רשב״א על עבודה זרה ע׳

ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי וכו'. פירוש והיה בחזקת משתמר, אשתכח גוי דהוה יתיב ביני דני, אמר רבא אי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי, פירש רש"י ז"ל: אי [לית] ליה לאשתמוטי על הכניסה שרי, דכיון דלית ליה רשות ליכנס שם מירתת ולא נגע, והוה ליה כבולשת דאמרינן (עא, א) שאין פנאי לנסך ולא נגע. ואי (לית) [אית] ליה לאשתמוטי חמרא אסיר, ולא דמי למניח נכרי בחנותו דאף על גב דלא מיתפיס ביה כגנב שרי, משום דהתם לא עביד ולא מידי דמתחזי דמתכוין לנסוכי, אבל הכא שנכנס שם שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון, דאי לא למה ליה דעאיל התם, אלא ודאי לנסוכי נתכוון, וכיון דלא מירתת על הכניסה אף על פי שנתפס כגנב בנגיעת היין אסור. ואקשינן עלה מדתניא ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור, דבשלמא אמר לו שמור אסור, דכיון דאמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וסמכא דעתיה שהוא מפליג ונגע ולא מירתת, אלא נכנס לפונדק שלא ברשות, וקא סלקא דעתין שאף על פי דלית ליה לאשתמוטי על הכניסה איירינן, ואפילו הכי אמרינן דאסור, משום דאמרינן אי לאו לנסוכי נעל למה ליה דנעל, ופריק לא, דאית ליה לאשתמוטי על אותה נעילה, וכאן נמי בדאית ליה לאשתמוטי על הכניסה דוקא הוא דאסור הא לאו הכי מותר.

ההוא עובדא דישראל וגוי דהוו שתו חמרא ושמע ישראל קל צלויי ואמר רבא חמרא שרי. פירש הראב"ד ז"ל: דוקא בזמן שהגוי שותה יינו וישראל את יינו ולית ליה רשות לגוי למנגע בחמריה דישראל, וכיון שכן גוי מירתת ולא נגע, דבחזקת משתמר הוא דמימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה והדר אתי. ואית דמפרשי לה אפילו בששותין שניהן מיינן של ישראל. ואי קשיא לך אם כן מאי שנא מהא דתנן (סט, א) היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על השולחן ולגין על הדולבקי שעל השולחן אסור, דאף על גב דבחזקת משתמר הוא אסור דלא מירתת כיון דאתיהיב ליה רשותא למשתי מלגיני השולחן, והכא נמי מאי שנא. יש לומר דהכא בשלא הניח הלגין לפניו, אלא בשעת יציאתו נטלה והרחיקה מלפניו, והויא לה כלגין על הדולבקין שמותר, ורבותא קא משמע לן רבא, דמימר אמר גוי דאפילו לתפלה לא מעכב ולא שביק חמריה, ומעשה דספינה אשמעינן רבותא באיסור גיורא.
והני עובדי קשיא לן טובא, דכי מדכר ליה והדר אתי מאי הוי, דהשתא מיהא הא חזי ליה דאזיל, ואמאי מירתת דלא נגע בחמרא לפי שעה דהא בלגין פתוח קא מיירי. ויש לומר דמיירי כגון שהישראל יכול לצאת ולבוא ואין הגוי רואהו עד שיהא עמו, דאיהו מסתפי דלא ידע אימתי מידכר ליה לחמריה, ודילמא השתא מידכר ליה ורהיט והדר וחזי ליה, ומימנע ולא נגע.

הא דאמרינן ההוא אריא דנהים ואשתכח גוי בי מעצרתי ושריא רבא משום דמימר אמר גוי כי היכי דטשינא אנא טשא הישראל אחרי וחזי לי. פירשה הראב"ד ז"ל דמשום הכי אצטריך ליה לרבא למימר האי טעמא ואף על גב דלית ליה לגוי שייכות לא בבית ולא ביין, משום דקולו של אריה נשמע למרחוק ויש לו לגוי להשמט על ידי כך ולימא, אריה שאג מי לא ירא (עמוס ג, ח) ואחבא, ולפיכך אם לא שיש לנו להתיר משום דמימר אמר דישראל נמי טשו ואתו אבתריה הוה לן למיסר, דכיון דאית ליה לאשתמוטי על הכניסה נגע ולא מרתת.

ובההוא עובדא דרביתא דנקיטא אופיה בידה ואמר רבא חמרא שרי. .כתב הראב"ד ז"ל דדוקא אופיה דחמרא [דאיכא] למימר דמיגבה דחביתא שקלתיה ולא נגעה בפומא דחביתא, אבל כל דבר ידוע שמפי החבית נטלתו אסור אף על גב דנתפסת עליו כגנב, דהא גנבי ממש כיון דפתוח חביתא אי לאו דרובא ישראל הוו הוה אסרינן ליה לחמרא.

הוה עובדא בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד. פירוש כיון שנעל הדלת ולא הניח הבית פתוח לא נתן לה רשות ליכנס, והיא נתפסת בכניסת הבית כגנב. ואם תאמר אפילו מסר לה שמירת [הבית] למה יאסר דהא מעביר כדי יין ממקום [למקום] כשומר הוא, ואפילו הכי כשלא הודיעו שהוא מפליג תנן במתניתין (סט, א) שהוא מותר. יש לומר דשאני הכא דכיון שהאמינו והפקיד אצלו ואמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג, דמימר אמר גוי כיון דמהימן לי לא אתי לעיוני, ואזיל ליה ולא מירתת ונגע, והילכך אפילו לא נמצא בצד היין אסור דהא יש לו שייכות בבית. אבל כשלא מסר לו אלא שמירת מפתח אינו נאמן אצלו, ונתפס הוא בכניסת הבית כגנב, ומימר אמר השתא אתי ושקיל מפתח מנאי, והילכך מירתת ולא נגע. ומדברי רבותינו הצרפתים ז"ל נראה דמפרשי לה להא אפילו כשהודיעו שהוא מפליג, דכיון דלא מסר לו אלא שמירת מפתח, והבית הוא ידוע שהוא של ישראל, מרתת על הכניסה שמא יראו אחרים (ויגיעו) [ויגידו] לבעלים. וכן כתבו משמו של רבנו תם ז"ל שמכאן התיר הוא ז"ל ישראלים שהניחו יינם והלכו אל עיר אחרת ביום טוב ונתנו המפתח לשפחה. ומיהו לא מיחוור, דכיון דאין ישראלים דרין שם בעיר נמצא מניח יינו בעיר שכולה גויים בלא מפתח וחותם, ואין לו היתר אלא בפתח פתוח לרשות הרבים ועיר שישראלים דרין בה, אי נמי כשהוא דר באותה העיר, ואי נמי בעיר שרוכלים מחזרין (סא, א), אבל השתא שהודיעו שהוא מפליג וביום טוב שהכל יודעין שאין ישראלים מחזרין, ממאן מסתפי ומאן נטר.
כללא דנקטינן מהני שמעתתא ומשמעתתא דפרק רבי ישמעאל בספק מגע גוי, כל היכא דאין לו שייכות לא בבית ולא ביין, אף על פי שחביות פתוחות והוא נמצא עומד בצד היין בתוך פשוט ידים מותר, לפי שאין לו פנאי לנסך מפני שנתפס כגנב על הכניסה, והוא דלית ליה לאשתמוטי, דהיינו מתניתין דאין עליו מלוה (ס, ב), והיינו עובדא דכרכא דסוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה סא, ב). ויש אומרים דהוא הדין בשוכר ביתו של גוי ומלאה יין של עצמו ואין הגוי דר באותה חצר, ואף על פי שאין הישראל דר שם, ואפילו נמצא הגוי עומד בצד היין, שגם בזה הוא נתפס כגנב, לפי שאחר ששכרו הרי הוא כמוכרו לו לזמן שכירותו. מיהו הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה כללא) מחמיר ליה בזמן שנמצא הגוי עומד בצידו, דכיון שהבית שלו אינו נתפס עליו כגנב, לפי שאדם עשוי לבא ולראות מה שהשכיר ואין השוכר מקפיד בכך. ואפילו בזמן שמכרו לו לחלוטין גם כן מחמיר בו הוא ז"ל היכא דנמצא עומד שם, ומטעם זה שאדם עשוי לעמוד על ממכרו לראות מה מכר ואין הלוקח מקפיד בכך.
יש לו שייכות ביין ולא בבית, אם נמצא עומד שם הרי אסור ואף על פי שהישראל דר באותה חצר, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) נכרי שנמצא עומד בצד (הבית) [הבור] אם יש עליו מלוה [אסור], ואוקמוה בגמרא בשיש עליו מלוה על אותו היין, אבל אם לא נמצא עומד שם מותר.
יש לו שייכות בבית ולא ביין, כגון השוכר בית בחצרו של גוי והגוי דר באותה חצר ואין הישראל דר שם, וכגון המניח נכרי בחנותו והמניח יין בקרון, אף על פי שלא מצא הגוי עומד בצד היין אסור, כיון שיש לו רשות ליכנס ולעמוד אצל היין, אבל אם הניחו בחזקת משתמר, אי נמי בחותם בתוך חותם מותר. וכדברי המפרשים דברי ר' אליעזר בחותם אחד גם כאן מותר בחותם אחד. ובפירוש דברי ר' אליעזר כבר הארכנו בו בפרק אין מעמידין. פעמים שאף על פי שאין לו שייכות ביין כיון שיש לו שייכות בבית שהוא אסור, ואפילו הניחו בחזקת משתמר, כלומר שלא הודיעו שהוא מפליג, כגון שאמר לו שמור הרי מסר לו שמירת הבית, וסמכא דעתיה דכיון דהימניה לא מיהדר עליה ואינו מתירא פן יבא עליו פתאום ואינו נמנע מליגע, והיינו ברייתא דתניא (ע, א) או שאמר לו שמור אסור, והיינו עובדא דמסוביתא דאי לאו דאמר דלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד היה הכל נאסר. וכן היכא דהפליג בספינתו או שנעל הדלת בפניו אסור, והיינו ברייתא דתניא (שם) ונעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור. ודוקא בדאית ליה לאשתמוטי, אבל אי לית ליה לאשתמוטי מותר.
יש לו שייכות בבית וביין. כגון המטהר יינו של נכרי ולא כתב לו התקבלתי ונתנו באוצר מיוחד שהוא של גוי, אף על פי שאין הגוי דר באותה חצר, אף על פי שמפתח וחותם בידו, אסור עד שיהא יושב ומשמר, והיינו ברייתא דתניא (סא, ב) [המטהר] יינו של גוי ברשותו, ישראל דר בחצר אחרת אסור אף על פי שמפתח וחותם בידו. ומיהו אם היה פתח האוצר פתוח לרשות הרבים וישראל וגויים דרים באותה העיר, אי נמי שהרוכלין מחזרין בה מותר, והיינו מתניתין דהמטהר יינו של נכרי (סא, א) ומה שנאמר עליה בגמרא (שם), ואם היה [חצר] שישראל וגוי דרין בה, בין אותו ישראל בין ישראל אחר מותר אפילו בלא מפתח וחותם, וכדאמר ליה ר' יוחנן לתנא (שם ע"ב) תני אף על פי שאין המפתח וחותם בידו. ומיהו אומר הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה ההוא) דדוקא בזמן שהוא מונח בתוך הבית, אבל אם היה מונח בחצר אף עלפי שהיה בחזקת משתמר אסור, דומיא דהיה אוכל עמו על השולחן, דמה שעל השולחן אסור, כיון שיש לו רשות ביין ובכל החצר אסור. ואין הרמב"ן נ"ר מודה לו בדבר הזה, ואין הנדון דומה לראיה, דשאני מתניתין דהיה אוכל עמו שהיין קבוע לפניו והוא שותה ממנו, והלכך לא מירתת ובחזקת שהוא נוגע בו הוא, ועוד דנכנס ויוצא כשומר שאינו בא לקצין דאמי (סא, ב). וכן מוכח בריש פרקא קמא דחולין, דגרסינן התם גבי כותי, ויוצא ונכנס לא, והא תנן וכו', אלא מיהא אין השומר צריך שיהא יושב ומשמר אלא אף על פי שיהא יוצא ונכנס מותר, אלא אמר רבא הכי קתני, הכל שוחטין ואפילו כותי, במה דברים אמורים בישראל יוצא ונכנס וכו', אלמא משמע מהתם דאפילו בכותי דשחיט בהמה דידיה נכנס ויוצא מותר, ואף על גב דמצי דריש ושהי בכל שהוא, והכא נמי נכנס ויוצא בחצר שהוא דר בה מותר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש (סא, ב ד"ה תני) דישראל דר באותה חצר כשומר שאינו בא לקצין דמי, ומכל מקום יש להחמיר כדבר הראב"ד ז"ל. והני מילי במטהר יינו של גוי, אבל יין של ישראל אין חוששין, דהיינו עובדא דבזעא דדשא (ע, א)..
וכתב הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה ההוא) דכל אסור שנאמר בזה אינו אלא בשתייה, אבל בהנאה מותר בכלן, ואינו אסור בהנאה אלא אם כן הפקידו אצל הגוי כדי לשומרו ואין עליו שום חותם, כדתנן (דמאי פ"ג מ"ד)המפקיד אצל הנכרי פירותיו. אבל רש"י ז"ל כתב (ע, א ד"ה שרי) [כל שרי] דהכא שרי אפילו בשתייה דהא לא נגע קאמרינן, וכל אסיר דהכא אפילו בהנאה..