ר״ן על קידושין ה׳

הב שדי דלא כפלה לדבורה מהו:

תגא דמלכא אינה מקודשת. פירש רש"י ז"ל דלשון שבועה הוא ור"ח ז"ל פירש אפי' נתן לה תגא דמלכא שהוא חשוב הרבה אינה מקודשת. ואיכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדבורה קמא קא סמכא דקאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קידושין אבל אי אמר לה איהו מעיקרא אי יהיבנא מיקדשת לי ואמרה הבה אי נמי הבה מיהבא כדאמר איהו קאמרה ומקודשת וכן נמי אפי' היכא דאמרה איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו ואיהי אמרה הב או הבה מיהבא מקודשת אבל הרשב"א ז"ל סובר דאפי' לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאיהו אמר בלשון שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת לי ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדשנא לך אלא אמרה ליה הב או הבה מיהבא אפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר אם איתא דמרציא ליה הוה לה לאהדורי אין מקדשנא לך ומדלא מהדרא הכי אלא אמרה הבה מיהבא ודאי הכי קאמרה בקידושי לא ניחא לי אלא במתנה ולפיכך אם חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודשת. [והאשר"י כתב כסברא ראשונה]:

ונראה לי כל שלא אמר לה בלשונות האמורים בגמרא איכא לספוקי בלשון קדושין וצריכה גט שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים:

כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה. הא דאמרי' דכתב על החרס מהניא כר' אלעזר אתיא דאמר עדי מסירה כרתי אבל לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי כיון דחרס יכול להזדייף הוא כדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (דף כא.) ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא פסול כדתניא בפרק המביא תניין (דף כא:) אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרינן עלה [דף כב:] מאן חכמים ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי הלכך שמעתין כר' אלעזר אתיא דליכא ספיקא דקי"ל כותיה בגיטין וקדושין ומיהו דוקא בדלית ביה עדים אבל אי אית ביה עדים אפילו לר' אלעזר פסול גזירה דלמא אתי למיסמך עליה בעדי חתימה בלחוד (ומש"ה כי) ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול כדאיתא בגיטין (דף ד.):

בין ע"י עצמה. שקבלתו היא מקודשת:

מדעתו. של אב:

מדעתה. שהיא אמרה לו לקבל:

והוא שבגרה. דבכי האי גוונא הוא דבעינן דעתה דידה:

וכתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרינן מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה כלל הוא בין לנערה בין לקטנה לנערה מדין שליחות וכגון שעשאה שליח ולקטנה נמי נהי שאין שליחות לקטן כדאיתא בפרק האיש מקדש (דף מב.) משכחת לה כגון שאמר לה צאי וקבלי קידושיך וכדאמרינן לקמן [יט.] בפירקין בגמ' אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דנהי דלית לה שליחות הוה ליה כאילו אמר האב כל המקדש בתי מקודשת לו כאילו נתן לי ממון שהרי אמרו תנם לפלוני שיקבלם לי מקודשת וכן נמי תנהו לכלב שלי מקודשת. וכתב עוד דבתך מקודשת לי לאו דוקא בתרוייהו דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קדושין אי אמר לה הרי את מקודשת היא מקודשת וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפירקין גבי כסף יעוד [דף יט.] דאומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי ואפילו לר' יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין נתנו ומינה גמרינן דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך אלמא דהמקדש את הקטנה ואמר לה הרי את מהני ומשמע ודאי דהוא הדין לנערה שעשתה אביה שליח דאי אמר לה הרי את מהני ועוד ראיה מדאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש [דף מד:] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב והתם ודאי הרי את קאמר ולא בתך שהרי שלא מדעת האב נתקדשה אלמא קטנה דאמר לה הרי את מהני הלכך ר"נ כי נקט בתך גבי ע"י עצמה לרבותא נקטיה דאפילו לדידה אי כתב בתך מהני וכ"ש הרי את. ומיהו גבי על ידי אביה בדוקא נקטיה לאפוקי שאם כתב הרי את ונתן לאביה כיון. שלא בגרה לא מהני מידי אלו דבריו ז"ל ולבי נוקפי בדברים הללו [שכתב דקדושי שטר דקטנה מהני מדין צאי וקבלי קדושיך] שאם אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך ילפינן לה מכסף יעוד כדאיתא לקמן [דף יט.] [ואיכא למימר] בכסף למדנו אבל בשטר לא למדנו דבשלמא בכסף לא גרעה בת מכלב דקי"ל תנהו לכלב שלי מקודשת משום דאכילת כלב הנאה הוא לדידה הכא נמי קבלת הבת כסף קדושיה הנאה הוא לדידיה אבל גבי קידושי שטר דלאו מתורת הנאה הוא גבי קטנה דאין לה יד לא למדנו וכי תימא אי מאי דאמרינן דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מתורת הנאה דאב נגעו בה למה לן למיגמרי' להאי מילתא מקדושי יעוד נימא מדין ערב דה"ל כאומר תנם לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב ליתא דמדין ערב אין ללמוד אלא היכא שהמתקדשת מודה לאיש שתתקדש לו במנה שיתן לפלוני אבל קטנה שהמקדש לא דבר מענין קדושין עם האב כלל [כלומר לא דבר עם האב באיזה ענין יקדשנה עד שיעשה ערב עליו ואף על פי שהקידושין היו מדעתו שידוכין א"צ שיהיו מדעתו] ואב עצמו אינו יודע אם יקדשנה אם לאו מדין ערב לא למדנו אבל מכסף יעוד למדנו שאף אם האב אינו יודע אם יקדשה האדון אם לאו ואפ"ה מהני אבל מ"מ טעמא דמילתא משום דקבלת הבת הנאה היא לגבי אב. ועוד שהבת לאביה ממש היא זוכה דכל מאי דזכיא ביה איהי אב נמי זכי ביה ממילא דכל שבח נעורים לאביה וכל מה שהיא זוכה בו הרי הוא של אב אבל בשטר לא למדנו. וכן מה שכתב ז"ל דבתך מקודשת לי בע"י עצמה לאו דוקא דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קידושין אי אמר לה הרי את מהני וגמר לה להא מילתא מקידושי כסף אינו ענין לפי שהכסף הוא שקונה ואמירה אינה צריכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה ולפיכך כשלא בגרה ומקבלת קידושין מכח אביה בדין הוא שיאמר לה הרי את ואין צריך שידבר עם אביה אף על פי שהוא מקדשה כשם שהנותן גט לשליח קבלה בשעה שנותנו לידו אינו מדבר עם האשה אלא לשליח אומר התקבל גט זה לפלונית ובקדושי כסף נמי בדין הוא שיאמר הרי את מקודשת לי כלומר קבלי קידושין הללו לעצמך אבל בקידושי שטר כיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקדושין כשם שהמגרש את אשתו על ידי שליח צריך שיכתוב בגט הרי את מותרת שאם כתב הרי בתך או אחותך מותרת אפילו בשנעשה להם שליח ודאי לא מהני שלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים ולפיכך אפשר (נראה) דכל שלא בגרה ומתקדשת בשטר צריך שיכתוב בשטר בתך ומיהו כי יהיב לה אומר לה הרי את מקודשת כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר עמו אע"פ שכתוב בגט הרי את ולפי זה אף בקטנה המתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב בגט בתך פלונית זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר. ומכל מקום כי אמרינן דבתך אפילו כי יהיב לה לדידה מהני הני מילי בקידושי שטר דכי כתיב הכי בשטרא מהני וכי יהיב לה לדידה אומר לה הרי את וכדכתיבנא אבל בקידושי כסף הדבר ברור שבשעת נתינה צריך שיאמר לה הרי את. וסיפא דרב נחמן דהיינו שבגרה דנקיט לה בלשון הרי את בין על ידי אביה בין ע"י עצמה דוקא הוא דהרי הוא ממש כאשה המתגרשת שכותב בגט הרי את מותרת לכל אדם מיהו כי יהיב שטר קדושין לאביה אומר ליה התקבל קדושין הללו לבתך כשם שבשליח הגט אומר לו התקבל גט זה לבתך או לאחותך ומ"מ הא דרב נחמן בין ברישא בין בסיפא לישנא קטיעא הוא ולא סגי עד דאמר בתך פלונית מאורסת לי אני פלוני או את פלונית מאורסת לי אני פלוני דהא שטר קידושין משטר גירושין ילפינן והתם הא בעינן שמו ושמה כדאיתא בפרק המביא תניין [דף כ.] וטעמא דמילתא דכתיב ספר כריתות דהיינו ספירת דברים הכורתים בינו לבינה וכל שאין שמותיהן מפורשין בגט אין מוכיח מתוך הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה ללאה אשתו:

שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקודשת [וכו'] כתבו לשמה ושלא מדעתה. כלומר שקודם הכתיבה לא נמלך בה ואחר כך הודיעה וקבלתו ובגדולה קאי וה"ה בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה:

רבא ורבינא אמרי מקודשת. ומפרשינן טעמייהו בגמ' דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה אף הויה לשמה ומה יציאה לשמה ושלא מדעתה שהרי בע"כ היא מתגרשת אף הויה נמי נהי דבעי' שיכתוב שטר הקידושין לשמה אפ"ה לא בעינן שיכתוב לדעתה דומיא דיציאה. וטעמייהו דרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת היינו משום דסבירא להו דהכי מקשינן הויה ליציאה דמה יציאה בעינן דעת מקנה דהיינו בעל שמקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב (דברים כד) וכתב לה אף כאן בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שנקנית לבעלה ואותבינן עלייהו דרבא ורבינא מדתניא אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ממש כגון בתך מקודשת לי וקתני דבעינן דעת שניהם והיינו כרב פפא ורב שרביא דבעינן דעת מקנה והרי דבעי נמי דעת בעל דומיא דגט ומש"ה אתי להו שפיר הא דתניא אין כותבין אלא מדעת שניהם דמשמע דדעת האיש נמי בעינן ודחינן לא בשטרי פסיקתא כלומר התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה וכדרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. כלומר בלא קנין שהקדושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרו ומקנו ובאותם התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעת שניהם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר. ולענין הלכה פסק הרב אלפסי ז"ל כרב פפא ורב שרביא דפשטא דברייתא דשטרי אירוסין כוותייהו אתיא ואע"ג דדחינן ליה בשטרי פסיקתא שינויא היא ולא סמכינן עליה וסמך לזה משום דרב אשי דהוא בתרא הכי אוקמה בכתובות בפ' הנושא (דף קב:) דאמרינן התם עלה דהא דרב גידל אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא. כלומר אם נכתבו יש תורת שטר עליהם לגבות ממשעבדי או לא וא"ל לא ניתנו ליכתב. כלומר שאפילו נכתבו אין גובין מן המשועבדין. ואותבינן עליה מדתנן אין [כותבין] שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי. לאו שטרי פסיקתא. אלמא אם נכתבו גובין בה מן המשועבדין דאי לא למה צריך דעת שניהם. ומשני לא שטרי אירוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביא. [אלמא רב אשי הכי ס"ל דדעתא דידה בעינן כרב פפא ורב שרביא] דהא לא מיתרצא ליה ברייתא אלא בשטרי אירוסין ואליבייהו וכיון דרב אשי דהוא בתרא כותייהו סבירא ליה הכי הלכתא. אבל יש מי שפירש הסוגיא דשם בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו נתנו לעדים ליכתב מעצמם שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב מעצמן שלא מדעתם ואמר ליה דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם. ולפי זה הא דמייתינן עלה ת"ש מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם סייעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי ודחינן לה בשטרי אירוסין ממש כלומר ומהא לא תסייעין ולפי זה אין להביא ראיה דסבירא ליה לרב אשי כרב פפא דאדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיקתא ומסייעא ליה וזהו דעת הר"ז הלוי ז"ל ולפיכך כתב דכיון דהכא לא איפסיקא הלכתא כמאן ספיקא הוא משום דאי נמי מסייעא ליה מתניתין לרב אשי אכתי לא מכרעא מילתא אי כרבא ורבינא אי כרב פפא ורב שרביא ואחרים פסקו כרבא וכרבינא משום דרבינא בתרא וליתא דודאי הא רבינא לאו בתרא הוא דאי הכי מאי קא בעי מיניה מרב אשי התם דברים הללו ניתנו ליכתב [או לא ניתנו לכתב פשיטא דלדידיה ניתנו ליכתב] דכיון דס"ל דשטר אירוסין לא בעינן מדעתה לא מיתוקמא ליה ברייתא אלא בשטרי פסיקתא. ומ"מ רב נטרונאי גאון ז"ל ובעל הלכות ז"ל פסקו כרבא ורבינא. ורבינו חננאל ז"ל אחר שפסק כרב פפא ורב שרביא כתב וי"א דהלכתא כרבא ורבינא וצריך עיון [בלשונו] ולפיכך אין הדבר יוצא מדין ספק ודעת הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות כדברי הרב אלפסי ז"ל וכתב שם דהיכא דשויא שליח שהוא כותבו מדעת השליח אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאין כותבו אלא מדעתה כדאמרינן גבי גט דאומר אמרו פסול או בטל כדאיתא בפ' התקבל (דף סו:) ודכוותה נמי בקדושין דהא משטרא דגט ילפינן מה התם בעינן דעת מקנה ולא שלוחו הכא נמי דעת מקנה ולא שלוחו:

גרסי' בגמ' [דף י.] איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרינן למאי נפקא מיניה כגון שהערה בה וקבלה קידושין מאחר. כלומר דאי תחלת ביאה קונה קידושי שני לא חיילי ואי סוף ביאה קונה חיילי:

אי נמי נפקא מינה לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. כלומר דאי תחלת ביאה קונה מותר לכהן גדול לקדש בתולה בביאה ואי סוף ביאה קונה אסור לפי שנמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסורה ליה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ופשטינן אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. וקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל בפרק הבא על יבמתו (דף נה: סי' עז) דהתם אמרינן האשה נקנית לבעלה בהעראה דגמרינן קיחה קיחה מיבמה ותירץ ז"ל שם דהתם בביאה שלאחר קידושין ולענין שתעשה נשואה דכיון שכבר היא קנויה ביאה כל דהו גומרת בה אבל הכא בביאה דקידושין עסקינן ומשום דתחלת קנין הוא מסקינן דבעינן גמר ביאה. ואיכא למידק ביאה דקניא בתר קידושין היכי דמי אי דאיכא חופה ביאה למה לי ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי"ל (ירושלמי פסחים פ"י הלכה א) הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפרק ארבעה אחין (דף כט:) אמרינן דאפילו למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני מאמר דאיסורא לא קני י"ל דאין ה"נ דאם בא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות דאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה דאף על גב דלא אשכחן בהדיא דקני (דף ה: וכתובות מח:) אלא חופה סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה כל שכן ביאה עצמה שקונה ועוד שיש ללמוד כן מדין ק"ו ומה יבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכא למיפרך כדפרכינן בגמרא [דף ד:] מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת. ועוד נראה לי לסמוך זה מדבעיא לן בסמוך ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ובשלמא אי פשיטא לן דביאה דלאחר קידושין נישואין עושה מש"ה מספקא לן בביאה דקידושין אבל אי לא אשכחן ביאה דלאחר קידושין שתעשה נישואין מנא תיתי בביאה דקידושין וכן כתב הר"ם במז"ל שהבא על ארוסתו לשם נישואין זו היא חופתה. אבל אין תירוצו של הרי"ף ז"ל מחוור דמשמע דהתם (ביבמות ד' נה:) נמי בביאה של קידושין עסקינן דהא גמרינן גזירה שוה דקיחה קיחה וקיחה באשה בעיקר קדושין כתיב ולפיכך נראה דהתם מיירי כשגלה דעתו שרוצה לקנות בהעראה אי נמי בשהערה בה ופירש דמאי דאמרינן הכא דאינו קונה אלא בסוף ביאה היינו מפני שדעתו על גמר ביאה אבל הכא דמוכח דבהעראה ניחא ליה דליקני ודאי קונה וכן כתב בעל הלכות ז"ל. ובלשון הזה כתב הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות המקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת ע"כ והיינו דאמרינן נפקא מינה להערה בה ופשטה ידה וכו' ולא אמר נפקא מינה להערה בה ופירש משום דבהא פשיטא לן דתחילת ביאה קונה. ומיהו ביבמה דמיקדשה בהעראה אפילו גמר ביאתו קנה מתחילת ביאה והיינו דתנן התם ביבמות ואיתא נמי בפרק כ"ג (דף יח:) חולץ ולא מייבם ואמרינן עלה בגמ' קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין אמאי ליתי עשה ולידחי לא תעשה ואם איתא דבסתמא לא קני עד גמר ביאה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דבעידנא דקני לה דהיינו בגמר ביאה כבר נעשית בעולה אלא ודאי היינו טעמא דכיון דמדאורייתא קני בהעראה אלא דמשום דדעתו על גמר ביאה הוא שאינו קונה בסתמא עד גמר ביאה אבל יבמה נקנית בהעראה לעולם דיבמה כיון דלא בעינן דעת כלל דאפילו שניהם אנוסין קני לא אזלינן בתר דעתיה וכי תימא א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמה מאי קמפרקינן התם [דף כ:] גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הוה לן למימר גזרה תחלת ביאה אטו סוף ביאה דכיון דקניה בהעראה קיים לעשה ומכאן ואילך קאי עלה באיסור לאו וליכא עשה כלל יש לומר. דכולה ביאה ראשונה ביאה דמצוה היא ושריא דעיקר מצות יבום להקים זרע הוא ובעי ביאה ראויה להקמת זרע ואע"ג דעל הרוב אין האשה מתעברת בביאה ראשונה זמנין דמתעברת כדאיתא התם (יבמות דף לד.):