רשב״א על עבודה זרה ס״ד

זילו זבינו כל מאי דאית לכו. פירוש בין ע"ז בין יין נסך דדמי שניהם ביד גוי מותר. ודחינן דילמא שאני גר כיון דדעתיה לאיגיורה בטליה. דאף על גב דקיימא לן לקמן בסמוך (עבודה זרה סד ע"ב) דגר תושב אינו מבטל ע"ז, דאיגרע מגר תושב דאכתי לא מל ולא טבל ולא קבל עליו עול מצות. ואם תאמר אמאי לא מוכח מיין נסך דלא מהני ביה בטול ואיהו סתמא קאמר להו כל מאי דאית לכו דמשמע אפילו יין נסך. יש לומר דמשום מצוה דגר התירוהו, ודוקא סתם יינן. אי נמי דלמא סתם יינן לא רצו לגזור דמים ביד גוי.

אבל אם א"ל המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור. פירוש: משום דרוצה בקיומו. ויש מפרשים דדוקא בדשוייה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו, אבל בלא אפותיקי שרי דאין זה רוצה בקיומו. ומביאין ראיה לדבריהם מדתנן לקמן (עבודה זרה עא, א) אומנין ישראלים ששלח להם נכרי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. ויש מקשין לפירוש זה, דאם כן אדמפליג במכר והביא והמתן עד שאמכור, ליפלוג בהמתן עד שאמכור, אלא לא שנא. ומתניתין אומנין נינהו שעשו מלאכה אצל נכרי דלא פסקו עמו כלום, ושגר להם חבית של יין שוה עשרה דינרין, [מותר שיאמרו לו] תן לנו הי' דינרין עצמן, ואין בזה שום צד איסור שהרי הם לא אמרו לו למוכרה. והראב"ד ז"ל כתב, נראה דדוקא כשהיה בידו לנגשו וליפרע ממנו מיד, ולדעתו המתין עד שמכרן, אבל אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו הוא מרחיב לו את הזמן, אף על פי שאמר לו הגוי איני יכול לפרעך עד שאמכור ייני ואפרע לך שרי. וכבר כתבנו בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נז, ב) שעכשיו בזמן הזה לדברי הגאונים ולדברי רש"י ז"ל שאמרו דאין הגוים בקיאין בטיב ע"ז ואין מגען אוסר בהנאה, אפילו בהמתן עד שאמכור ואביא מותר, [ונכון] להזהר. ולענין דמי ע"ז ביד גוי הכין הלכתא דמותר, כדמוכח בהא ברייתא, וכן פסק רבנו הגדול ז"ל בהלכותיו. וכבר הארכנו בזה בריש מכילתין בשמעתא דעטליזא של עזה (יא, ב), ובפרק אין מעמידין גבי ישראל ההולך ליריד (לג, א).

טול אתה ע"ז ואני פירות. אוקימנא לה בפ"ק דקדושין (יז, ב) משום [דגר] אינו יורש את אביו דבר תורה אלא מדברי סופרים.

אלא אוסר יינו כשמנו. פירוש: יינו מותר בהנאה ולא בשתיה, כשמנו שמותר בהנאה ואסור באכילה, וקודם שהותר השמן באכילה נשנית ברייתא זו. מכאן למדו הגאונים ז"ל למגען של ישמעאלים הללו שאינם עובדים ע"ז שהוא מותר בהנאה, דכל דלא פלח לע"ז אין מגעו אסור בהנאה,וכן כתב הרמב"ם ז"ל (מאכלות אסורות יא, ז). ואף על גב דאסור מגע בהנאה הוא דבר שבמנין כדתנן (כט, ב) ואלו אסורין ואסורן אסור הנאה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ה, ב). יש לומר דמעיקרא לא אסרו אלא במגע המסתפק שהוא לכוונת הניסוך, שהרי מגעו שלא בכוונת ניסוך התירו בהנאה, כגון למתעסק במלאכתו ושאר עובדי דבסוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב) אם כן הישמעאלים שידוע שאינם מתכוונים לנסך, מותר בהנאה ואפילו בשתיה. ומכל מקום סתם יינן אסור, (דאפילו), דעיקר תקנתא בסתם יינן לא היתה אלא משום בנותיהן והני בכלל שאר גוים נינהו לאסור חתנות. ויש לומר דאפילו בהנאה הן אוסרין במגען, דבגר תושב שאמר דיינו כשמנו שמותר בהנאה כל שקבל עליו דוקא קתני, אבל לא קבל עליו לא. ומיהו זו אינה ראיה דלא אמרו כאן כל שקבל אלא לרבותא, לומר דאפילו קבל עליו יינו אסור בשתיה, אבל להיתר הנאה אפילו לא קבל מותר. והראיה מדאקשינן לקמן לדרב יהודה דשדר קורבנא לאבראורבן ביום אידו ואמר קים לי דלא פלח ע"ז, והא תניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' עדים שלא לעבוד ע"ז, ופרקינן כי תניא ההיא להחיותו, אלמא משמע דדוקא להחיותו צריך קבלה, אבל לשאר דבריו כלם אין צריך קבלה.
ולפי פירוש זה, הא דאמרינן (נז, א): הלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו גדולים עושים יין נסך, ליאסר בשתיה דוקא קאמר, אבל בהנאה מותר, דמל ולא טבל לא גרע מגר תושב דקים לן דלא פלח ע"ז. עוד מסתבסרא לי דבמלו ואף על פי (שטבלו) [שלא טבלו] לכולי עלמא יינו כשמנו ואינו אסור בהנאה, שהרי (טבלו) [מל] ובפני בית דין של שלשה וקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ועוד מקבל עליו עול מצות בשעת מילה, אם כן על כרחין לא גרע מגר תושב. וכבר כתבתי כן למעלה במקום בפרק ר' ישמעאל (שם).
ואפשר דכיון דאותן ישמעאלים לא מנסכי מיחדין אצלן יין כגר תושב, אבל אין מפקידין אצלם כי אם בשני חותמות כגוים גמורים, דאף על גב דאינהו לית להו חיבת ניסוך, וכל מידי דלית ביה חיבת ניסוך משום חלופי בחותם אחד סגי, כדאמרינן בפרק אין מעמידין גבי חומץ שלנו ביד גוים (כט, ב), מכל מקום כיון דלא קפדי אמגע גוי וגוי טרח ומזייף משום חבת ניסוך, חיישינן דילמא אתא גוי וזייף ונסך ולא מעכב ביה, וכדאמרינן התם (לא, ב), השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור, דאלמא אף על גב דכותי גופיה לא מנסך, כיון דלא קפיד אמגע גוי חיישינן דילמא אתא גוי וטרח, וכותי זה לא מעכב ביה, הכא נמי לא שנא, כן נראה לי.