ר״ן על פסחים ט״ו

מתני' שלש נשים לשות כאחת. כל אחת מלא התנור שאין כאן חשש חימוץ אע"פ שהיא ממתנת עד שתאפנה שתיהן:

וחכמים אומרים אין להקל כל כך שיהיו לשות כולן כאחת אלא שלש נשים עוסקות כל אחת בבצק שלה וכו'.:

לא כל הנשים שוות. יש עצלניות ומחמיצות אם תשהינה כל כך ויש תנור שאינו חם מהר ויש עצים שאינן נבערין מהר:

זה הכלל תפח. שרואה בבצק שבידה שרוצה לתפוח תלטוש ידה במים בצונן ותקטפנה ותצטנן:

גמ' מתני' בשלש בצקות וכו'. וכל זמן שעוסקים בבצק אינו בא לידי חמוץ יש מפרשים דדוקא כשיעור זה דשלש נשים אבל ביותר מכן אע"פ שעוסקות בבצק בא לידי חמוץ דאי לא תימא הכי סדרא דשלש נשים למה לי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ה' מהלכות חמץ ומצה שכל זמן שאדם עוסק [בבצק] אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ וכן נראה בתוספת' (דפסחים פ"ג) כדבריו. ומיהו דוקא בשיעור עיסה שנתנו חכמים לפי שאותו שיעור מתוך שאינו גדול עסקה של אשה מצילתו מידי חימוץ אבל ביותר מכן לא דתני' התם (בתוספתא פ"ג) כמה שיעור עיסה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר בחיטים עד שלשה קבין ובשעורים עד ארבעה קבין וכל זמן שהאשה עסוקה בו אינו בא לידי חמוץ הילכך לדידן דאסיקנא דשיעור עיסה כשיעור חלה בכדי שיעור זה כל זמן שעוסקת בו אינו בא לידי חמוץ ורבי עקיבא נמי איפשר דלא פליג אדרבנן אלא אדרבן גמליאל בלחוד וכדתניא בבריית' בגמ' (דף מח:) תניא אמר ר"ע דנתי לפני רבן גמליאל. וכי תימא אם איתא דכל זמן שעוסקות בו אינו בא לידי חימוץ סדרא דשלש נשים למה לי י"ל דרבנן לכתחלה לא שרו טפי מהאי שיעורא שמא תרפה ידיה מלעסוק בבצק תדיר אבל אי קים ליה שלא פסקה מלהתעסק בה אפילו טפי מהאי שיעורא שרי או משום דר"ג נקט שיעורא בשלש נשים דלדידיה אפי' סלקה ידיה מן הבצקכל שלא שהה יותר משתי אפיות אינו בא לידי חמוץ [ורבנן] פליגי עליה ואמרי דבג' נשים ליכא למישרי אלא כי האי גונא שכל אחת עסוקה בבצק תדיר ואינו מניחתו כלל ואין הכי נמי דכל שעה שעסוקה בו אינו בא לידי חמוץ וכשאינה עסוקה בה תדיר אי נמי בעסוקה אלא שהוא יותר משיעור עיסה מסתברא דילפינן שיעורא מבצק החרש דאמרינן (דף מו.) אין שם כיוצא בו שיעורו מיל או אפשר דקולא הוא שהקילו בבצק החרש לפי שאינו ממהר להחמיץ ואין למדין ממנו לבצק אחר:

אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא. קב של אותו מקום לשין בפסח ולא יותר כדי שיוכל לשמרו מן החמוץ וכן לחלה וכן שיעור כל עיסה של שאר ימות השנה להתחייב בחלה:

ה' רבעים קמח של קבים צפוריים שהם שבעה ועוד מדבריים שזהו העומר שהיתה עיסת מדבר שנאמר בחלה ראשית עריסותיכם כדי עריסותיכם עומר לגולגולת והוא עשירית האיפה והאיפה שלש סאים והסאה ששה קבין מדבריות חשוב עשור שלהן ותמצא שבעה רביעים קמח וביצה וחומש ביצה כיצד חלוק ג' סאין שהן שמונה עשר קבין עשה מהן רבעי קב דהיינו לוגין ותמצא בהן שבעים ושנים טול עשור של שבעים הרי שבעה ושנים הנשארים הרי שתים עשרה בצים טול עשור שלהם הרי ביצה וחומש ביצה הרי שבעה רבעים ועוד שהוא ביצה וחומש ביצה ובירושלמי הוסיפו על המדות שתות מלבר שהוא חומש מלגאו שנתנו שש מן הראשונות בתוך חמש מן האחרונות הרי ששת הראשונים יעשו חמש והרובע וביצה וחומש ביצה הנשארים יעשו רובע שהרובע שש ביצים עשה מהם חמש ביצים גדולים והביצה וחומש ביצה יעשו ביצה גדולה שנתוסף עליו חומש מלגאו דהוא שתות מלבר הרי שש ביצים שהוא רובע קב גדול הרי עומר המדבר שש רבעים ירושלמיות וסאה צפוריות עודפת על ירושלמיות שתות מלבר כדאמרינן בעירובין (דף פג.) הרי עומר שהיה שש רבעים ירושלמיות נכנס בחמש צפוריים רש"י ז"ל לא גריס חמשת רבעים קמח ועוד דהא חמש רבעים מצומצמים הן ור"ת ז"ל אומר דשפיר גרסי' ליה ואתיא כרבי יוסי דאמר התם ומייתינן ליה בפ"ק דשבת (דף טו.) חמשה פטורין חמשה ועוד חייבים ויהיב ר"ת ז"ל טעמא למילתא דלאחר הפרשת חלה בעינן שישאר שיעור עריסותיכם:

קפיזא. שלשה לוגין מאי דעתיך לחומרא שלא יבא לידי חימוץ חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקען ליה מחלה ולאו למימרא דבחלת חוצה לארץ קפדינן בהכי אלא שמא יבאו לעשות כן בא"י דכתיב באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו:י״ט) אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומיחייב בתר דהוי לחם והיינו ע"י צירוף סל שנושכות זו את זו שהן רחבות כעין שלנו ועגולות ומדביקין זו עם זו אבל כעבין לא שאין מדביקין זו בזו:

בגמ' איבעיא לן טבלא שאין לה לבזבז מהו אויר כלי בעינן והא איכא או דילמא תוך כלי בעינן והא ליכא ולא איפשיטא:

מתני' שיאור ישרף והאוכלו פטור. לפי שלא החמיץ כל צרכו:

סידוק ישרף והאוכלו חייב. סידוק כשהוא מחמיץ עושה בו סדקים:

כקרני חגבים סדק לכאן וסדק לכאן:

זה וזה. אפילו כקרני חגבים סידוק הוי דכיון דלמעלה הוי כקרני חגבים בידוע שנתערבו סדקיו מלמטה כדאיתא בגמ':

ואיזהו שיאור. שפטור זה שאין בו סדק:

אלא שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. מתוך פחד ורתת שפניו מכסיפין ומיהא שמעינן דאף על גב דנוקשה בעיניה בלא כלום אפי' הכי צריך ביעור דאי לא תימא הכי אמאי ישרף וכבר כתבתי זה למעלה והארכתי עוד בחדושי:

מתני' ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים וכו'. ומיהו משיירין מזון שתי סעודות כבר הארכתי בזה בסוף פרק קמא בס"ד:

תרומה מלפני השבת שאוכליה מועטין אבל חולין ימצא להן אוכלין הרבה בזמנן: