי כיון שכבר זכה בגוף הקרקע בשטר ראשון אי] אפשר שיבא בע"ח מאוחר ויטרוף ממנו שאין גוף הקרקע יוצא מרשותו במחילה ובתנאי דברים בעלמא הילכך בכה"ג מודינא דביטל שני את הראשון אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מהל' זכייה היו שני השטרות במכר אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספת משמע דס"ל ז"ל דלא אמרינן אי מזמן ראשון גבית אי מזמן שני גבית אלא דוקא בשטרי חוב אבל בשטרי מכר כל שבא לגבות מחמת האחריות גובה עיקר מזמן ראשון ותוספת מזמן שני:

ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא. כלומר ולא אמרינן בהא ביטל שני את הראשון דמשום דינא דבר מצרא הוא דכתב ליה כדי שאם יערער עליו בעל המצר שיטמין שטר המכר ויראה שטר מתנה זו דבמתנה ליכא [משום דינא] דבר מצרא והנ"מ בשלא נודע שכתב לו שטר אחד של מכר דאילו נודע ודאי לא מהני ולא מידי ואית בה משום דינא דבר מצרא דלא גרע ממתנה באחריות דאית בה משום דינא דבר מצרא כדאיתא בפרק המקבל (דף קח:) ואע"פ שהגאון רב נטרונאי ז"ל כתב בתשובה שאע"פ שנודע שטר המכר לית בה משום דינא דבר מצרא כיון שכתב לו שטר מתנה לא נתחוורו דבריו ורשב"א ז"ל כתב דשמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי ששטר זה בעצמו נדון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה [מוחלט] איכא למימר אחוליה [אחליה] לכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו וצ"ע עד כאן. ואין זה מספיק:

משום דינא דבעל חוב כתביה. דאי אתי בעל חוב וטריף מיניה קביל עליה אחריות בשטר השני דנהדר ונגבי מיניה מעות הכתובים כאן:

מ"ט. ביטל:

אודויי אודי ליה. בעל השטר שהראשון מזוייף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני:

אורועי סהדי החתומים בראשון לרב אחא כשרים ולרפרם פסולים. כלומר דאי אית ליה להאי שטרא אחריני מהנהו סהדי פסלי להו ומיהו הנ"מ כגון דאמרי סהדי דחתמי בהאי שטרא דחתימות ידייהו [הוא] הא לאו הכי אמרינן דאודויי אודי ליה דאיהו גופיה זייף וכתב וכי מורעי סהדי דוקא לדידיה אבל לכ"ע ודאי פשיטא דלאו כל כמיניה ואפילו לגביה דמוכר נמי לא פסילי דמוכר לא אודי ליה ולא מידי והאי דעבד ליה שטרא ניחא ליה כי היכי דלהדר ליה לוקח פירי ולמחול שעבודיה:

ומכניש פירי. פירות שאכל לוקח בין זמן ראשון לזמן שני לרפרם משלם ולרב אחא לא משלם:

ולטסקא. לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר או הנותן לפרוע לרב אחא על הלוקח לפרוע ורב אחי ודאי לא פליג אטעמיה דרפרם דהא בשניהם מתנה דאמרינן דביטל שני את הראשון ליתיה לטעמא דאחולי אחלי דהא התם ליכא אחריות ובגוף הקרקע לא שייכא מחילה דאפי' החזיר לו את השטר קי"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט (דף קסט:) הילכך התם על כרחיך טעמא דביטל שני את הראשון משום דאודויי אודי ליה אלא דרב אחא סבר דכל היכא דאפשר לומר דאחולי אחליה טפי עדיף מלאורועי סהדי ורפרם סבר לעולם אמרינן דאודויי אודי ליה ואפי' היכא דעדים החתומים בשטר ראשון חתומים ג"כ בשטר שני משום [דאיכא למימר] דאודויי אודי ליה דההיא שעתא פסולים הוו ועכשיו הוא שעשו תשובה וכתב הרמב"ן דקי"ל כרב אחא דלא קא מבטלי שטרי ומורעי סהדי בלא ראיה אבל הרמב"ם פסק בפרק ה' מהלכות זכייה כרפרם לפי שהקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ודאמרינן דאיכא בינייהו הני גווני ה"ה דאיכא בינייהו כגון שכתב לו בשטר שני חצי שדה [דלמ"ד אודויי אודי ליה אין לו אלא חצי שדה] ולמאן דאמר אחוליה אחליה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון אלא דתלמודא נקט מאי דאיכא בינייהו בשני שטרות שוין: