ר״ן על קידושין ח׳

וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו. כלומר אף ע"י עצמו דסבירא להו דיש קנין לעבד בלא רבו:

ובשטר ע"י אחרים. אבל על ידי עצמו לא דאין יד לעבד ולא סבירא להו דנימא גיטו וידו באין כאחד ומיהו לא קי"ל הכי דמתני' רשב"א היא וכמו שנפרש בגמ' בס"ד אבל אנן קי"ל דגיטו וידו באין כאחד:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום דאם מצא מציאה או קבל מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות ע"י עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים ויתנוהו לו על מנת שלא יזכה בו רבו וכמו שנפרש בגמ':

ירושלמי [הלכה ג] ולמה לא תנינן ויוצא בשן ועין ובראשי אברים שאינן חוזרין א"ר יוחנן בר מריא מפני המחלוקת אית תניי תני צריך גט שחרור ואית תניי תני א"צ גט שחרור ע"כ. כלומר דלמ"ד שצריך גט שחרור נמצא שאינו קונה עצמו בראשי אברים אלא בכסף ובשטר:

גמ' תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דאיתא בעבד וליתא בשאר מטלטלין [קתני. אבל חליפין דאיתנהו נמי בשאר מטלטלין] שהמטלטלין גם כן נקנין בחליפין לא איצטריך ליה למיתני דכיון דחליפין איתא בין במטלטלין בין במקרקעי כדאיתא בגמ' למה לא יקנו בעבד ואיכא מאן דאמר דכשם שנקנה בחליפין כך קונה עצמו בחליפין ואחרים אומרים שאין קונה עצמו בחליפין ויתבאר בפרק השולח בס"ד:

תקפו והביאו אצלו בחזקה קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו דמדעתיה אזל ואין זו משיכה:

עבד קטן. דלית ליה דעת:

כבהמה דמי. ואם קראו. לשם קנייה ובא אצלו קנאו:

כיצד בחזקה התיר לו מנעלו. העבד ללוקח:

גרדו. גרטא"ר בלע"ז:

הגביהו לרבו קנאו אבל הגביהו רבו לו אמרינן בגמ' דלתנא קמא לא קנאו ור"ש פליג ואמר לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. וקי"ל כרבי שמעון דהא אפילו במשיכה הוא נקנה כשמואל וכ"ש בהגבהה דעדיפא טפי:

ומקשינן בגמ' השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה. כלומר דהא קא מגבה ליה ומפרקינן כי אמרינן זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא שלא כדרכה מאי איכא למימר אמר רב אחא מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו [לתרוייהו] ועוד משכבי אשה כתיב הקיש הכתוב שלא כדרכה לכדרכה. וכתב הרמב"ן ז"ל דחזקה דהכא היינו [שנהנה] האדון בגופו של עבד כגון הלבישו סכו ואינך דמיתנו בברייתא וכגון הוליך כליו אחריו לבית המרחץ שהיא מלאכת עבדות דדכוותה בעבד עברי אסור דדרשינן (ויקרא כ״ה:ל״ט) לא תעבוד בו עבודת עבד [ת"כ פ' אמור] שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ לפי שהיא מלאכת בזיון אבל בשל קדרה לרבו או אפה לו את הפת הני אכילת פירות נינהו ולא הויא חזקה דגבי קרקע נמי מוכח בפרק חזקת הבתים (דף נג) דאכילת פירות אינה קונה והא דאמרינן התם [דף ע:] דמציע מצעות בנכסי הגר קונה היינו בשישב עליהם שנהנה גופו מהן ואע"ג דאמרינן [בירושלמי] במכילתין [פרק א הלכה ד] המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנאו ליתא דהאי אכילת פירות הוא דהוי ומשמע דפליג אגמרא דילן כדפליג נמי במסירת מפתח דהתם נמי אמרינן דמסירת מפתח קונה ובגמ' דילן (ב"ק נב.) אמרינן דלא הוי אלא כמאן דאמר לך חזק וקני אבל העטור ז"ל סמך על הירושלמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מכירה שאכילת פירות קונה בקרקעות וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

רב יהודה הנדואה מארץ כוש. כוש (בראשית ב) מתרגמין הנדואה:

דתקיף ליה עלמא טובא. גוסס למות:

אמר ליה. מר זוטרא:

לעבד שלוף לי מסאני לקנותו בחזקה היה מתכוין שיהא נקנה בעבודתו כשימות אדוניו:

איכא דאמרי גדול היה. העבד והחזיק בו קודם שיזכה העבד בעצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד והריא"ף ז"ל גורס וזה פירש לעבדות [ואיכא דאמרי] קטן הוה ודלא כאבא שאול זו היא גירסת רש"י ז"ל כלומר אע"פ שקטן היה הוצרך לכל זאת ודלא כאבא שאול דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם [הלכך לאבא שאול דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם] לאחר מיתה הוה מצי למזכי בהו ואין גירסא זו מחוורת דדלמא נהי דסבירא ליה כאבא שאול הקדים לכך כדי שלא יקדמנו אחר ולפיכך נראה עיקר גירסת של הריא"ף ז"ל שהוא גורס קטן היה וכאבא שאול ופליג אתנא קמא ואלישנא קמא דלישנא בתרא ס"ל דבגדול דלא מהני ביה חזקה לאחר מיתה מחיים נמי לא מהני ביה דמחיים ברשות אחר הוא אלא קטן הוה ובחזקה דלאחר מיתה קנייה וכאבא שאול ומה שהקדים להחזיק בו מחיים אינו מטעם קנייה דכיון דברשות אחר הוא לא מהניא ביה אלא כדי להראות לכל שהוא היה רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאחר מיתה כיון שהוא היה מהפך לזכות בו ועוד שבתוך שמושו ימות האדון ונמצא זוכה בו מחמת שמושו שלאחר מיתה ומשום הא עובדא פסק הריא"ף ז"ל בפרק השולח (סוף סי' תנט) כרבי יעקב בר אידי דאמר התם [הלכה כאבא שאול ודלא כרבי יוחנן דאמר] אין הלכה לפי שהוא גורס כאן וכאבא שאול וכמו שכתב שם בהלכות:

מתני' רשב"א היא דסבירא ליה דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד הלכך אין יד לעבד ומשום הכי אמר דבשטר דוקא ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו אבל חכמים אומרים קונה [עצמו] בכסף ובשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו כדמפרש ואזיל הריא"ף ז"ל:

דקי"ל אין קנין לעבד בלא רבו. ואין קנין לאשה בלא בעלה. הכא לא צריכינן לקנין אשה כלל אלא משום דדינא הכי נקיטינן לה בגמ' גבי עבד ומיהו לאו למימרא דליהוי אשה כעבד דאילו עבד נתן לו רבו או אחר מתנה לא קנה כלל ואילו אשה נתן לה בעלה קנתה ואין הבעל אוכל פירות [כדאיתא בפ' חזקת הבתים [דף נא:] נתן לה אחר קנתה והבעל אוכל פירות] והכי איתא בירושלמי בפ' מציאת אשה [הלכה א] ואע"ג דעבד לר"מ יד עבד כיד רבו וזכתה אשה זכה בעלה מודה שאין לו עליה אלא אכילת פירות ואמרינן נמי בירושלמי בפרק הכותב [הלכה א] אילו אחר שכתב לה יש לו אכילת פירות הוא כתב לה לא כ"ש אלמא אחר שנתן לה מתנה אין לו לבעל אלא אכילת פירות בלבד וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק בן סורר ומורר [דף עא.] שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה והכל של בעל וליתא ומפורש הוא בירוש' בפ' מציאת האשה [הלכה א] מה טעם אמרו מציאת אשה לבעלה א"ר יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים [מיד בעלה] ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה הלכך ודאי עבד ואשה לא שוו אלא להכי בלחוד מדמי להו דכי היכי דנותן מתנה לעבד זכה בו רבו ה"נ נותן מתנה לאשה ישנו לבעלה זכות באותה מתנה:

