רשב״א על ביצה י״ז

אמר רב הונא אין הלכה, כאותו הזוג. ומיהו אף כתנא קמא אין הלכה דאיהו קאמר במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת כבית הלל ואנן קיימא לן כר' דאמר אף חותם ביה מקדש ישראל והזמנים.

אבל ערובי תחומין לא מאי טעמא דלמקנא שביתה ביומא טבא לא. תמיה לי והלא אינו קונה ביום טוב כלום דהא מתנה, יש לומר דאפילו ספק אסור מפני שנראה כקונה ביו"ט. ועוד קשה לי מאי קאמר דלמקנא ביתא ביומא טבא לא והא אמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין (עירובין לט, א) עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני ולר' אליעזר מערב אפילו בפת ובפת ראשון מיהא כדאמר שמואל התם ולא חיישינן למקנא ביתא כי הכא, יש לומר דהתם כיון דלא מערב בפת חדש אלא בפת ראשון שכבר עירב בו לא מיחזי כקונה עכשיו אלא כקנין שקנה מערב יום טוב, ומערב ברגליו נמי כיון דלא בעי למימר ולא מידי אלא דקאים התם בלחוד לא מחזי כקונה עכשיו כלום, אבל בקונה בפת חדש ואפילו מתנה נראה כקונה ביומא טבא ואסור. ואכתי קשה לי כי אמרי ליה לר' אליעזר התם (לח, א) אי אתה מודה שאין מערבין מיום טוב לשבת ואהדר להו אמאי לא אמר להו משום דלמקנא ביתא ביומא טבא לא, ומיהא לפי מה שפירשנו שם דאעירובי חצרות קא מקשי לאו מקנא איכא דעירובי רשותא בעלמא הוא, ואפילו למי שפירש ההיא בעירובי תחומין יש לומר דעדיפא מינה קאמר להו דהכנה ממש היא דאורייתא ומקנא ביתא ליתא אלא מדרבנן, ועוד דדילמא לית ליה האי טעמא כדלית ליה לרב[א] הכא דרב חייא בר אשי.
אבל הא קשיא לי מאי טעמא לא אמר הכא משום הכנה דעדיפא וקא מודה ביה רבא, ועוד קשיא לי לרב חייא [בר אשי] דאמר משמיה דרב מניחין עירובי תחומין ותיפוק ליה מיהא משום הכנה, ועוד דרב נמי הא אית ליה הכנה כדאיתא בפרק קמא (ד, א) בהדיא ובפרק בכל מערבין (עירובין לח, א) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן ואם כן היכי שרינן הכא בערובי תחומין. ויש לומר דקסבר דבמתנה ביום ראשון וביום שני ליכא משום הכנה, דהא אפילו ביצה דכותה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת בשבת והכא נמי כיון דמתנה ביו"ט ראשון לא מיחזי כמכין מיו"ט לשבת ואפילו במערב בפת, אבל בב' ימים טובים של ר"ה דכיומא אריכתא דמי אינו מניח עירובי תחומין אפילו [במתנה] ואפילו לרב דלית ליה אסור קנייה כי האי משום דהא איכא משום הכנה מיהא וכההיא דא"ר אליעזר התם [בפ'] בכל מערבין ומשתתפין.

למקנא ביתא ביומא טבא לא. ואם תאמר והא אמרינן בגיטין פרק הזורק (גיטין עז, ב) ההיא שכיב מרע [דכתב] גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי יומא דשבתא למחר תקף עליה עלמא טובא אתו לקמיה דרבא אמר להו תיזול ותיחוד ותפתח כי היכי דלקני ביתא ולקני גיטא אגב ביתא, אלמא קונים בשבת וכל שכן ביום טוב. יש לומר דגבי שכיב מרע הקילו, תדע דהא תנן לקמן בפרק משילין (ביצה לו, ב) לא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין וכו' כל אלו ביו"ט ואין צריך לומר בשבת והתם שרי לגרש, אלא (ל)טעמא דמילתא דבשכיב מרע הקילו.

ממלא נחתום חבית של מים. כלומר: מחממה.

אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד. וכן שרו אותה בירושלמי (פ"ב ה"א). ואם תאמר הכא משמע דלרבות בשיעורא במלאכה אחת ליכא איסורא, ואיכא למידק דהא אמרינן לקמן (ביצה כא, ב) אין מזמנין את העכו"ם ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו. יש לומר דשמא ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה, אבל לרבות בשבילו בקדירה [אחת] אחר שהניח על גבי האש נמי שרי לדידן דקיימא לן כרשב"א אפילו באפיה וכל שכן בקדרה שהבשר והתבשיל יפה בשעה שהקדרה מלאה בשר. והא דאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, ב) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, התם נמי בקדרה אחרת קאמר, ואי נמי אפילו באותה קדרה לאחר שהניחוה על האש דלגבי שבת בין כך ובין כך אסור.
אלא הא קשיא דאמרינן בשמעתא קמייתא דפרק ר' ישמעאל במנחות (סד, א) בעי רבא חולה [שאמדוהו] לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין וג' בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן שתים מייתינן דחזיא ליה או דילמא ג' מייתינן משום דקא ממעט (בבצירה) [בקצירה], ואסיקנא דג' מייתינן דב' לא מייתינן משום דכי קא ממעט באוכלה נפישא בצירה, ומשמע מהתם דבהכין הוא דאיבעיא ליה אבל היכא דאיכא שתים בעוקץ [אחד] ושלשה בעוקץ אחד דשתים מייתינן שלש לא מייתינן כי היכי דלא ניפוש באוכלא. ותירץ רבינו יצחק הזקן בעל התוס' (שם במנחות) דהתם בשבת דאיכא איסור סקילה אבל ביום טוב דאיסור לאו לא, ולפי זה [ב]ההיא דחולין אפילו להוסיף באותה קדרה קודם הנחתה על גבי האש נמי גזרינן. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בעירובין פרק (בכל מערבין) [הדר] (סח, א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להן נשייליה לאימיה אי צריכה נחים ליה אגב אימיה אלמא אפילו בשבת רבויי בשיעורא שרי יש לומר דההיא על ידי ארמאי קאמר אבל לא על ידי ישראל, וכן כתב שם רש"י ז"ל וכן פירשו בתוספות רבותינו בעלי הצרפתים. ובמקומה כתבתי כי מדברי בה"ג נראה שהוא גורס נחיימו ליה סתם כלומר אפילו על ידי ישראל, ולא קשה מידי אהא דהכא דכיון דלגבי יום טוב שרי אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומדרבנן בלחוד הוא דאסור במקום מצוה כגון גבי מילה שרו ליה רבנן, ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

גרסת הספרים כך היא: אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים תא שמע מי שלא הניח ערובו וגו' שמע מינה הוא נאסר וקמחו נאסר. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ויש מקשים (בתוד"ה אי אמרת) לגרסא זו דאי אין קמחו נאסר היאך אפשר שיאפו ויבשלו לו אחרים דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן כל (ליערב) [אדם לא יערב] ויתן לאחרים שיעשו לו, ועוד כיון דהוא נאסר היאך יעשו לו אחרים שלוחו של אדם כמותו, ואין עיקר לקושיות אלו לפי דעתי דעירוב דרבנן הוא ואם איתא דלא אסרו קמחו יש ללמוד שלא החמירו בדבר אלא שלא יעשה הוא בעצמו אבל אחרים אופים (ומכלכלים) [ומבשלים], לו דמילתא דלא שכיחא הוא שלא יערב כדי שיאפו ויבשלו לו אחרים. אלא הא קשיא לי לכשתמצא לומר דהוא וקמחו נאסר כי מקנה קמחו לאחרים אמאי שרי הא כבר נאסר קמחו והרי הוא כמוהו, והיאך יהא מותר לחצי יום טוב, אדרבא הוה ליה [למימר] שיהא קמחו כבעליו וכענין שאמרו בעירובי תחומין (לז, א) דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים ואפילו נתנן לאחר בשבת או ביום טוב. ויש לומר דלגבי הא נמי הקילו בעירוב תבשילין כיון שאינו אלא להיכרא בעלמא או לכבוד שבת או לכבוד יום טוב, וכיון שהחמירו עליו כל כך שאסרו הוא וקמחו בעודו שלו שפיר דמי. אבל בהלכות גדולות גרסינן כך, אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר אינו מקנה קמחו לאחרים שלא תועיל לו הקנאתו שכבר קמחו נאסר מערב יום טוב, ואי אין קמחו נאסר מקנה קמחו אבל בלא הקנאה לא דקמחו בעודו שלו אסור לאפות לו ממנו ששלוחו של אדם כמותו, [ובסמוך גרס] תא שמע מי שלא הניח עירובי תבשילין וכו' שמע מינה הוא נאסר ואין קמחו נאסר שמע מינה.

הכי גרסינן: שבית שמאי אומרים תבשיל אחד ובית הלל אומרים שני תבשילין. אבל במקצת הספרים כתוב בהפך שבית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד, ואף רש"י ז"ל נראה שכך גורס והוצרך לדחוק ולפרש שבית שמאי אומרים שני תבשילין אנו צריכין ואין אלו אלא כתבשיל אחד ובית הלל אומרים תבשיל אחד ובזה מספיק, וזה דחוק מאוד ואין הלשון הולמו.

אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל. כתב רבינו תם ז"ל בספר הישר (סי' שצ"ב) דעירובי תבשילין צריכין פת ותבשיל דהא אפליגו בה בית הלל ובית שמאי במתניתין בתבשיל אחד וב' תבשילין, [ו]בהא הוא דפליגו דבית שמאי סברי אחד לצלי ואחד לתבשילי קדרה ובית הלל סברי דכולהו בכלל בישול נינהו ובחד תבשיל סגי להו, אבל לאפות לכולי עלמא אינו אופה אלא על האפוי לפי שאין אפיה בכלל תבשיל וכדמשמע בפרק ב' דע"ז (לז, ב) גבי אלו דברים של עכו"ם אסורים, ושם כתבתיה בארוכה בס"ד, והיינו דאמרינן בריש פרקין ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' מכאן אמר ר' אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, דאלמא מילתא פסיקתא היא וליכא מאן דפליג בה וחנניא הוא דקא פליג ומוסיף אליבא דב"ש דבעי מעין כל דבר ודבר, ואף רבי שמעון ז"ל כן פסק שצריך פת ותבשיל.
אבל מדברי הרי"ף ז"ל נראה שאינו צריך אלא תבשיל אחד לבד בין לאפות בין לבשל, שהוא ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא מתניתין כצורתה ודברי רבא לבד ולא הזכיר דברי ר' אלעזר. וכן נראים הדברים, חדא דאם איתא מאי טעמא שייריה במתניתין לעירוב פת דהוא עיקר דעיקר צורך היום לאפיה והא נקטי' בכל מקום וכדאמר רב אשי כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, אלא דאפשר לי לדחות דעל כרחך מתניתין לא איירי באפיה ולאו משום דאינו צריך אפיה, ותדע לך דהא [ל]בית שמאי לכאורה לכולי עלמא אין אופין אלא על האפוי וכדתניא את אשר תאפו וגו' מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, ולכאורה רבי אלעזר לא כחנניא סבירא ליה דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין את החמין אלא אם כן היה לו חמין טמונין, דהא מדלא קאמר אלא אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וסמיך ליה אקרא דכתיב ביה אפיה ובישול אלמא הני דוקא אבל חמין לא צריך, אלמא בית שמאי לכולהו תנאי אפוי בעי ואפילו הכי לא תני במתניתין אפוי, ואי אפשר לומר דב' תבשילין דקאמר חד מנייהו אפוי חדא דתבשילין קאמר ולא אפוי ועוד דהא תנן ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין, אלא על כרחך שיורי שייריה לאפוי, אלא אם תאמר דתלתא תנאי נינהו ואליבא דבית שמאי תנא דמתניתין סבר בב' תבשילין סגי ופת [לא] בעי ורבי אלעזר סבר פת נמי בעי וחנניא סבר כעין כל מין ומין בעי. ומכל מקום יש עוד להביא ראיה לדברי הרי"ף ז"ל מדאמר אביי (יז, א) לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, ולמאי אי משום אפיה בפת דוקא ולא בתבשיל ואי משום תבשיל פשיטא דהא אמרת דאפיה לא סגיא ליה בעירוב תבשיל ואף על גב דתבשיל עדיף דמלפת וכל שכן דתבשיל לא סגי בפת דלאו (ולא) ולא מלפת, ומיהא איכא לדחויי דפת אינו בכלל בישול אבל בישול ישנו יותר בכלל אפיה אלא שזה דחוק מאוד. ועוד מדתניא חנניא אומר בית שמאי אומרים אין אופין אלא אם כן עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל וגו' ובית הלל אומרים מניח אדם עירוב ועושה וכו', דאלמא (אין) [אף] לחנניא דמחמיר בעירוב טפי אפילו הכי בעירוב אחד סגי לבית הלל בין לאפוי בין למבושל.
והא דתניא לעיל בריש פירקין את אשר תאפו וגו' מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי, התם רבי אליעזר גרסינן והוא ר"א בר פלוגתיה דרבי יהושע ושמותי ובשטת בית שמאי אמרה ובירושלמי תני לה בפלוגתא דרבי יהושע ורבי אליעזר, והא דמייתי לה לעיל לא משום אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מייתי לה אלא משום לאשמעינן דתנא סמכי לה אקרא דאת אשר תאפו וגו', ואף רבי יהושע מהתם מייתי לה ורבי יהושע בהדיא תני בה דאופין ומבשלין על המבושל דאמרינן התם (ירו' כאן ה"א) רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל רבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דרבי אליעזר את אשר תאפו אפו וגו' ורבי יהושע אומר את אשר תאפו וגו', ותניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) עושה תבשיל מערב יום טוב ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו את החמין ואף רש"י כן דעתו דבתבשיל אחד סגי בין לאפוי בין למבושל וכתב בה"ג שכתבו שצריך פת ותבשיל להחמיר על עצמן כתבו כן, ואין אנו נוהגין כן להחמיר לא למעשה ולא להלכה.

מתני': ואדם בשבת. ואף על גב דאמרינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מו, ב) דאין גר טובל בשבת, (היינו) [שאני] התם משום דאיכא תיקון טפי דקא מפיק ליה מטומאת עכו"ם ומעייל ליה לטהרת ישראל ומעיקרא עכו"ם והשתא ישראל.

ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. ואם תאמר אמאי נקט כלי אבן אפילו בכלי עץ טהור נמי, ואין לתרץ כדי שלא יחזרו המים ויטמאו את הכלים והוה ליה כמטביל כלי אגב מימיו, דהא ליתא משום דהוה ליה כלי שנטמא בולד הטומאה ומטבילין אותו אפילו ביום טוב וכדתניא לקמן, ומיהו למאן דמוקי לה בגמרא דהאי מתניתין כרבנן דרבי ומתניתין בשבת אתיא שפיר דאפילו כלי שנטמא בולד הטומאה אין מטבילין אותו בשבת, אבל למאן דמוקי לה כרבי ומתניתין ביום טוב קשיא. ושמא נאמר דלכתחלה אין מביאין את הכלי לידי טומאה ואפילו על ידי ולד הטומאה להטבילו ביום טוב.

ושוין שמשיקין את המים. ואף על גב דאוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה אלא אדם וכלים בלבד הכא במים עולה עולה להם טהרה על ידי השקה, וטעמא דמילתא דהויא לה זריעה. ומדקאמר משיקין משמע שאינו צריך שיהיו המים הטמאים מתערבים ממש במי המקוה אלא בהשקה בעלמא סגי להו, וכן בדין שאם לא כן למה להו למעבד השקה אי איכא מקוה דמים יפים לשקול מנייהו ואם מים שאינם יפים כי מתערבי לגמרי אפסדינהו, אלא ודאי בהשקה בעלמא סגי להו וטעמא משום זריעה כדאמרן. וכיון דטעמא משום זריעה איכא למשמע דהוא הדין לענין טבילה לטבול בתוכן בעודן בתוך הכלי שהוא משיקן לתוכו עלתה לו טבילה ואין כאן משום מים שאובים אלא הרי הן כאלו לא נשאבו (אלא) שאם רצה לטבול בתוך הכלי בתוך המקוה טובל ואינו נמנע משום מים שאובין, וכדאמרינן בפרק חומר בקודש (חגיגה כב, א) מטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנאד, ותנן בפרק שביעי דמקואות (משנה ה) מטבילין בשידה תיבה ומגדל שהן נקובין כשפופרת הנאד. ונראה לי עוד להביא ראיה מדתנן אבל לא מטבילין ומפרש בגמרא מטבילין בכלי אבן אבל לא מטבילין כלי אגב מימיו לטהרו, וביום טוב הוא דלא ומשום גזירה או משום [תיקון] כלי כדאיתא בגמרא הא לענין טהרת הכלי עלתה לו טבילה אפילו בהשקת המים לבד, ואם איתא היאך תעלה לו לכלי טבילה והלא אין מי המקוה באין לחללו של כלי ותוכו ודאי ביאת המים בעי אלא שהמים המושקין בתוך הכלי מעלין אותו, אלמא טהרו אפילו לטבול בהם בתוך הכלי עצמן. והא דתנן (מקואות פ"ז משנה ב) מקוה שיש בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן ביבמות פרק הערל (יבמות פב, ב) עד רובו, כבר העמידה ר"ת ז"ל במי פירות דבהכי מיירי במתניתין לעיל מיניה דההיא, אבל במים אפילו נתן סאה ונטלו אפילו כל היום כלו ואפילו לא נשארו שם מן הראשונים כלום כשר. וכן הא דאמרינן בריש מכות (ד, א) אמר רב יהודה חבית של מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה, רש"י ורבנו תם וכן הריב"א ז"ל לא גרסי לה חבית של מים אלא חבית של יין.
ומיהו קשה מדאמרינן בירושלמי במסכת יומא (פ"ג ה"ח) גבי ים שעשה שלמה היאך טובלין והלא כלי הוא ומתרץ רגלי השוורים נקובים היו במוציא רמון, ומדקאמר במוציא רמון ולא קאמר בשפופרת הנוד דהיינו חבור למקוה משמע דלאפוקיה מתורת כלי קאמר דבעינן נקב כמוציא רמון. ויש לומר דמוציא רמון דקאמר משום דמעשה שהיה כך היה ולא משום לאכשורי הוא דעבדין הכי אלא כדי שיכנסו שם המים יותר בשפע, וכן מסתברא דאי לאפוקי מתורת כלי רגלי כל השוורין למה בחד מינייהו סגי. והרב ר' אלחנן ז"ל [תירץ] דלכך הוצרך שם מוציא רמון ולאפוקי מתורת כלי, לפי שהמעין ההוא היה קטן וכל שפע המעין נכנס לתוך אותו ים והיה נראה כטובל בתוך כלי גמור ולפיכך הוצרכו לנקוב אותו במוציא רמון.
ואכתי קשיא מדתנן במקואות פרק ג (משנה ג) בור שהוא מלא שאובים [ו]האמה הנכנסת לתוכו ויוצאת ממנו לעולם [הוא] בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין, ותנן נמי התם (שם פ"ה מ"א) מעין שהעבירו על גבי השוקת לעולם פסולו עד שיתחשב וגו', ותירצו בתוס' (ר"ש שם פ"ה מ"ב) דהתם כשלא היו מי האמה מ' סאה קודם נשיקתן לבור או לשוקת דכיון דליכא מ' סאה לא מכשרי להו לשאובים בהשקתן לטבול בו אדם שהרי לא היה במעין כדי לטבול בו אדם, ואף על פי שאמרו (פ"ה מ"א) המעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים, ואפילו לאחר שבטלו רביעית דמקוה (כדאיתא בנזיר לח, א) לגבי כלים דהעמיד[ו] מעין אדינא דאורייתא לטהר כלים בכל שהו אבל אדם אפילו מעין ארבעים סאה בעי וכדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה כב, א) ארעא חלחולי מחלחלא בעיא ארבעים סאה במקום אחד, ועוד דאמרינן במדרש (במדבר רבה פי"ח י"ז) יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט בגימטריא מ' סאה, ומי השלוח הוא מעין גיחון, ואמרינן נמי בפרק בתרא דיומא (עח, א) דכיון שהגיע לפתח בית דוד רוחצין בו זבין וזבות מכלל דמעיקרא לא אלמא שיעורא בעי.

גמרא: גזרה שמא יעבירנו וכו'. והא דלא קאמר גזירה שמא יוציאנו (משום) [מרשות] היחיד לרשות הרבים משום דמרשות לרשות כיון דאיכא מחיצות לא שכיח דמשתלי.