רשב״א על ביצה ל״ט

רב אשי אמר משום דקיימא לן דבר שיש לו מתירין. כגון טבל ומעשר שני וחדש לא נתנו חכמים שיעור, וטבל ודאי בשאינו מינו בטל הוא בששים כשאר האסורים אלא לא אמרו אלא מין במינו וכן אמרו בירושלמי מפורש (שביעית פ"ו ה"ו), ואם כן מים ומלח הרי הן כמינן של עיסה.

גמרא: גחלת של עבודה זרה אסורה ושלהבת מותרת. הקשה הרב רבי אלחנן ז"ל אם כן מה אמרו בברכות פרק אלו דברים (ברכות נא, ב) שאין מברכים על שלהבת של עבודה זרה, ותירצו בתוס' דהתם דוקא בשיש גחלת עמה.

ותיפוק ליה משום מנא בחספא. ואם תאמר והא במנא נמי הוה מצי לשנויי לה וכשאין צריך לכלי, וכדאמרינן בפרק המצניע (שבת צג, ב) המוציא אוכלים כשיעור בכלי חייב על האוכלים ופטור על הכלי ושלהבת אפילו כל שהוא ראויה היא וכשיעור היא, ויש לומר הכא שאני דכיון שאי אפשר להוציא השלהבת בפני עצמה כצריך לכלי הוא.

מתני': ושל עולי בבל כרגלי הממלא. פירש רש"י ז"ל מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה, ולית לן לדרבי יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין [שביתה] במקומן, ואית ליה לתנא יש ברירה ואמרינן הוברר הדבר מאתמול להאי גברא חזי וברשותיה. ובתוס' הקשו דאי תנא דהאי מתניתין אית ליה יש ברירה הוה להו לאקשויי מינה למאן דאמר לעיל אין ברירה, אלא טעמא הכא משום דרבנן אוקמיה ארשות כל ישראל וכל אחד יכול למלאות ולהביא עמו במקומו.

ורמינהו נהרות המושכים ומעיינות הנובעין וכו'. איכא למידק לוקמיה בשל רבים ושל הפקר הן לא קנו שביתה כרבנן דרבי יוחנן בן נורי, יש לומר דפשיט[א] ליה דסתמא קתני ואפילו של יחיד מדתלי טעמא במשיכתן ונביעתן, וטעמא משום דנייד וכל דנייד לא קני שביתה וכדאיתא בעירובין (מו, א).

ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר. פירש רש"י ז"ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצפון וזה לדרום אין אחד מהם יכול להוליכו יותר מאלפים אמה, וסובר דכרגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה חד שיעורא הוא, והקשו עליו דהא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מה, ב) תניא גשמים שירדו (ממעינות) [מעי"ט] יש להם אלפים אמה לכל רוח בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם, ואתינן התם למידק מינה נכסי הפקר קונים שביתה ודחה רב ספרא ואוקמה בגשמים הסמוכים לעיר דאנשי העיר דעתן עליהן ואקשי עליו רב יוסף אי סלקא דעתך בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן האי יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, אלמא רגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה לכל רוח לאו חד שעורא הוא, ורש"י ז"ל נשמר שם מזה ופירש מדקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי העיר, דאי משום אנשי אותה העיר האי לישנא הוה בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו שני אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי שלא היה צריך רש"י ז"ל לדחוק עצמו בזו, ואפילו לפי סברתו שסובר שאין אחד מאנשי אותה העיר שיערב יכול להוליך למקום שעירב ברייתא דקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע אלפים אמה ממקום מציאתו (ממנו) ולא מתחום העיר ואי משום דעת אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר מבעיא ליה ואלפים אמה מתחום העיר משחי' להו, ובזה נראה לי שעלה ליה לרש"י ז"ל תירוץ יפה באותה שמועה.
אלא שעיקר דינו אינו מחוור, דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא (וכאנשי) [דשל אנשי] אותה העיר כבור של שותפים והרי הן כרגלי [אחד] מן השותפין שמלא לעצמו, כדמשמע במה שנחלקו בסמוך רב נחמן ורב ששת דכל אחד מן השותפין שמלא לעצמו הרי הן כרגליו דיש ברירה ואמרינן מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא, אלא הכי פירושו הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך ברגליו דיש ברירה וכענין שאמר רב (לעיל ביצה לז, ב) בחבית של שותפין, והיינו דאקשינן התם יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה דכל אחד יכול להוליכן כרגליו, אבל אם אחד שאינו מאנשי אותה העיר מלא אם לא עירב אחד מאנשי העי [מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב א' מן העיר למזרח וא' למערב] (הרי הכרי) [הרי הנכרי] שמלא לעצמו אסור להוליכן ולהזיזן ממקומן אלא א"כ ערבו כולן לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן או שמלא אחד מאנשי העיר ונתן לו, וכן דעת הר"ח ז"ל.

הכא במאי עסקינן במכונסין. נראה שרש"י ז"ל מפרש במכונסין שאינן נובעין אלא שנתכנסו שם מן הגשמים או שמלא בכתף, שהוא ז"ל פירש נהרות המושכין היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן, מעינות הנובעין ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה ע"כ, אלמא כל שנובעין אין קונין שביתה, אבל הראב"ד ז"ל פי' בעירובין בפ' מי שהוציאוהו (מו, א) מכונסין שאין מושכים ואף על פי שהן חיין, ולפי פירושו הכי קאמר: נהרות המושכין ממי הגשמים והשלגים שזחילתן מועטת והולכים לאט הרי הן כרגלי כל אדם משום דניידי וכל דנייד ואפילו כל דהו לא קני שביתה, וכדאמרינן התם וליקני שביתה בעבים מיא בעבים מינד ניידי והשתא דאתית להכי מי אוקייאנוס נמי מינד ניידי דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם.

מילא ונתן מים לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו. כלומר שמילא מבור של עולי בבל, ורב ששת אמר כרגלי הממלא ובהא פליגי דרב נחמן סבר בירא דשותפי ומדידיה קא ממלא ליה דיש ברירה ורב ששת סבר בירא דהפקרא היא ולפיכך כרגלי הממלא דמיד שמילא קנו שביתה כרגליו, ואקשי' מי אית ליה לרב נחמן ברירה ואפילו בדרבנן והתנן האחים השותפין וגו' ואוקמה דכולי עלמא בירא דהפקרא היא, ומכל מקום שמעינן מינה דבור של שותפין אחד מן השותפין שמילא לחברו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו לדידן דאית לן ברירה בדרבנן מיהא.

אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא. (פי') [תימה] רב נחמן גופיה קאמר טעמא משום דבירא דשותפי הוא דהא בהא אקשי ליה מהריני עליך חרם וגו' אי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר ואהדר ליה לרחוץ אסור והכא למלאות מר מדידיה קא ממלא, דאלמא טעמא דרב נחמן משום דס"ל דבירא דשותפי הוא ואנן אמרינן דס"ל דבירא דהפקרא הוא, וי"ל דרב נחמן לא פירש טעמא כלל אלא דתלמודא הוא דהוה ס"ד דמר סבר בירא דשותפי הוא ומר סבר בירא דהפקרא, ורבא נמי הכי הוה ס"ד ואקשי ליה, ורב נחמן הוי מצי לאהדורי ליה דלא משום דבירא דשותפי הוא דקאמר אלא לטעמיה קא מהדר ליה ולחדודי לרבא הוא דבעי וכדאמרינן בעלמא (ברכות לג, ב) רבה לחדודי לאביי הוא דבעא.

אלא דכולי עלמא בירא דהפקירא ובמגביה מציאה לחברו קא מפלגי מר סבר קנה חבירו ומר סבר לא קנה חבירו. כך גרסת הספרים והכי פירושם רב נחמן סבר קנה חבירו ולפיכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת סבר לא קנה חבירו. ורש"י ז"ל מחק גרסא זו דבפ"ק דמציעא (י, א) אית ליה לרב נחמן במגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אלא רב ששת סבר כיון שלא קנה חבירו המגביה קנה ונעשה שלו והרי הן כרגליו ורב נחמן סבר אף הממלא לא קנה שלא נתכוון לקנות ואינו קונה בעל כרחו והילכך עדיין הפקר הן ביד הממלא וכשנותן לזה שמלא לו קנה והרי הן כרגליו. ואינו מחוור, חדא שצריך למחוק גרסת הספרים, ועוד דהיאך אפשר לומר שיסבור רב ששת שיקנה הממלא בעל כרחו. ועוד קשה לי דמדקאמר רב נחמן הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו משמע דמשעה שמלא לו הרי הן שלו ומשום שהן כרגליו משעת מילוי, ואלו לדברי רבינו אינו שלו אלא משעה שנתן לו ולא כרגלי מי שנתמלאו לו הן אלא כרגלי מי שנתנן לו, ואלו מלא לראובן ונתנן לשמעון הרי הן כרגלי שמעון המקבל ולא כרגלי ראובן שנתמלאו לו והכין הוה ליה למימר הרי הן כרגלי שמעון המקבל ולא כרגלי ראובן שנתמלאו לו, ואי נמי אינן כרגלי הממלא, דהא עיקר פלוגתייהו אינה לפי דברי רבינו אלא אם הן כרגלי הממלא או לא דרב ששת סבר קנה הממלא בעל כרחו ורב נחמן סבר דאינן כרגלי הממלא דאינו קונה בעל כרחו.
ורז"ה העמיד הגרסא וכתב דרב נחמן אית ליה תרתי פעמים קונה פעמים אינו קונה, במציאה דעלמא סבר אינו קונה לפי שחב לאחרים (ב"מ שם) אבל כאן סבר קנה דהא אינו חב לאחרים דמים (פיסקינן) [מספיקין] לכל הבא לדלות. וגם זה אינו מספיק כל הצורך שא"כ ממלא מים מכונסים ואפילו ממים נובעין מועטין ישתנה הדין כפי השתנות שיעור המים ורב נחמן ורב ששת לא העמידו דבריהם בבור ידוע, ומכל מקום מדברי כלם למדנו לענין הלכתא דהרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דהא קיימא לן דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, וגם ר"ת ז"ל העמיד הגירסא אלא שפירש בהפך שהוא פירש דרב נחמן סבר לא קנה חבירו ורב ששת סבר קנה חבירו והטענה בזה דבמציעא (ח, א) אמרו טעם מי שאמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מיגו כלומר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחרינא הלכך אינו יכול לזכות לאחרים אלא במה שיכול לזכות הוא בעצמו ולפיכך לרב ששת דאמר המגביה מציאה לחבירו (לא) קנה חבירו א"א לו לקנות אלא בדרך שקונה הממלא הילכך הרי הן כרגלי הממלא ולרב נחמן דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו עדיין כהפקר הן והרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ולפי פירושו הרי הן כרגלי הממלא דהא קיימא לן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כרב ששת, ואינו מחוור בעיני שאף לפירושו אינן כרגלי מי שנתמלאו לו בשעת מילוי אלא משעת קבלה וכדברי רש"י ז"ל, ועוד דאף לכשת"ל שלא קנה לו המגביה אלא כרגליו לרב ששת מ"מ אינו קונה לו דוקא כרגליו אלא שלא קנה לו יותר מרגליו וליותר מרגלי הממלא הרי הן כהפקר וכיון שכן כשיקבלם זה יהיו כרגליו.
והמחוור [שבשיטות] (שבשמות) מה שכתב רז"ה ז"ל דהדר ביה רב נחמן כאן וסבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולענין מי שמלא לעצמו ואח"כ נתנן לאחר כתבתי מה שכתב הראב"ד ז"ל בזה וראיותיו בס' עבודת הקדש בס"ד.