ר״ן על קידושין ב׳

אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף וכו'. משום דבעי למימר בסיפא וכן בגירושין אמר בריש מילתיה בקידושין:

הריני בעליך וכו' אין כאן בית מיחוש. כלומר אין כאן אפילו ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה:

וכן בגרושין וכו'. אין כאן בית מיחוש אף לפסלה מן הכהונה:

ובגמ' מעיקרא גרסינן במימריה דשמואל הרי את מקודשת בלא לי ומקשינן עלה בגמ' למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודלמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו (קאמר) טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא כלומר והכא נמי כיון דלא אמר לי ידים שאין מוכיחות נינהו שאין כאן הוכחה גמורה דלדידיה קדשה ומפרקינן [הכא במאי עסקינן] דאמר לה לי אי הכי מאי קמ"ל הני תרי לישני בתראי קא משמע לן לגבי קדושין הריני ארוסיך הכא כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו גבי גירושין איני אישיך הכא כתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו זו היא סוגיית הגמ'. ולענין הלכה קיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והכא דאמר לה לי כדשנינן דהא מילתא פלוגתיה דאביי ורבא היא בפ"ק דנדרים (דף ה:) ורבא הוא דאמר לא הויין ידים וקיימא לן כוותיה וכיון דמסקי' ברישא בדאמר לה לי משמע לכאורה דדכוותה בסיפא נמי גבי גט דאמר מינאי אבל הרב אלפסי ז"ל הזכיר בקידושין לי ולא הזכיר בגירושין מינאי ונותנין טעם לדבריו דכיון דכתיב בגיטא מינאי תו לא צריך ולא נראה לי שיהא זה דעתו שהוא לא הזכיר בגירושין אמר לה הרי את משולחת וכו' אלא כך כתב וכן בגירושין (אמר לה) הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו' נראה שהוא הלשון הכתוב בגט והר"ם במז"ל כתב ג"כ בפ"א מהלכות גירושין כלשון הזה כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זו מגורשת וכו' אבל אם כתב לה איני בעליך וכו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו ע"כ נראה מדבריהם שהם סוברים דמאי דאמרי' וכן בגירושין וכו' הוא הלשון הכתוב בגט דאפי' בגט לא בעינן מינאי ולפיכך נ"ל שהרב אלפסי ז"ל סומך בזה על הסוגיא שבפרק קמא דנדרים דאמרי' התם (דף ה:) גבי פלוגתא דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות לימא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודין דיהויין ליכי מינאי ספר תירוכין וכו' דאביי אמר כרבנן ורבא אמר כר' יהודה ודחינן אמר לך אביי וכו' ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים (בגט) אלמא איכא למימר דאפי' לרבא דאמר לא הויין בגט לא בעינן מינאי הילכך נהי דקי"ל כר' יהודה דבעינן ודין כדמוכח בפ' המגרש (דף פה:) דמיבעיא לן התם אי בעיא ודין או לא ולא איפשיטא והביאה שם הרב אלפסי ז"ל בהלכות אפשר דמסתבר טעמיה דר' יהודה בודין משום דאי לא כתב ודין [איכא למימר] דבדיבורא גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא כדאיתא התם והוו להו ידים שאין מוכיחות ולא מסתבר טעמיה במינאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו הלכך נקיטינן ביה כרבנן דכיון דאפשר דרבא אמר כוותייהו לא שבקי' כללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולפיכך הזכירו הרב אלפסי והר"ם במז"ל לי בקידושין ולא הזכירו מינאי אפי' בכתיבת הגט אבל הר"מ במז"ל נראה שהוא סובר דאפי' ודין לא בעי' ואכתוב בזה במס' גיטין [פ"ט סי' תקנז] בסיעתא דשמיא ומ"מ בקידושין כל היכא דלא אמר לי לא הוי קידושין כלל אלא שיש מי שאומר דאע"ג דקי"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפ"ה לענין גיטין וקדושין אזלי' לחומרא והויא לה ספק מקודשת דהא משמע בפ' המגרש (שם) דכל היכא דלא כתב לה ודין ידים שאין מוכיחות הוו ואפ"ה משמע דאי כתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורף הגט דמיפסלא לכהונה ותפסי בה קידושין דהא לא איפשיטא התם אי בעינן ודין או לא ואי מהא לא איריא דאפשר דהיינו טעמא משום דחיישינן דכי היכי דאמרינן בנדרים דאע"ג דלא כתב לה מינאי הוו ידים מוכיחות ה"נ חיישינן דבלאו ודין להוו ידים מוכיחות דמוכחא מילתא דבשטרא מגרש לה ומשום הכי איבעי לן התם בפ' המגרש אי בעי' ודין אי לא בעינן ודין אבל ודאי כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות כי הכא אי אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי פשיטא לן דלא הוו ידים כלל דהא קי"ל כרבא:

