רשב״א על גיטין מ״ד

ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. פירש לעולם בדמטא זמניה ודאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך מטא זמניה צריכא למימר, הכא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. וקא משמע לן שאף על פי שלא משכנו עדיין ואינו מופקע ממצות, מכל מקום כיון דבידו של נכרי למשכנו עכשיו וכשיחפוץ למשכנו ימשכנו ולא חשש זה לפרוע חובו קודם שיגיע זמנו הרי הוא כאילו משכנו והפקיעו ממצות. כך פירשו בתוספות. ועיקר.

המוכר עבדו להפרהנג נכרי יצא לחירות. פירש רש"י ז"ל שלקחו באנפרות שהיה מעליל עליו. ואינו מחוור, דלא אתי ביה שפיר לשון מכירה, ועוד מאי קא מדמה ליה בסמוך למכירת שלשים יום. ולפיכך פירשו בתוספות שהפרהנג נותן לו דמים אלא שלוקחו בדמיו בהכרח ודרכן להשתשמ בהן למלאכתן ולקצת ירחין אחר שמשלימין מלאכתן מחזירין אותו ולוקחין דמיו והילכך דומה לגבאו בחובו ומכירת שלשים, והיינו נמי דקאמר היה לו לפייס דכיון שאינו לוקחו אלא בדמיו מצוי הוא להתפייס בכל שהוא ולוקח לו [בנדפס: ממקום אחר].

ומעלה בערכאות שלהן. פירש רש"י ז"ל אף על פי שנראה כמחשיב תורתם. ואינו נראה, דהא דתנן כל השטרות העולות בערכאות של נכרים כשרין לא שנא לכתחילה ולא שנא דיעבד. ורבינו תם ז"ל פירש אף על פי שנראה כמקיים המקח לרצונו.

דוקא או לאו דוקא. פירש רש"י ז"ל מאה דוקא או דילמא פחות מכאן ומאה גוזמא. ואינו נראה, דאי לאו דוקא אם כן לא ידעינן שיעורא כלל. ועוד דאידך דבסמוך על כרחין לאו בהכי פירושיה אלא אי דוקא עד עשרה ולא יותר או דילמא אפילו יותר, ורש"י ז"ל כן פירש, ולפיכך פירשו בתוספות הא דהכא נמי דכותה כלומר דוקא מאה ולא יותר או דילמא לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה, ואתיא למיפשטה מדרבי שמעון בן לקיש דאמר המוכר בהמה גסה לנכרי קונסין אותו עד עשרה בדמיה, וקסלקא דעתיה דעבד ובהמה חד דינא אית להו ואפילו הכי קתני עד עשרה בדמיה אלמא עשרה לאו דוקא אלא אפילו יותר על עשרה עד מאה כעבד, הילכך מאה נמי דקתני גבי עבד לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה.

המוכר עבדו בחוץ לארץ יצא לחירות. איכא למידק אמאי יצא לחירות דהאי [בנדפס: דהא] אי לא בעי למיפק בתריה לא נפיק כדתנן בפרק בתרא דכתובות ואין הכל מוציאין ואמרינן עלה בגמרא לאיתויי מאי לאיתויי עבד עברי שברח מחוץ לארץ לארץ דאמרינן לה זיל זבניה וכל שכן זה שהוא דר בארץ שאין מוציאין ואם יצא מרצונו הוא אבד את זכותו כדאיתא בסמוך. ויש לומר דקנסוה חכמים שמא ישדלהו רבו שני בדברים לצאת אחריו ויצא. מיהו במשדל עבדו לצאת אחריו לדעת ויצא אין קונסים אותו דכל כך לא קנסו, שאפילו ישראל גמור שיוצא אין מעכבין בידו ואין קונסין אותו.

או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה כדידיה דמי. פירש רש"י ז"ל דאי מאית או מגרש לה הדרי לה. ואיכא למידק דהשתא למאן דאמר הדין עמו אמרינן דלא הדרי לה אם רצה הבעל ליתן דמיה [בנדפס: יתן]. ויש לומר דהכי קאמר כיון דמסתמא לגבותן היא הן עומדין ובדאיתנהו אין לה תביעה אלא עליהן במספיקין ולא קרו להו צאן ברזל אלא משום דמקבל ליה יוקרא וזולא כדאיתא בפרק איזהו נשך ואינן לחלוטין דבעל דאם מת אינן נעשים מטלטלין אצל בניו, ומיהו למאן דאמר הדין עמו יוצאין הן בשן ועין לאיש וכמאן דקנו ליה דמו ומפקיע שחרורו מיד שעבוד האשה, ואין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל דאפילו עבדי מלוג לא נפקי לה, הרמב"ן זצ"ל.

אמר רב יוסף ניחזי אנן וכדתניא עבד שמכרו רבו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני. קשיא לי ומאי קושיא והלא מכור הוא דבר תורה ואף על גב דקנסו חכמים למהדר זביני מכל מקום כיון דעבד של שני הוא דבר תורה לא סגיא בלא גט שחרור משני דאיסורא דאורייתא היא. וניחא לי, דעיקר דוקיא מדקתני משני ולא קתני משניהם, דאי הדרי אף מראשון צריך כדי שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, אי נמי יש לומר דאי הדרי זביני כי מהדר ליה הוה ליה כמוכרו לו במעות שהוא מחזיר לו, ומראשון דוקא הוא צריך ולא משני.