רשב״א על ביצה ח׳

והא קא עביד גומא. הכא משמע אפילו בעפר תיחוח חיישינן משום גומא, ואיכא למידק דבשבת פרק כירה (שבת לט, א) לא משמע הכי גבי לא יטמיננה בחול דאמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבה אמר גזרה שמא יטמין ברמץ ורב זירא אמר גזרה שמא יזיז עפר ממקומו, ופירש רש"י ז"ל שמא יחפור ויזיז עפר ממקומו וקא עביד גומא, ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח לרבה איכא למגזר דדמי לרמץ. ויש לומר דהתם מיירי בשיש בו עפר תיחוח הרבה סביבות הביצה אבל כאן כשאין שם אלא מעט וכשיחפור בדקר בעפר תחוח נמצא סביבות הגומא עפר קשה. אלא דאכתי קשיא לי דאם כן היאך הקשה כאן להדיא והא קא עביד גומא, דכיון דאוקמי בעפר תיחוח מאן קאמר דליכא אלא מעט. ויש לומר משום דאורחא דמילתא דבבית ליכא עפר תיחוח כולי האי, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין אלא דקושטא דמילתא קאמר ליה ועדיף מינה קאמר ליה.

והא קא עביד גומא כדר' אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך לעפרה פטור עליה. כלומר: אע"ג דבעלמא פטור אבל אסור, הכא משום שמחת יו"ט שרי אפילו לכתחלה.

ואפר כירה מוכן הוא. יש מפרשים דלאו אמודים קאי דהא לבית שמאי אפר כירה אינו ראוי לכיסוי כדאמרינן בפרק כיסוי (חולין פח, ב) אין מכסין אלא בעפר דברי בית שמאי, אלא הכא אבית הלל קאי. (ור"ח) [ור"ת] ז"ל מפרש דלא פליגי בית שמאי התם אלא (בעפר) [באפר] של אוכלין וכדמייתי התם מעפר שריפת החטאת, אבל באפר כירה כולי עלמא שרו דהא איקרי עפר גבי אשרות ששרף יאשיה דכתיב (מלכים-ב כג) וישלך את עפרה על קבר בני העם.

אבל לא הוסק מערב יום טוב אסור. פירוש: ורב לטעמיה דקסבר ליה כר' יהודה (שבת כט, א) דאית ליה מוקצה ואית ליה נולד, אי נמי איכא למימר דאפילו ר' שמעון מודה בהא ואף על גב דרבי שמעון לית ליה מוקצה ולא נולד בנולד כי האי מודה דמאתמול עצים והשתא אפר. ולא דמי לגרעינין וקליפין ועצמות (שבת קמג, א) ולא לביצה (לעיל ביצה ב, א) ולא לשברי כלים בזמן שראויים למלאכה, אלא לשברי כלים שאינן ראויים למלאכה כדתנן דאפילו ר' שמעון מודה דצריך שיהו ראויים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות החבית ושברי זכוכית לכסות בהן פי הפך (שבת קכד, ב).

מיתיבי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי אברייתא דהכניס עפר לגנתו ולחורבתו אלא דלמא לא הוה ידע ליה, אי נמי יש לומר דאדרב יהודה בלחוד קשיא ליה משום דקאמר ועושה כל צרכו. וכן נראה לי מתוך שאמרו בירושלמי דגרסינן התם (ביצה פ"א ה"ג) תני הביא עפר לכסות את גגו סיד לסוד את ביתו מכסין בו, אית תניי תני אין מכסין בו, ר' יוסי בר בון בשם רב חסדא מאן דאמר מכסין לשעבר מאן דאמר אין מכסין בא לישאל לכתחלה, עד כאן. ומכאן אנו למדין דברייתא דקתני מכסין לא קשיא כלל למה ששנינו כוי אין שוחטין אותו ביום טוב אבל לרב יהודה דאמר מכניס ועושה בה כל צרכו קשיא כך נראה לי.

הא דאקשינן: ולכסייה בדקר נעוץ. איכא למידק וכי מדב"ש קא פריך, דהא משמע דאדרישא דברייתא קאי דקתני כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, דמדאקשינן בסמוך והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו משמע דאכתי לא אקשינן אסיפא ולא שקלינן וטרינן עלה אלא אאין שוחטין דרישא בלחוד, ואי לבית הלל אין שוחטין אפילו את הודאי על סמך דקר נעוץ אלמא אליבא דבית שמאי קאמר. ויש לומר דהכי קאמר לכסייה לכולי עלמא או בדקר נעוץ לבית שמאי או באפר כירה לבית הלל, אי נמי אפילו לבית שמאי לכשתמצא לומר דמודה בית שמאי באפר עצים [לדברי] ר"ת ז"ל שכתבנו (ד"ה ואפר), ואי נמי [אי] מפכינן להא דהשוחט כדברי רבינו תם ז"ל כדכתבינן לקמן בס"ד (לקמן י, א ד"ה ה"ג) מקשי שפיר אליבא דב"ה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי וליכסייה בעפר מוכן אלא משום דהנו מתנו במתני' אקשי מינייהו, ועוד דאפר כירה היינו כעפר מוכן.

אי הכי (אימא סיפא) [מאי איריא] כו'. האי אי הכי לא מפרשינן ליה באי אמרת בשלמא ככולהו אי הכי דמתאמרן בתלמודא, ומקצת יש בדרך זה שאינן מתפרשין באי אמרת בשלמא.

אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק. פירוש: אי אפשר לו להיות מוכן לכסות בו אותו הספק וכדמפרש ואזיל משום כתישה. ונראה דלא גרסינן הכא דקר נעוץ ואפר כירה, דהכא מדאתינן למימר דלודאי היינו טעמא משום דאתי עשה ודחי את ל"ת מה שאין כן בספק אלמא לא גרסינן אפר כירה דהא באפר כירה מיהא ליכא כתישה ולכסייה באפר כירה, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה הכא. ואם תאמר תהדר קושין לדוכתה ולכסיה באפר כירה לא היא דדלמא בדלית ליה, (ומאי) [ואי] פרכת והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל בדאית ליה עסקינן איכא למימר בדאית ליה דקר נעוץ ולית ליה אפר כירה, כך נראה לי והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש במקצת ספרים דקר נעוץ וליתא כדאמרן.

והא דאמרינן: כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את לא תעשה. קשיא לי דהא קיימא לן כרשב"ל דאמר (שבת קלג, א) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, הכא נמי הא יכול לקיים את שניהם דימתין ולא יכסה עד הערב כאותה שאמרו בחולין פרק כיסוי הדם (פד, ב) גבי השוחט לחולה בשבת שאינו מכסה עד הערב וכדתניא בברייתא דכסוי הדם אין ודאי דוחה שבת. ונראה לי דמהכא איכא למשמע דאין מעבירין על המצות כלל אלא כיון שא"א לקיים עכשיו את שניהם אומר יבא עשה וידחה ל"ת דאם ימתין אפשר דמטריד ולא מקיים ונמצא דיחוי מפני ל"ת. ולכאורה נמי הכי משמע לי מדאתינן למפשט בריש פרק קמא דיבמות (ו, א) דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת מדכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שאין בנין בית המקדש דוחה שבת, ומאי ראיה דלמא התם משום דאפשר לבנות למחר, ואמרינן נמי התם (ו, ב) לא תבערו וגו' בהבערת בי"ד הכתוב מדבר והתם נמי דילמא משום דאפשר למחר, ואף על פי דאפשר למדחינהו להנהו הכי משמע לכאורה טפי. (אלא דשוחט לחולה בשבת קיימא לן דלא דחי ואינו מכסה עד לערב ואף על גב דעשה דחי את לא תעשה שיש בו כרת, אלא יש לומר דהכא קא אקשינן עליה מצד אחר ולא דייקינן בה כולי האי כנ"ל).
וההיא דהשוחט לחולה בשבת אף על פי דאיכא עפר תיחוח וליכא מלאכה דאורייתא כלל אין מכסין ואפילו לחולה שחלה מבעוד יום, כדמוכח התם בפרק כיסוי הדם דאמר רבא (ההיא) [אההוא] דדריש דמכסה (חטוה לאחוריה) [לישמטוה לאמוריה], וטעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובחופר וכותש כדי לכסות כיון דלאו דשבת חמיר ולא מידחי עשה בשבות דרבנן נמי, ודכוותה נמי הא דלקמן דשחט צפור מעי"ט אין מכסין אותו בי"ט ואפילו בעפר מוכן משום דלא התירו טלטול עפר דרבנן במקום דאפשר לו מעי"ט כיון דבחופר וכותש אסור מדאורייתא אפילו לשוחט ביומו, אלא דבשוחט ביומו לא [החמירו] משום שמחת יו"ט (כדלהלן ביצה ט, ב).

אתי עשה ודחי לא תעשה. קשיא לי אם כן למה לי דקר נעוץ ישחוט ואפילו לכתחילה ואף על פי שאין לו דקר נעוץ דהא בשעת שחיטה לאו מידי קא עביד ובהתירא קא שחיט ולבתר דשחיט יחפור ויכסה דאתי עשה ודחי את ל"ת, ויש לומר כיון דלבסוף אי אפשר לו לכסות אלא בדיחוי הלאו לכתחילה לא ישחוט שהרי זה כמתכוין לבטל לא תעשה, והראיה מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה קודם מילה ולא שרינן להחם ולא אפילו שבות דאמירה לגוי לדעת אביי (עירובין סז, ב), ועל דעת הרי"ף ורז"ה ז"ל לכולי עלמא אסור לגוי להחם דשבות שיש בו מעשה הוא וכמקצת נוסחי דגרסינן התם בהדיא (והתם נמי לא אמרינן) [דהא מר לא אמר ליה] זיל אחים, ואם איתא ימול דבשעת מילה לאו מידי עביד ובהיתרא מהיל ולאחר מילה הוה ליה תינוק מסוכן אצל חמין ויחמם אפילו על ידי ישראל, אלא ודאי כדאמרן דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הרי [הוא] כדוחה אותו בתחלה.
ואכתי קשה לי כי שחט מיהא יחפור בדקר ויכסה ואפילו אין לו דקר נעוץ ואפילו בעפר שאינו תיחוח דאתי עשה ודחי לא תעשה, וליכא למימר דרבא למאי דקס"ד השתא לית ליה דר' זירא דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח הא ליתא דהא רבא השתא לתרוצי מאי דאקשינן מסיפא דברייתא הוא דאתא, דאקשינן והא מדקתני סיפא שחטו אין מכסין את דמו מכלל דבאית ליה עסקינן כלומר דאי בדלית ליה מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל, ועלה קא מתרץ רבא דבאית ליה דקר נעוץ דדקר נעוץ מוכן לודאי ואינו מוכן לספק, אלמא דוקא בדאית ליה דקר נעוץ אבל בדלית ליה דקר נעוץ אפילו שחיטת הודאי לא יחפור ויכסה. ויש לומר דאסור משום טלטול דמוקצה היא וחכמים העמידו דבריהם במקום עשה דשב ואל תעשה הוא, ואפילו בעפר מוכן נמי משום טירחא בעלמא אמר רבה בסמוך דהיכא דשחט צפור מערב יו"ט אין מכסין את דמו ביום טוב, וכן נמי לדעת ר' זירא משמיה דרב אפילו בעפר תיחוח דליכא לא משום כתישה ולא משום גומא אם אין לו דקר נעוץ דהוי הכנה קצת אפילו שחט אין מכסה דשב ואל תעשה שאני (דרשינן) [ולא שרינן] ליה במקום טלטול דרבנן או במקום טירחא דשחיטה דמאתמול, כך נראה לי.

והא דאמרינן: הכא אתי עשה ודחי לא תעשה. לא בדעביד ודאי כתישה קאמרינן דהא עפר תיחוח הוא אלא דילמא עביד כתישה קאמר, ועלה קאמר אי משום חשש כתישה דדילמא איכא רגבים מדובקים להכי לא חיישינן דאפילו איכא רגבים ועביד כתישה הא לא אתי לידי איסורא דאורייתא דאתי עשה ודחי לא תעשה אבל בספק כיסוי לא שרינן אפילו הא דדילמא עביד כתישה. דילמא עביד כתישה גרסינן, וכן פי' רש"י ז"ל.

והא יו"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. הקשו בתוס' מדאמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין (פסחים מו, ב) האופה מיום טוב לחול רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ואקשינן עלה (שם מז, א) ומי אמרינן הואיל והתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה חטאות ואם איתא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור, ומאי קושיא דהא לא חזי לכיסויי ביה דם צפור דהא איכא עשה ולא תעשה כדאמרינן הכא. ואיכא מאן דמתרץ דהתם סבירא ליה לתלמודא דיום טוב לא תעשה גרידא אית ביה כדהוה סלקא דעתיה הכא מעיקרא וכדאיכא אמוראי בפרק כיצד צולין (פסחים פג, ב) ובפרק במה מדליקין (שבת כד, ב ועיין בתוס' כאן) ובפרק כירה דאית להו הכין, ואף על גב דמסקנא דרבא דאית ביה עשה ולא תעשה התם אגב ריהטא פריך לפי ההיא סברא ולא לפי מסקנא דהכא, אבל קשה לומר דרבה ורב חסדא וכל הנך אמוראי דהתם לא ידעי מסקנא דהכא ולא דרשות דפרק כיצד צולין ובשבת. ורבינו יצחק בר אברהם ז"ל תירץ דאף על גב דיום טוב עשה ולא תעשה מכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה שבו לומר דלא לקי אבל ודאי עשה שבו לא מידחי והלכך אפילו ודאי לא דחי כיסוי דידיה לי"ט דאית ביה עשה ולא תעשה אבל מכל מקום פריך התם שפיר דאי אמרינן הואיל אחרישה לא לילקי דהא חזי לכסויי דם צפור ולית ביה לאו.

אלא אמר (רבה) [רבא] אפר כירה מוכן הוא לודאי וגו'. הקשו בתוס' והא רבא לית ליה דיום טוב עשה ולא תעשה בפרק כיצד צולין (פסחים פג, ב) ובפרק ב' דשבת (כד, ב) דרב אשי הוא דקאמר ולא שאר אמוראי ורבא איירי התם, והם ז"ל תירצו דמכל מקום הוי מצי למיפרך הא אין עשה דכיסוי הדם דוחה יום טוב משום דדרשינן (לקמן ביצה כח, ב) הוא לבדו הוא ולא מכשירין במכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב מיהא לכולי עלמא ותלמודא הוא דנקט טעמא דרב אשי משום דפשיטא טפי.

נהרבלאי אמרי אפילו הכניס עפר וכו'. ולדידהו מתרצא לה ברייתא דכוי כר' ייבא דבסמוך דמוקי לה דטעמא משום התרת חלבו..

גזירה משום התרת חלבו. ואף על גב דאיכא עשה דכיסוי, איכא למימר דדחינן ליה בשב ואל תעשה כי היכי דלא ליתי לידי אכילת חלבו דאית ביה כרת, אי נמי מיתחזי ליה דכיון דספק הוא ואפשר לכסויי נמי בערב ולא מידחי עשה בו לגמרי מוטב שידחה עד הערב כדי שלא יבוא לידי התרת חלבו דאפשר דאית ביה כרת.