וגרסי' בגמ' [דף ו.] תנו רבנן הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת איבעיא להו מיוחדת לי מהו מיועדת לי מהו עזרתי מהו צלעתי מהו סגורתי מהו נגדתי מהו תחתי מהו עצורתי מהו תפוסתי מהו לקוחתי מהו פירוש דכל הני לישני איכא למימר דמשמע בהו ל' קידושין מיוחדת מדכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד מיועדת (שמות כא) אשר לא יעדה שהוא לשון קדושין באמה העבריה עזרתי נגדתי לשון (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר כנגדו סגורתי לשון [שם] ויסגור בשר תחתנה עצורתי לשון עצרת שתהא נאספת עמו בבית ואמרינן תא שמע דתניא האומר לקוחתי הרי זו מקודשת משום דכתיב (דברים כ״ד:א׳) כי יקח איש אשה כלומר ופשוט מיהא חדא דהיינו לקוחתי:

וגרסינן תו איבעיא להו חרופתי מהו תא שמע האומר חרופתי מקודשת שנאמר (ויקרא י״ט:כ׳) והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן יהודה ועוד לקרא. כלומר וכי המקרא צריך סיוע ממנהג יהודה ומסקינן אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה הרי זו מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה כלומר דוקא ביהודה אבל בשאר מקומות לא ואע"ג דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש כתב רש"י ז"ל דסבירא ליה כמ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל ומעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כר' עקיבא דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפי' למאן דאמר התם בפ' השולח (דף מג.) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן ל' חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאע"ג דלא תפסי בה קדושין שייכי בה בצד חירות שבה כי קאמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני ונראה שלפיכך כ' הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות דהאומר הרי את חרופתי הרי זו מקודשת סתם ומשמעו בכל מקום משום דקי"ל כר"ע בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר וראיתי שהקשו עליו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קדושין גמורין וכתיב בה לשון יעוד ואפילו הכי מספקא לן מיועדת לי מהו והא לא קשיא לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב (עמוס ג׳:ג׳) הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד ביה אלא מיהו הא קשיא לי כיון דבעיא היא בגמ' חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס"ל דמקודשת למ"ד דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה ולא ניחוש לקידושי שני דהא ודאי לא נהירא ומשום הכי משמע חרופתי נמי ספק מקודשת הויא:

וגרסי' תו עלה בגמ' במאי עסקינן. כלומר בהני לישני דמיבעי לן אי הוו קידושי או לא:

אי לימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה מאי קאמר לה. [כלומר אפילו הוו הנך לישני לשון קידושין היכי מיקדשת ליה הא לא ידעה מאי קאמר] שתתרצה להתקדש בו:

אלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה אע"ג דלא אמר לה נמי. כלומר ומה לי אי הוו לשון קידושין או לא אפילו לא אמר לה מידי אלא שנתן לה קיימא לן דהוו קידושי כר' יוסי דתנן היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמרינן לעולם במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ואי דיהיב לה ושתיק הכי נמי אלא [הב"ע] דיהיב ואמר לה בהני לישני והכי קא מיבעיא ליה הני לישני לקידושי משמע או דלמא למלאכה קאמר לה כלומר ואם איתא דהכי הוא אע"פ שמתחילה היה מדבר עמה על עסקי קידושיה הרי גלה דעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו וסלקא בתיקו הילכך נקטינן דבהני לישני דמספקא לן בהו כל שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ליכא למיחש לה כלל דהא לא ידעה מאי קאמר לה ואי אמרה דידעה ולשם קידושין קבלתינהו ספיקא הוי משום דלא ידעינן אם יש במשמע לשונות הללו לשון קידושין או לא וכי אוקימנא ליה במדבר עמה על עסקי קידושיה אין ה"נ דהוה מצי לאוקמה בידעה מאי קאמר לה אלא משום דהכי שכיח טפי ובאידך לישני אחריני דלעיל דאיפשיטא לן דמהני כגון לקוחתי קנויה לי והנהו אחריני דווקא במדבר עמה על עסקי קידושיה דידעה מאי קאמר לה א"נ דאמרה לשם קידושין קבלתינהו הא לאו הכי לא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה:

תנן התם. במסכת מעשר שני [פרק ד' מ"ז] היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה וכו' והוא שעסוקין באותו ענין. כלומר למעוטי מענין לענין דהיינו שפסקו לדבר מענין קדושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים אף על פי שהם מצרכי זיווגן כגון כמה יש לך נדוניא וכמה שדות יש לך להתפרנס מהם אפילו הכי לא הוו קידושין:

ובגמרא פליגי בהא דתניא רבי אומר והוא שעסוקין באותו ענין ור' אלעזר בר' שמעון אומר אף על פי שאין עסוקין באותו ענין ומפרשינן לה מענין לענין ובאותו ענין כלומר אע"פ שנתעסקו מענין לענין ומיהו עדיין מדברים באותו ענין כלומר בדברים אחרים שהם מצרכי הזיווג כדכתיבנא וקיימא לן הלכה כר' מחבירו:

וגרסי' בגמרא [דף ו.] פשיטא נתן לה גיטה ואמר לאשתו הרי את בת חורין לא אמר לה כלום [אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום] אמר לאשתו הרי את לעצמך מהו לגמרי קאמר לה או למלאכה קאמר לה ואסיקנא דלגמרי קאמר לה ומגורשת ואיבעיא לן תו אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו כלומר אי הוי שחרור או לא ואסיקנא דהוי שחרור ואפרש כל זה ואאריך במסכת גיטין בסיעתא דשמיא:

[דף ו:] אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת. אם אמר לה התקדשי לי במלוה שהלויתיך אינה מקודשת דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ודקא יהיב לה מידי בשעת קידושין ומלוה אע"פ שהוא בעין להוצאה ניתנה וכבר הם שלה ומעות אחרים היא חייבת לו:

בהנאת מלוה הרי זה מקודשת הנאת מלוה מפ' ואזיל:

הנאת מלוה היכי דמיא כו' בגמ' אמרינן דהנאת מלוה היינו דארווח לה זימנא ופרש"י ז"ל שהרויח לה [מזמן] הלואתו שהיתה חייבת לו וא"ל התקדשי לי בהנאה זו [שאת היית נותנת פרוטה] לאדם אחד לפייסני על כך ואם פירש לה כך מקודשת והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דשויא לה הך הנאה שוה פרוטה דמקודשת ומיהו כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה אי נמי אפשר דכל שמחל המלוה עצמה אפי' אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומשום הכי נקט לה בגמ' בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא והוה ליה כאותה ששנינו לקמן בפ' האומר [דף סג.] שחוק לפני רקוד לפני שאם יש בהנאה זו שוה פרוטה מקודשת ולא נקטה במחילת כל המלוה ומ"מ לפירוש רש"י ז"ל נתכוון הרב אלפס ז"ל. וכי ארווח לה זימנא הערמת רבית הוי ולא רבית גמורה דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה ואבק רבית נמי לא הוי שלא גזרו חכמים על כיוצא בזה כיון דלא שקיל מידי מינה ועוד דלא שכיח אלא הערמת רבית בעלמא הוי והר"מ במז"ל בפ' חמישי מהל' אישות הצריך שילוה אותה עתה מעות ויאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום וכו' ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאינן ראויים לשמען עד כאן. נראה שהוא דוחה דברי הרב אלפסי ז"ל וסובר שאילו הלוה אותה כבר אע"פ שהוא מאריך לה עכשיו הזמן כיון דהשתא לא יהיב לה מידי אינה מקודשת. ולא ידעתי למה שאפילו הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקדשה במעות עצמן אלא בהנאת מלוה זו וכיון שכן אפי' קדמה מלוה לקדושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרווחת זמן [הנאה] שהוא שוה לה פרוטה וכל שהוא מהנה אותה כיוצא בזה מקודשת אע"פ שאינו נותן לה כלום מיד ליד דהא שחוק לפני רקוד לפני ואדבר עליך לשלטון לא יהיב לה מידי ואע"פ כן מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף כדאיתא לקמן בפרק האומר (דף סג.) ואחרים פירשו דהא דאמרי' דארווח לה זימנא היינו כגון שהיתה בידה מלוה של אחרים והוא נותן פרוטה למלוה להרויח לה זמן ואמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זו וכי תימא והיכי הוי הערמת רבית והא אמרינן בפרק איזהו נשך (דף סט:) דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה לאו קושיא היא דשאני הכא שהוא כחוזר ונוטל מן האשה ולא התירו לחזור וליטלו מן הלוה:

אמר רבא אר"נ המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת. כלומר במלוה שהיא חייבת לו על המשכון [והחזיר לה המשכון] דבגמ' איתא לקמן בפרקין [דף יט.] הכי המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדברי רבי יוסי ברבי יהודה דאמר גבי קדושי יעוד שאם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת כלומר כדי שתעבדנו האמה עבודה שהיא שוה פרוטה ומקודשת באותה פרוטה שיש לו עליה ואם לאו אינה מקודשת לאו מי א"ר יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו כלומר שהמעות שקנה בהם האדון אמה העבריה לא ניתנו לקידושין דאם איתא דהכי הוא לא הוה בעי שיהא שהות ביום לעשות בו שוה פרוטה שהרי היתה מתקדשת במעות הראשונים כרבנן דסבירא להו הכי אלא משום דאיהו סבירא ליה דלאו לקדושין ניתנו בעי שיהא שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה ונמצא שיש לו עליה מלוה והיא גופה משכון הויא וכשהוא מקדש אותה בפרוטה זו דאית ליה גבה ממילא היא זוכה בעצמה שהיא המשכון ונמצא משכון מוחזר מאליו ומשום הכי ילפינן מהא שאם היה לו עליה מלוה על המשכון וקדשה באותה מלוה והחזיר לה את המשכון דמקודשת וכן כתב הר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות אבל בתוספות פירשוה אע"פ שלא נתן לה את המשכון [והאשר"י כתב כדברי התוספות] ואינו מחוור דכי האי גוונא לא שמעינן לה מדברי רבי יוסי ברבי יהודה [ויש שדחו לזו מהלכה כמו שאכתוב בפרק האיש מקדש [סי' תרלב] בסייעתא דשמיא וליתא]:

ואמר רבא המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. והיא מקודשת דלא אמרינן דעתה אמלוה ואינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה כדאמרינן לעיל אלא דעתה אפרוטה ומקודשת והא דרבא לקמן היא בפ' האיש מקדש (דף מו.):

הא לך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה. כגון קרקע דקי"ל דקרקע נקנה בכסף אינו נקנה בכך דלאו מידי יהיב ליה:

בתרומה יצא ידי נתינה. כיון דבתרומה בנתינה כל דהו סגי יצא ידי נתינה ומוכרה [לכהנים] והדמים שלו:

ואסור לעשות כן. לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומה בשכרו ומסייע בבית הגרנות כדי שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות [דף כו:] הכהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להן תרומה בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר (מלאכי ב׳:ח׳) שחתם ברית הלוי:

והא אמר רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ובינתים היא שלו לגמרי ובלבד שיחזירנה. וכתב רבינו שמואל ז"ל שהנותן שור לחבירו על מנת להחזירו לשלשים יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם דלא הוה ליה שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ואינו מתחייב אלא בפשיעה מפני שחייב להחזירה ואם לא החזירה נמצא שלא היתה מתנה מעולם:

בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. כך היא הגרסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל אבל רבינו האי גאון ז"ל גורס בספר המקח גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין והכי פירושא דמתנה על מנת להחזיר לאו חליפין ממש היא אלא דלפי שאין אשה נקנית בחליפין גזרו בה משום דאיכא חליפין דדמו למתנה על מנת להחזיר דהיינו חליפי סודר [דהדר] ואע"ג דרב אשי אמר התם בנדרים בפ' השותפין (דף מח:) מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס. כלומר שאם רצה מקנה שלא להחזירו רשאי התם בדרך דחייה בלחוד אמר רב אשי הכי אבל קושטא דמילתא הוא דאי תפיס לא מתפיס כדמשמע ממימריה הכא וכבר כתבתי זה שם בסייעתא דשמיא ואף גרסת הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס לפי שאין אשה נקנית בחליפין כך איפשר לפרשה כלומר דמתנה על מנת להחזיר לחליפין דמיא ושייך למיגזר בה אטו חליפין אבל מדברי הר"ם במז"ל בפ' [חמישי] מהלכות אישות נראה שהוא מפרש דכל מתנה כי האי גוונא לגבי אשה כחליפין הוא שאין אשה מקנה [עצמה] בהם ובמתנה על מנת להחזיר לא מקניא נפשה שהרי אם אינה מחזרת אותה לא קנתה כלל ואם מחזרת אותה הרי אינה נהנית בה ואפי' נהנית בה בש"פ קודם שהחזירתה איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה ומשום דממתני' משמע שאין האשה מתקדשת בחליפין כמו שכתבתי למעלה משום הכי תלינן מתנה ע"מ להחזיר דלא תניא בחליפין דתניא ודמו לה ומקשינן הכא היכי אמרינן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה והא תנן בנדרים בפ' השותפין (שם.) כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומתנה על מנת להחזיר הא לא מצי מקדיש לה דהכי אמרינן גבי אתרוג בפ' יש נוחלין (דף קלז:) דהאומר הא לך אתרוג זה [במתנה] על מנת שתחזירהו לי דלא מצי מקדיש ליה דמידי דחזי ליה קאמר וכדאיתא התם ולאו קושיא היא דאנן הכי קאמרינן כל מתנה שתהא בה הערמה שמצד ריעותא שבה אינו יכול להקדישה כי התם אינה מתנה דהתם גבי מתנת בית חורון איתמר שלא גמר להקנותה אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה כדמפרש התם טעמא בגמ' משום דסעודתו מוכחת עליו והתם ודאי לא אתני מידי אלא שכיון שהיתה בהערמה לא היה יכול להקדישה ומשום הכי אינה מתנה אבל היכא דיהיב לה ניהלה לפי שעה אע"ג דאתני בהדיא שלא יקדישנה כיון שאין בה הערמה מהניא והיינו דאמרי' בירושלמי עלה ההיא דמתני' ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שיש בה הערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה: