רשב״א על עבודה זרה נ״ז

הא דאמרינן אימר דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר. קשיא לי האי לישנא, דהא ר' נתן בהדיא קאמר ברגל מותר, והכי הוה ליה למימר, והא ר' נתן ברגל מותר קאמר.
מהכא משמע שדריכת גוי אינה עושה יין נסך ליאסר בהנאה, דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מתכוין אלא לדרוך ולא לנסך, כדין מדידת קנה ורגל, ואפילו נגע בידו ונתן לתוך התפוח, דכל זה צורך הדריכה הוא ובמלאכתו הוא עוסק, כמו מדדו ביד דלרבנן דר' נתן ימכר לגוים. וקשיא לי דאם כן מפני מה אין דורכין עם הנכרי בגת ואפילו לא ציירנא ליה לידיה, דאם היין אינו נאסר בהנאה למה יאסר שכרו בהנאה, יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא, ואיפשר דברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל, ומתניתין נמי דקתני (ס, ב) מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקרנה כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר, כמשנה ראשונה אתיאן, אבל למשנה אחרונה דריכת נכרי ומדידת יד וקנה כולהו אוסרין בהנאה, דמשנה אחרונה מנקטא חומרי ותני דהמשכת הגת עושהו יין ליאסר אף על פי שלא ירד ממנו כלום לבור, ואית לה נמי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא אמרינן אפילו להתירו בהנאה, כדקתני (נה, ב) אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא, וההיא ודאי בגת של גוי ומשום אסור שכר יין נסך נגעו בה. אלא הא קשיא לי דמדאיצטריכו למימר (ס, ב) דלית הלכתא [כר'] שמעון דהתיר אפילו בשתייה משמע דבהנאה מיהת מותר, והלכה כתנא קמא דמתניתין וכמעשה שבא לפני חכמים ואמרו ימכר. ועוד דמעשה רב, אלמא אפילו למשנה אחרונה נמי אתיא דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. ועוד, דאם איתא דלמשנה אחרונה אסור אפילו בהנאה, (ועוד) שמואל אמאי שהייה, והא משנה אחרונה הלכתא היא. ואולי נאמר דדריכת הגוי בשל ישראל אינו עושה יין נסך גמור ליאסר בהנאה, כי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מתכוין לאוסרו על בעל היין, שהוא אינו נהנה באיסורו ואינו מתכוין בדריכתו אלא להנאת הבעלים, והיינו מתניתין דמדדו בקנה, והיינו ברייתא דמדדו ביד או ברגל, והיינו דשהייה נמי שמואל דילמא משכח תנא דסבירא ליה כר"ש דמתירו על ידי כך אפילו בשתייה, אבל דריכת גוי בגת שלו עושה יין נסך גמור ואפילו ליאסר בהנאה, דכיון דשלו הוא חיישינן דילמא מתוך אדיקותו עם יציאת יין מן הענבים והמשכתו בגת מעט הוא משכשכו ברגלו ומנסכו, ואי נמי נגע בידיה [ו]מנסך ליה בכוונה, וכדאמרי ליה לינוקא והא קא נגע בידיה, ואהדר להו דציירנא ליה לידיה, וההיא בגת של גוי היא וכדכתיבנא לה לעיל, ומשום הכי אין דורכין עמו בגתו, והיינו משנה אחרונה דקתני אין דורכין עם הנכרי בגת, כלומר בגת של נכרי, ומיהו בשל ישראל נמי לא ידרוך כדי שלא יאסור עליו בשתייה. כך נראה לי, ועוד צריכא לי עיון.

ההוא עובדא דהוה (בפרס) [בבירם] סליק גוי דיקלא בהדי דקא נחית ואתי נגע בחמרא ברישא דלוליבא. הכי גירסת רש"י ז"ל, ולפום גרסא זו מגעו של גוי אפילו על ידי דבר אחר אפילו שלא בכוונה הרי הוא כמגעו ממש, ושניהם עושין יין נסך ליאסר בשתייה מיהא, והיינו דקא פריך ליה מקטן בן יומו עושה יין נסך, דאף על גב דהתם נגיעה ממש היא, קא סבר דנגיעה על ידי דבר אחר הרי היא כנגיעה ממש ביד דשלא בכוונה.ואיכא למידק מהא דאמרינן לקמן גבי זרקה לבור בחמתו (סא, א) התם קא אזיל מניה, דהיינו נגיעה ממש על ידי החבית, וכיון דנגע ביה בחמתו דהיינו שלא בכוונה שרי ואפילו בשתייה, אלמא נגיעה על ידי דבר אחר שרי אפילו בשתייה, ומיהו רש"י ז"ל פירש שם דלא נגיעה ממש היא אלא זריקה, וקא אזיל מניה דקאמר פירושו שמתגלגל תדיר על ידו, ואי לאו דזרקה בחמתו הוינן חוששין דילמא נגע בידו כיון דמקרב כל כך ליין אבל בחמתו לא חיישינן. ולא מחוור דאזיל מניה מניה נגיעה ממש משמע, וכן פירש ר"ח ז"ל בבא קמא (יח, א), דאזיל מניה מניה לאו צרורות נינהו אלא נגיעה גופו ממש היא, ודהכא ודהתם שוין הם. ורבותינו בעלי התוספות כתבו דאפשר לתרץ דחבית הוי (מעשה) [משא] גדול ואינו קל להזיז בו היין שבבור ומקרי כחו, ולכך שרי בשתייה כיון שזורקו בחמתו שזהו [כחו] שלא בכוונה, אבל לוליבא שהוא דבר רך, כשמזיז בו היין מקרי מגעו. ומיהו אכתי קשה, דאם כן היאך עלה בדעת רב כהנא ורב (אשי) [אסי] לאסור בכי הא בהנאה, דהא תנן (ס, ב) מדדו בקנה ימכר, ואף על פי שמתכוין ליגע ביין כיון שמעשיו מוכיחין שאינו מתכוין לנסוך אלא למדידה, כל שכן הכא שאינו מתכוין כלל לנגיעה ביין ואינו יודע שראשו של לולב נוגע ביין כלל. ועוד רב אמאי אסר בשתייה דהא רב גופיה קאמר לקמן (עבודה זרה ס, ב) דהלכה כר' שמעון דשרי בשתייה גבי מדדו בקנה. משום הכי נראה ודאי דנגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע שרי אפילו בשתייה, והכא לא גרסינן ברישא דלוליבא, אלא הכי גרסינן בהדי דקא נחית נגע בחמרא, ונגיעת גופו ממש שלא בכוונה היתה ומשום הכי אסריה רב בשתייה מיהא, והכי גריס בה"ג (הל' יין נסך) ור"ח ובהלכות הרי"ף זצ"ל, ורב כהנא ורב אסי שהיו סבורים לאוסרו אפילו בהנאה, סבירא להו כר' נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה, ורב דאסריה בשתייה אף על גב דקא פסיק איהו בגוי דנפל לבור (שם) כר' שמעון דמתיר אפילו בשתייה, היינו טעמא משום דהתם ליכא למיגזר האי נגיעה אטו נגיעה בכוונה, משום כיון שהוא טרוד בטביעתו ובנגיעה דשלא על ידי רצונו באה לו ליכא למיגזר מידי, אבל בנגיעה אחרת אם בגופו היא, אפילו שלא בכוונת מגע בשתייה מיהא אסור, דגזרינן אטו נגיעת כוונה. ומיהו אפילו להאי גירסא קשיא אמאי אסרו רב, דהא קתני במתניתין (שם) (מגופא) [או שהיה מטפיח] על פי החבית המרותחת, והתם נגיעה בגופו היא ואפילו הכי קא שרי ר"ש אפילו בשתייה, ואפשר דהעברת [ידו על פי החבית] המרותחת נמי לא חשבינן ליה כנוגע עצמו שהוא אינו נוגע אלא בחרצנין ובזגין שצפין על פי החבית. ואכתי קשיא לי דהא קתני בברייתא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר, אלמא אפילו ביד אינו אסור [בהנאה] אפילו לרבנן, וכל שמותר [לרבנן] בהנאה מותר לרבי שמעון אפילו בשתייה, וכדאמרינן נמי הכא גבי עובדא דשמואל: אלא (אם) [דאי] משכחנא תנא דשרי אפילו בשתייה כרבי שמעון (שרי) [אישרייה] ליה, ורב הא קא פסק לקמן (שם) כר' שמעון, אם כן אפילו נגע בידו כיון שלא נגע בכוונה, לישרייה אפילו בשתייה. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב לא פסק כרבי שמעון אלא בהני דמתניתין דליכא נגיעת גופו, אבל בהני דברייתא מדדו ביד או ברגל דאיכא נגיעת גופו לא, ואי נמי סבירא ליה לרב דאפילו רבי שמעון עצמו לא התיר בשתייה במדדו ביד או ברגל ובהני כרבנן סבירא ליה, ותדע לך מדלא איירי רבי שמעון בברייתא כדאיירי במתניתין. והא דלא כשמואל, ודלא כרב אדא בר אהבה דאמר לקמן (שם) ינוחו ברכות על ראשו של רבי שמעון כשהתיר התיר בכל וכשאסר אסר בכל, (אלא) [דאלו] לרב לא התיר רבי שמעון במגע גופו אלא בהנאה אבל בשתייה לא, כן נראה לי. והא דמקשינן לקמן בעובדא דרבי יוחנן בר אחא ור' יוסי בר נהוראי (נח, א) למאן דשארי ליה בשתייה (שם ב), ותיפוק לי' דקא נגע בנטלא והוה ליה מגע גוי שלא בכוונה ואסור, אלמא מגעו על ידי דבר אחר אוסר שלא בכוונה בשתייה, יש לומר דהכי פירושא מסתמא נגע בחמרא [שבנטלא] כיון שתוחבו בדולא. כך פירש בתרומות (סי' קסט) וכן פירש הראב"ד ז"ל. עוד יש מתרצין דהתם אף על גב דלא נגע בחמרא אלא בנטלא אסור בשתייה מיהא, דאף על גב דליכא כוונת מגע יד כוונת מגע מיהא איכא, וכל היכא דאיכא כונת מגע יין, אף על פי שמעשיו מוכיחים דאינו מתכוין לנסוך כגון מדידה ביד או ברגל או בקנה אסור הוא בשתייה, והיינו מתניתין דתנן (שם) מדדו בקנה וברייתא דקתני מדדו ביד או ברגל וקתני בתרוייהו ימכר, ואי נמי היכא דאיכא כוונת מגע אף על פי שאינו מתכוין לנגיעת יין כגון ההיא דנטלא, אסור בשתייה, וטעמא דמילתא, בתרוייהו, דאיכא כוונת מגע וכוונת יין איכא למיגזר אטו נגיעה בכוונה, משום דמאן דחזי סבר דבכוונה נגע ביה ונפיק מיניה חורבא, אבל שלא בכוונת מגע כלל ליכא למיגזר מידי.

הא דאקשינן קתני מיהת גדולים עושים יין נסך קטנים אין עושין יין נסך. שפיר הוה מצי לתרוצי ליה דהכי קאמר: קטנים אין עושין יין נסך ליאסר בהנאה, ולעולם ליאסר בשתייה עושין יין נסך, אלא דמשמע ליה דכולה ברייתא מילתא פסיקתא קתני, מה גדולים עושים יין נסך גמור ואפילו ליאסר בהנאה, אף קטנים אינם עושים יין נסך כלל ואפילו ליאסר בשתייה. ועוד נראה לי דעל כרחך קטנים אין עושין יין נסך קאמר לאו ליאסר בהנאה קאמר, דהא קתני בברייתא לקמן בריש פרק השוכר (עבודה זרה סד, ב), איזהו גר תושב כל שקבל בפני שלשה שלא לעבוד ע"ז וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח וכו', ויינם כשמנם, כלומר, מה שמנו אסור באכילה ומותר בהנאה אף יינו מותר בהנאה, וגדולים שמלו ודאי הרי קבלו בפני ב"ד שלא לעבוד ע"ז, והילכך אף על פי שלא טבלו לא גרעי ממי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ואי נמי ממי שקבל עליו שבע מצות בני נח, שהרי מודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות ומקבל עליו לקיים כל המצות, והילכך אינם עושין יין נסך גמור ליאסר בהנאה אלא בשתייה, ומינה דקטנים אינם עושין יין נסך כלל, כן נראה לי.

הא דקתני הלוקח עבדים מן הגוים. כתב הראב"ד ז"ל דמן הגוים לאו דוקא, דאפילו לקחו מישראל כשהוא ערל הוי כי האי גוונא. ואית דאמרי דוקא נקט, דמישראל אפילו הוא ערל מספקינן ליה כבן שפחתו, ואף על פי שהיה דעת המקשה לומר דתרווייהו כי הדדי נינהו, המקשה הוא שלא היה מדקדק בלשון הברייתא והיה סבור דמן הגוים לאו דוקא, מיהו אנן אתירוצא סמכינן, עד כאן.

הא דמתרץ שמואל ברייתא דוכן בני השפחות שמלו ולא טבלו לטעמיה. ואסקה דאתיא לאפוקי מדרב דאמר קטן בן יומו עושה יין נסך, פסק ר"ח ז"ל דהכין הלכתא, דקטן אינו עושה יין נסך עד שידע בטיב ע"ז ומשמשיה, והלוקח עבדים מן הגוים אף על פי שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע שם ע"ז מפיהם, דמדחזינן ר' יהושע בן לוי דמפרש הא דשמואל ואמר עד שתשקע שם ע"ז מפיהם עד כמה עד שנים עשר חדש, שמע מינה כוותיה מסתברא. ובהלכות גדולות (הל' יין נסך) [כתב]: ולית הלכתא כרב. וכן כתב בעל התרומות ז"ל (סי' קסט) דמדמפרש ר' יהושע בן לוי מלתיה דשמואל הלכתא כוותיה, ואף על גב דהא מילתא אסורא היא וקיימא לן דהלכתא כוותיה דרב באיסורי, משום דבסדר תנאים ואמוראים פסקינן הלכתא כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן, וכל שכן לגבי רב, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא בפרקא קמא דביצה (ד, א), והשתא רב במקום ר' יוחנן ליתא, במקום ר' יהושע בן לוי לא כל שכן וכי האי גוונא אמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, ב) גבי ר' מאיר ור' יהודה. ואף על גב דשמואל נמי לא אצטריך ליה למימר לאפוקי מדרב אלא ללישנא דרוקן ומדרסן בשוק טהור ולא ללישנא דטמא, דלההוא לישנא שפיר מוקמינן וכן בני השפחות ארוקן ומדרסן, מכל מקום משמע דהלכה כלישנא דטהור, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ומכל מקום מגע גוי גדול אפילו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה, ואפילו לדברי הגאונים דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא, דאף על גב דפרכי רב כהנא ורב אסי בההוא עובדא לרב מקטן בן יומו שעושה יין נסך, דמשמע לכאורה דמגעו של קטן ומגעו של גדול שלא בכוונה כי הדדי נינהו וחד דינא אית להו, וכיון דמסקינן בגוי קטן דלא כרב ומותר אפילו בשתיה, הוה לן למישרי אף מגעו של גדול שלא בכוונה ואפילו בשתיה לכאורה, אפילו הכי איכא למימר דרב כהנא ורב (אשי) [אסי] בכל שכן פרכינן ליה לרב מקטן בן יומו, והכי קאמרינן ליה, והא מר הוא דאמר דתינוק בן יומו עושה יין נסך אף על פי דאינו בר כוונה כלל, כל שכן מגע גדול שהוא בר כוונה אף על גב דנגע שלא בכוונה יאסר אפילו בהנאה, ומכל מקום אף על גב דלא קיימא לן כרב בתינוק היינו משום דאינו בר כוונה ודבר הניכר לכל הוא דאינו מתכוין לניסוך והילכך לא גזרו בו, ועוד דכיון דאינו ראוי לנסוך דומה ליין מבושל שלא גזרו בו (ל, א), אבל גדול דבר כוונה הוא ואיכא למיגזר אסור.
ונמצא בתשובות הגאונים ז"ל, דגוים בזמן הזה לא בקיאי בטיב ע"ז ומשמשיה והוו כתינוק בן יומו שאין מגעו אסור בהנאה, וכן כתבו הר' יהודה בר' נתן ורבנו שמואל בשם רש"י ז"ל, ועל דבר זה סמכו קצת בדורות האלו ליקח יין נסך מגוי בחובותם. ומיהו הקשה (על) [עליהם] רבנו יצחק הזקן בר' שמואל ז"ל דאם כן מגעו של גוי בזמן הזה ביין שלנו יהא מותר אפילו בשתיה, דבשלמא יין שלהם אסור משום חתנות כפת ושלקות (שבת יז, ב) אבל שלנו יהא מותר, דהא בתינוק גוי לית הלכתא כרב מדמסיים ר' יהושע בן לוי מילתיה דשמואל כמו שכתבנו, ומגע של תינוק אינו עושה יין נסך כלל ואפילו בשתיה שרי, אם כן אף מגע גוי גדול בזמן הזה יהא מותר אפילו בשתיה וזה אינו נכון, אלא ודאי מגע גוי אפילו בזמן הזה אוסר אפילו בהנאה, ולא דמי לתינוק בן יומו, דתינוק איו מתכוין אפילו לנגיעה והילכך שרי אפילו בשתיה, אבל גוי גדול דהוא בר נגיעה, לנגיעה מיהא מתכוין ואסור, ועוד דקיימא לן (ביצה ה, ב) דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
והרמב"ן נ"ר כתב דנראין הדברים דרב ושמואל לא פליגו כלל, והלכתא כרב בתינוק בן יומו שעושה יין נסך ליאסר בשתיה, וכדשמואל בלוקח עבדים שעושים יין נסך אף על פי שמלו וטבלו עד שישתקע שם ע"ז מפיהם, דלא שמעינן להו לרב ושמואל דפליגי אהדדי אלא בתרוצא דברייתא למאן דתני טהור, אבל למאן דתני טמא לא פליגי כלל, דבין לרב בין לשמואל וכן בני השפחות ארוקן ומדרסן, וכיון דלההוא לישדנא לא פליגי, טפי איכא למימר דההוא לישנא עדיף מלישנא דמאן דאמר טהור כי היכי דלא ליפלגו רב ושמואל אהדדי, ואף על גב דקיימא לן דבשל סופרים הלך אחר המיקל, משום הא לא נטיל מחלוקת בין האמוראים. ורבנו תם ז"ל (הו"ד בתוד"ה לאפוקי) כתב: דרב ושמואל ודאי פליגי מההוא טעמא דכתבינן דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וטעמא דטהור טפי עדיף ומסתבר, ואפילו הכי הלכתא כרב בתינוק בן יומו, דכל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי, ואי משום ר' יהושע בן לוי, ר' יהושע בן לוי לא קאי על דברי שמואל, דר' יהושע בן לוי קשיש ועדיף מניה ולא מפרש מילתיה, אלא עיקר דברי ר' יהושע בן לוי בפרק החולץ (יבמות מח, ב) ומימרא דנפשיה קאמר, וכדאמרינן התם, אמר ר' יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוים [ולא רצה למול] מגלגל עמו כל שנים עשר חדש, פירוש אולי יתרצה לימול אחר שנים עשר חדש שישתקע שם ע"ז מפיו, לא מל חוזר ומוכרו לגוים, ותלמודא הוא דמייתי מילתיה דר' יהושע אמילתיה דשמואל לומר דשקוע ע"ז הוי אחר שנים עשר חדש, ולאו למימר דפסק ר' יהושע בן לוי כדברי שמואל, דדילמא בעבדים שמלו וטבלו כרב סבירא ליה, ואם כן לדברי רבנו תם ז"ל עבדים שמלו וטבלו מגען מותר מיד, וכן עמא דבר.

ההוא עובדא דהוה במחוזא דעל גוי בחנותא [וכו'] שרייה רבא לזבוני. פירש רש"י ז"ל (נח, א, ד"ה דמי): שהתיר את הכל בהנאה ואפילו המשוכשך, וטעמא דרבא משום דהוא סבירא ליה דלא נתכוון זה אלא להראות שהוא יין וכדקאמר והא לאו חמרא הוא, והוה ליה כמדדו בוי ביד או ברגל (נז, א) דמוכחא מילתא דלאו לכוונת ניסוך קא נגע אלא למדידה בעלמא ואמרינן ימכר, ומשום הכי איתותב מברייתא דאגר דמים, דאי לא שרי רבא אלא חוץ מדמי ההוא חמרא מאי תיובתא מאגר דמים, לימא אנא דאמרי כרבי שמעון בן גמליאל דאמר (עד, א) יין ביין ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וקיימא לן כוותיה, ועוד מאי אותביה נחמני מעובדא דשמואל דאמר ישפך, דשמואל ודאי אי אפשר לו דאסר כלה בהנאה ואפילו שאר יין שנתערב בו, דהא שמואל גופיה הוא דפסק בפרקין דלקמן (שם) כרשב"ג דאמר ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו ואפילו יין ביין, אלא ודאי רבא כולי חמרא שרא ואפילו המשוכשך, ומשום הכי איתותב מברייתא דאגר דמים ומעובדא דשמואל, ולא דמי למדדו ביד דאמרינן ימכר, דהתם מוכחא מילתא ודאי דלא לנסוך קא מכוין שהרי להנאתו של בעל הבית קא מיכוין לידע כמה שיעורו של יין, ומאחר שהוא מכוין להנאתו לא יזיקנו מאחר שאינו מתהנה בכך, ועוד שמתיירא שירגיש בו הישראל ויתבע ממנו דמי יינו שאסרו עליו, אבל כאן למה נגע בו אם לאו לנסכו, הוי ליה למימר ומה שבדולא זה לא חמרא, וכן נמי הא דאגר דמים אף על פי שהוא מתכוין לבודקו לעמד על שוויו, מכל מקום מאחר שהוא שותה ממנו ומה שהוא שותה הוא שלו, אינו חושב שיגיע בזה שום הפסד לישראל ומנסכו קודם שישתה. וליכא למימר דעובדא דאגר דמים ועובדא דרבא הוו להו כמדדו ביד ומשום הכי הוה שרי ליה רבא דסבירא ליה כרבנן דמדדו ביד, ואנן קיימא לן כר' נתן דאמר ביד אסור ואפילו בהנאה, (ותגר) [ותנא] דאגר דמים דקא אסר משום דסבירא ליה כר' נתן, דאם כן כי קא מותבינן ליה לרבא לימא אנא דאמרי כרבנן דאמרו ימכר, ואי משום דקתני בברייתא דאגר דמים זה היה מעשה ואסרוהו ומעשה רב, מכל מקום לא הויא תיובתיה, דתנאי נינהו ולא אשכחן תיובתא ותנאי אלא במקומות מועטין דמפרש להו תלמודא בהדיא, כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים קא, ב) תיובתא ובשלהי שמעתא (קב, א) תניא כוותיה, אבל היכא דלא אתפרש בהדיא לא מחוור לדחוקי ולאוקומי שמעתתא בהכי, ועוד דאם כן היכי אקשינן לעיל (עבודה זרה נז, א) לשמואל: אימר דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר, לימא ליה דהא איכא תנא דאגר דמים דאסר אפילו בפה, אלא דבהא איכא למימר דודאי לא שמיע ליה לשמואל ברייתא דאגר דמים, דאי הוה שמיע ליה לא הוי משהי ליה דהא איהו אמעשה סמיך, והדר כי שמע ברייתא אסריה אפילו בהנאה וכדאמרינן הוה עובדא בנהרדעא ואסר שמואל. וההיא דאמר רב פפא לקמן (עבודה זרה ס, ב) לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור משום דמודה עליה ביום אידם, דמשמע דטעמא דמודה עליה ביום אידם הוא דאסור, הא לאו הכי לא אסרינן ליה אף על גב דאיכא מגע ממש כיון דלא מוכחא מילתא דנגע ביה משום כוונת ניסוך והוה ליה כמאן דליכא מגע כלל, דהתם היינו טעמא דכיון דמגעו באונס הוא אי לאו משום טעמא דמודה עליה ביום אידו ומתכוין לנסך כמאן דליכא כוונת מגע כלל הוה דמי ומותר בהנאה. ומכל מקום הכי מסתבר ומחוור, דברייתא דאגר דמים לא פליגא אברייתא דמדדו ביד דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, ועובדא נמי דשמואל דאסר אפילו לברייתא דמדדו ביד אתיא וכטעמא דאמרן, וקיימא לן נמי כברייתא דאגר דמים משום טעמא דחיישינן דילמא על ידי טעימתו מנסכו, וקיימא לן נמי כברייתא דמדדו ביד דאמרו ימכר דמוכחא דמילתא ודאי דלא מיכוין אלא למדידה ולא לכוונת ניסוך. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שכן כתב (נה, א ד"ה נפל) בפירוש המשנה (ס, ב) דמתניתין דנקט מדדו בקנה, מעשה שהיה כך היה, דאפילו מדדו ביד ממש והתיז את הצרעה בידו ממש מותר בהנאה, דהא קתני ברייתא בידו ממדש דומיא דרגל ולא קתני בקנה, וטעמא דמילתא משום שכוונתו ניכרת כי למדידה הוא מתכוין או להסיר רותחת מפי החבית, ומכל מקום אסור בשתיה לחומרא, אבל אם לא היה מעשה ניכר כברייתא דאגר דמים, אף על גב דאיכא למימר כי לטעום את היין נתכוון שהוא רוצה לקנותו, אפילו הכי אסור בהנאה, שדרך הגוים לנסך עד שלא ישתו ושמא ניסך. אבל הרי"ף ז"ל שהשמיט אותה ברייתא דמדדו ביד נראה שסובר דפליגא אברייתא דאגר דמים. וכן דעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל דג' מחלוקות יש בדבר, תנא קמא סבר בין ביד בין ברגל ימכר, ור' נתן סבר ברגל מותר אבל ביד אסור, ותנא דאגר דמים סבר אפילו בפה אסור בהנאה שאף על פי שאין דרכן מנסכין כך חיישינן.