בכסף ע"י עצמו כיצד כגון דאקני לי' אחד מנה ואמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות הני תרי לישני נינהו בגמרא דרבא א"ר ששת דכ"ע כלומר בין לר"מ בין לרבנן דמתני' אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה [והכא במאי עסקינן] כגון דאקני ליה אחר מנה על מנת שאין לרבו רשות בו דר"מ סבר כי א"ל קני קנה [עבד וקנה רבו] וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קא אמר ליה ורבנן סברי [כיון דאמר ליה ע"מ מהני ליה תנאיה ור' אלעזר אמר כל כה"ג כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רביה והב"ע דקני כגון דאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא בו לחירות ור"מ סבר כי א"ל קני קנה עבד וקנה רביה וכי א"ל ע"מ שתצא ביה לחירות ולא כלום קאמר ליה ורבנן סברי] לדידיה נמי לא מקני ליה דהא אמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות והרב אלפסי ז"ל כתב לשונו של ר"א [ואיכא למידק] דהכא משמע אליבא דר"א דאפי' רבנן מודו דהיכא דאמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם [דלא מהני ולר' מאיר משמע] שאפי' (לה) לא הקנה [לה] קנין גמור אלא לדבר אחד בלבד כגון ע"מ שתפדי בו את המעשר דלא מהני כי היכי דלא מהני כי אמר לעבד ע"מ שתצא בו לחירות והכי מוכח בגמ' דרמינן דר"מ אדר"מ ודרבנן אדרבנן מהא דתניא [דף כד.] אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ודוק ותשכח ואילו התם בפרק בתרא דנדרים משמע דלר"מ כי אמר לה הכי מהני ולרבנן אפי' בלאו הכי כגון דאמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני דתנן התם [דף פח.] המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו אומר הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך ואיתמר עלה בגמ' אמר רב לא שאנו אלא שאמר לה מה שאת נותנת לפיך אבל אם אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ואמרי' עלה בגמ' דרב דאמר כר"מ אלמא דאפי' לר"מ כי מייחד לה לדידה מידי כגון שאת נותנת לפיך מהני ולרבנן אפי' כי מקני לה לדידה נמי [לגמרי] מהני דהא אמר שמואל אליבייהו דאפי' אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ וקשיא דרבנן אדרבנן ולפיכך כתב ר"ת ז"ל דסוגיא דהתם דלא כר"א ולדידיה רב דאמר כרבנן ושמואל [דאמר] דאפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ודאי פליגא אדר"א דהא מה שתרצי עשי כמ"ד ע"מ שאין לרבך רשות דמי ולר"א לדברי הכל קנה עבד וקנה רבו אלא שמואל ודאי סבירא לי' כרבא אמר רב ששת דמוקי פלוגתייהו בע"מ שאין לרבך רשות בהן וכיון דסוגיין דהתם כרבא אמר רב ששת כתב ר"ת ז"ל דקי"ל כוותיה ופסק כרב דסבירא ליה כר"מ דעיקר פלוגתייהו התם באיסורי הוא וקי"ל כרב באיסורי ולפי זה לרבא אמר רב ששת היכא דאמר ע"מ שתצא בו לחירות אפי' ר"מ מודה דלא קנה רבו כדאמרינן התם במה שאת נותנת לפיך לר"מ וכ"ת א"כ היכי אמר ר"מ בכסף ע"י אחרים דמשמע דע"י עצמו כלל לא דהא משכחת לה בעל מנת שתצא בו לחירות [יש לומר] דס"ל לרבא אמר רב ששת דכי האי גוונא נמי ע"י אחרים מיקרי דהא לא קני להו עבד אלא לענין שיצא בו לחירות. ונמצא פסקן של דברים לפי שטה זו דבין בעבד בין באשה אי אמר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד לא מהני ואי מייחד להו לדידהו מידי מהני כגון שאת נותנת לפיך וכסבריה דרב ואליבא דר"מ אבל הריא"ף ז"ל פסק כאן כר"א ואליבא דרבנן וכיון שהוא פוסק כרבנן ודאי קי"ל כשמואל דאמר התם דאפי' מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל דבדרבנן שייכא וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתיה דקשיא דר"מ אדר"מ ורבנן אדרבנן וקשיא הלכתא אהלכתא י"ל דרבנן אדרבנן והלכתא אהלכתא לא קשיא דר"א לא קאמר אלא בעבד כי אמר שאין לרבך רשות בו בלחוד אפי' לרבנן לא מהני אבל אשה לא מדמי ליה לעבד להכי והיינו דקאמר כל בכי האי גוונא כ"ע לא פליגי דקנה עבד וקנה רבו ולא מסיים בה וקנתה אשה קנה בעלה כדמסיים בה לעיל רבא א"ר ששת אלמא ס"ל דנהי דבעבד תנאי דשאין לרבך רשות בו בלחוד לא מהני באשה תנאי דשאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני והיינו דשמואל דנדרים ולא קשיא הלכתא אהלכתא ולא תקשי לך כיון דמפלגינן בין אשה לעבד [היכי מרמינן] בסוגיין בגמ' אשה ועבד אהדדי ומדמינן להו בין אליבא דר"מ בין אליבא דרבנן משום דההוא גוונא דקא מדמי להו בה אינה ענין לזו כלל ויתבאר בסמוך בס"ד וכ"ת אכתי קשיא דר"מ אדר"מ דאילו [הכא] משמע דס"ל לר"א אליביה דאפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ועוד דלדידיה (נמי) מייחד כגון ע"מ שתפדי בו את המעשר דלא מהני כדאיתא בגמ' והתם אמר רב אליבא דר"מ דבמייחד לה מידי כגון שאומר לה אלא מה שאת נותנת לפיך דמהני לא קשיא דכי אמר ר"א כגון דאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא בו לחירות דלר"מ לא [מהני] ומדמינן נמי אשה לעבד באומר ע"מ שתפדי בו את המעשר לאו באומר נמי ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו מיירי אלא דאמר האי תנאי בלחוד ע"מ שתצא בו לחירות א"נ ע"מ שתפדי בו את המעשר [ומשום הכי] ס"ל לר"מ דכל כי האי גוונא לא שנא אשה ולא שנא עבד לא מהני משום דלא אתני שלא יהא לרב ולבעל רשות בו אלא נעשה כאומר הרי הוא לכם ולרב או לבעל ע"מ שיעשה בו דבר פלוני [וכיון שכן] דינא הוא דליקני אדון וליקני בעל ואין לחלק בזה בין עבד לאשה מאחר שאין הטעם אלא לפי שאין דברי התנאי מספיקין שלפי תנאו הרי הקנה לאדון ולבעל ומש"ה דמי בכי האי גוונא אשה לעבד אהדדי אבל באומר ע"מ שאין לרבך ובעליך רשות בו בלחוד ואליבא דרבנן בזה יש לחלק בין אשה לעבד שהרי התנאי מספיק בעצמו אלא מפני שעבד הורע כחו לא מהני ביה תנאה ואשה מפני שיפה כחה שאינה כל כך משועבדת לבעלה מהני בה והיינו ההיא דשמואל דנדרים דאמר אפי' מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. ונמצא פסקן של דברים לפי שטה זו דאומר ע"מ שאין לרבך רשות בו בלחוד לא מהני אפי' לרבנן כר"א דהכא ובאשה מהני כשמואל דנדרים אבל באומר ע"מ שאין לרבך רשות בו אלא שתצא לחירות לר"מ אי נמי שתצא בו לחירות בלבד לרבנן אפי' בעבד מהני ואצ"ל באשה ויש לר"ם במז"ל דרך אחרת [בפ"ז מהלכות נדרים ובפ"ג מהל' זכייה ע"ש בפי' המגיד] שהוא סובר דכי אמר שמואל אפי' מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל דוקא דאמר הכי [אלא מה שתרצי עשי אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם] בלחוד קנה יתהון בעל וכתבתיו במסכת נדרים [דף פח:] בסייעתא דשמיא:

ודאמרינן דבאמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות בו בלחוד כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רבו משמע דאע"ג דכפליה לתנאיה ואמר ואם יהיה לרבך רשות בו איני רוצה שתקנה אפ"ה קני עבד וקני רבו דהא ודאי ר"מ דאמר כי א"ל קני קנה וכי א"ל ע"מ לאו כלום בכי האי גוונא קאמר דאי בדלא כפליה מאי איריא האי תנאה כולהו תנאי דעלמא נמי אי לא כפלינהו לא מהני לר"מ דהא איהו בכולהו [דף סא.] בעי תנאי כפול אלא ודאי אפילו בכפליה קאמר דלא מהני ולרבנן נמי בכה"ג מודו באומר ע"מ שאין לרבך רשות בלחוד לא מהני ולפיכך יש שמתמיהין היאך אפשר דקני עבד וקני רבו והרי הוא מתנה ואמר שאם יהא לרבו רשות בו שאינו רוצה שיקנה כלל ונהי דס"ל דא"א לתנאי זה שיחול מ"מ הוה להו למימר דלאו האי יקנה ולאו האי יקנה ולאו קושיא היא שהרי שנינו בפרק המגרש [דף פד.] ובסוף פרק הפועלים [דף צד.] שהאומר הרי זה גיטך ע"מ שתעלי לרקיע ע"מ שתרדי לתהום שאע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט דכלל אמר ר' יהודה בן תימא כל שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר ופסקו התם הלכה כר' יהודה וטעמא דמילתא משום דמאן דמתנה בתנאי שאפשר לו לקיימו דעתו שאם יתקיים התנאי יקנה ואי לא לא אבל מי שמתנה בדבר שאי אפשר לו לקיימו אמרינן ודאי האי גברא דעתיה לאקנויי דאי לא לשתוק דהא ידע דמאי דקא מתנה אי אפשר לו להתקיים הלכך ודאי תנאה דרמי במלתא אינו אלא לשחק בו ולאו לעכובא דה"נ הרי א"א לקיימו:

ובכסף ע"י אחרים כיצד וכו'. ואע"פ שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיי"ל זכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות וכו'. מדברי הריא"ף ז"ל נראה שהוא סובר דדוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא דהא דאמרי' זכין לאדם שלא בפניו ה"מ דכי שמע נתרצה או שתק אבל בעומד וצווח כששמע לא כדמוכח בהדיא בפ"ב דחולין [דף לט:] וכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות עבדים כדברי הריא"ף ז"ל אבל אחרים אומרים שקונה עצמו בכסף ע"י אחרים אפילו בעומד וצווח כדאמרי' בגמ' [דף כג.] אליבא דר"מ דכיון דקני ליה רביה בכסף בע"כ מקני ליה נמי בע"כ וכמו שכתבתי במשנתינו ואע"ג דהאי טעמא לר"מ איתמר כיון דלא אשכחן דרבנן פליגי עליה בהא מסתמא ודאי הכי דינו אפי' לרבנן ומיהו בשטר ע"י אחרים דווקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא משום דשטר קבלת אחרים גרמה לו וכמו שכתבתי למעלה: