רשב״א על ביצה כ״ב

אין לו כלי לכפות עליה מאי אמר ליה אסור. ואם תאמר לימא ליה הכא מתוך שהותר כבוי לצורך הותר נמי שלא לצורך דהוה דבר השוה לכל נפש וכדאמרינן בריש פרק קמא דכתובות (ז, א וע"ש בתוס') דמותר לבעול לכתחלה ביו"ט ואע"ג דקא עביד חבורה מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש לומר דכבוי לצורך אוכל נפש היינו אורחיה כבשרא אגומרי (לקמן ביצה כג, א) ומגופו של מעשה הוא וכן חבורה של בעילה אבל כבוי הנר משום דבר [אחר] שאינו מצרכי התשמיש וזה דבר אחר ככבוי הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית.

אם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר. יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל וכן הקדרה עצמה שאין כאן צורך יו"ט, אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו כדי שלא יצטרך לצאת מן הבית ולהתבטל מסעודתו אין לך אוכל נפש גדול מזה ובכי הא אפילו רבנן מודו, ותדע לך מדבעי מיניה אביי (מרבא) [מרבה] מהו לכבות את הדליקה ביו"ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא תיבעי לך כי תיבעי לך משום אבוד ממון מאי ופשט ליה לאיסורא ואותביה אביי מהא דאין מכבין את הבקעת ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר, דאלמא דאפילו היכא דליכא אלא אבוד ממון בלבד וליכא משום שמחת יו"ט וצורך אוכל נפש [שרי] ר' יהודה להדיא, וכיון שכן איכא למימר דבהא הוא דפליגי רבנן עליה דר' יהודה הא כדי שלא יתעשן הבית שהן יושבים בו להתבטל מסעודתן אפילו רבנן מודו דאין לך צורך אוכל נפש גדול מזה.
אבל רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דר' יהודה דוקא בשמתעשן הבית שהוא יושב בו אמרה וכן בעשן הקדרה שהוא מבשל בה וכדי שלא יתעשן המאכל, שכן פירש לקמן גבי בעיא דמהו לכבות את הדליקה איתיביה אביי אין מכבין וכו' ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר ואין לך עשון גדול מזה שהוא צריך לצאת בחוץ ולאכול בשרב או בגשמים, ולפי זה לא נחלקו חכמים אלא בעישון הבית אבל בעישון הקדרה מודו ליה דצורך אוכל נפש הוא. וי"מ בשביל שלא יתעשן הקדרה עצמה ואפילו הכי שרי ר' יהודה שהוא צריך לבשל בה והוי דומיא דשלא יתעשן הבית שהוא צריך לאכול בתוכו.
הא דפשיט הכא כרבנן לאיסורא בין בכיבוי הנר מפני דבר אחר בין בכיבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית ושלא תתעשן הקדרה וכן במכחל עינא ביומא טבא, הרי"ף ז"ל אמר דכן הלכה. ואיכא דקשיא ליה דהא אסיקנא לקמן באידך פרקא (ביצה כח, ב) דהלכה כר' יהודה דאמר לכם לכם לכל צרכיכם ואין מורין כן, ותירץ הרז"ה ז"ל דהכא נמי משום דאין מורין כן הוא דמהדרי הכי אנן דאמרינן כרבנן, אלא שהיה לו לרי"ף ז"ל לפרש. אבל הרמב"ן ז"ל אומר דהכא לגמרי אסרו דהא לאו בפרקא הוה ולא בפני עם הארץ, וכן בהשחזת סכין (כח, א) לא אשכחן מאן דשרי בלא שינוי הלכה למעשה, אלא שצריך לתקן הסוגיות ולתרצם דאלו הכא אסרו לגמרי ואלו בגריפת תנור אשכחן (לב, ב) דשרו לגמרי היכא דלא אפשר ור' חייא לדביתהו (ורבה) [ורבא] לשמעיה אורויי אורו להו ואזהורי מזהרי להו מחרוכא ולמעבד ריפתא מעלייתא, ואמרינן נמי התם (כח, א) דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה ואמר להו יהא רעוא דכל הני מילי מעלייתא תדרשון בשמי. ויש לומר שלא סמכו על ר' יהודה לגמרי אלא באותן הדברים שהם עיקר מכשירי אוכל נפש כגריפת תנור כדי שלא יחרוך התבשיל עצמו שאם אתה מחמיר עליו אתי לאימנועי משמחת יו"ט, ובדברים שאינם עיקר אוכל נפש אלא שהן צריכין כגון כבוי בקעת שלא יתעשן הבית במקום שהוא אוכל שם או כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו שאוכל בהם אסור לגמרי בין להורות בין לעשות מעשה ביחיד, וכל שכן לכבות את הנר מפני דבר אחר ואף על פי שתשמיש צורך כל נפש וראוי להתיר בו מלאכה כדאיתא בכתובות (ז, א) מכל מקום מכשיריו אסורים, הא לר' יהודה כל שהוא דוחה יו"ט מכשיריו נמי דוחין, וכן כחול עין הנאת כל הגוף ולדברי ר' יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם מותר ולא סמכו על דברי ר' יהודה בזו ביו"ט ראשון אלא בשני, ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכים (בב') [כל כך] כגון סכין שעמדה (כח, ב) שהרי אפשר בשאלה שהרי מצויין לכל ויוליך בהמה אצל סכין או סכין אצל בהמה מותר על ידי שינוי, דכיון דאפשר על ידי שינוי לא שרינן אלא שאין מורין כן משום דשכיחי ולא אתי לאימנועי משמחת יו"ט, ולפיכך דורשין בכלל הלכה כר' יהודה במכשירין ובפרטן מחלקין בהן הכל לפי מה שהוא ענין, אלו הם דברי הרמב"ן ז"ל.

הא דאמרינן: הכא במנורה של חוליות עסקינן. כתבתיה בשבת בשלהי פרק כירה בס"ד (מו, א בד"ה הלכך).

קנבה שרי. פרש"י עדויי (לקמן ביצה ל"ב, ב) חשוכא, דהיינו מוחטין את הפתילה. ובתוספות פירשו להסיר הפחם מראש הפתילה לאחר שכבתה, והוא מלשון קניבת ירק (שבת קיג, ב).

אמר ליה כנהרדעי סבירא לי דאמרי אף בביצה. ומיהא אנן לא קיימא לן כנהרדעי אלא כרבא וכרב אשי דהוה בתרא דקאי כוותיה כדמשמע הכא, ובריש פירקין קמא (ו, א) אמרינן בפירוש שמיע לי מיניה דמר דלא סבירא ליה כנהרדעא. ומיהו מהא (דאמרי') [דאמימר] שמעינן לדידן ליו"ט שני של גליות דשרי ולא גזרינן ביה משום שחיקת סממנים וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות, ואין דעת בעלי התוספות ז"ל כן.

אם אמרו בזריזין. מהא שמעינן דאסור לעשות פת עבה טפח בפסח, ולא אתפרש בגמרא עד כמה שרי, וכל דעביד להו רקיקין שפיר דמי.

ואמאי קרי ליה עבה משום דנפישא בלישה. פירש רש״י ז״ל דפליגי בפלוגתא דתנא קמא (ורשב״ג) [ורשב״א] בריש פרקין (ביצה י״ז, א) בית שמאי כתנא קמא דאסר למלאות את התנור פת כיון שהוא לצורך חול ובית הלל כרשב״א. והקשו בתוספות דאם כן הוה ליה לאתויי לעיל הך פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. והם ז״ל פירשו דפת מרובה היינו פת גדולה דנפישא בלישה אלא שאינו עבה ממש ודומיא דפתין גריצין ורקיקין דמייתי ליה עלה, ומפרש לה בירושלמי (ה״ו) שמתוך שאתה מיגעו אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו, כלומר מתוך שאתה מיגעו לעשות אותן קטנים ויטרח בהן הרבה לעשות מלישה מועטת פתין הרבה אף הוא אינו בא לאפות לצורך חול ובית הלל לא גזרי, ולעולם גריצין ורקיקים עבים זה כזה אלא שזה קטן וזה גדול.

ומכבדין את המטות ואין חכמים מודים לו. דקדקו בתוס' מכאן וגם הרז"ה ז"ל דאף (דרשב"א) [לר"ש] דאמר דבר שאין מתכוין מותר (אחר) [אסור] לכבד את (הפת) [הבית] ומשום אשווי גומות, דהויא ליה כפסיק רישיה ולא ימות. ורי"ף ז"ל כתב בהלכות [במסכת] שבת (קכד, ב) שאף לכבד שרי לדידן דקיימא לן כר"ש דלא פסיק רישיה הוא וחכמים דהכא היינו ר' יהודה, וכן כתב הוא ז"ל בתשובה [תשו' הרי"ף מכת"י סי' י"ח] וכן דעת רוב הגאונים ז"ל, ובפרק (כ"ג) המצניע (צה, א ד"ה והאידנא) כתבתיה בארוכה בס"ד.

גדי מקולס. יש מפרשים דדוקא נקט גדי, לפי שאין לו אליה חזי כמאן דסלקא לגבוה, אבל שה מקולס אין לחוש דיש לו אליה ואליתו מוכחת עליו. אבל בתוספתא (פ"ב הי"א) משמע דבין זה ובין זה אסור, דתני במעשה דתודוס טלאין המקולסין.

ולימא מר מפני שהוא מבעיר. כלומר: מפני שלא לצורך דבר הראוי לכל נפש.

גרסינן בירושלמי בשלהי מכילתין (פ"ה ה"ב): מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור, מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר [אב מבעיר אתה] ביו"ט, אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' אלא (כיון) [כינן] קיימין בנר (דלא בטלה) [של אבטלה] א"ר אבין תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים, ר' נחום אחוה דר' אילא בעי קמי ר' יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תשרי. ואמרו בתוספות דמגמרא דילן ליכא למידק דאסור מדקא אסר הכא מבעיר, דהכא שאני שמבעיר לצורך מלאכה הא במבעיר לבטלה לא שמענו, ומהא משמע דאסור כיון דר' יוחנן לא רצה להתיר.