רשב״א על קידושין ב׳

מתני': נקנית בכסף בשטר ובביאה. אע"פ שהביאה מפורשת בתורה כדכתיב (דברים כד, א) ובעלה, דמיניה ילפינן עלה בגמרא (ד, ב. ט, ב). אפילו הכי אקדמיה לכסף, משום דאקדמיה קרא דכתיב כי יקח דהיינו כסף, דגמירי קיחה קיחה משדה עפרון. ותנא שטר אחר כסף, משום דקנינו מרובה ככסף, וגט דאקדמיה למיתת הבעל, משום דכתיב בהדיא טפי ממיתה. ועוד דלישנא דחיי טפי עדיף.

בדינר ובשוה דינר. יש מקשים קדושי כסף מהיכא מדכתיב (בראשית כג, יג) כסף השדה, אם כן נימא כסף דוקא. ואם תאמר שוה כסף בכלל כסף, ליתא, דהא גבי עבד עברי אצטריך תנא לרבות שוה כסף כדתניא (טז, א) ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף, אם כן גבי נזיקין למאי אצטריך קרא לרבויי דתנאי (ב"ק ז, א) כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין. יש לומר כל מקום שנאמר כסף גבי קנין שוה כסף בכלל כסף, כיון דהא ניחא להו בהכי. וגבי גרעון כסף דעבד דבעל כרחו דרבו הוא, אצטריך, סלקא דעתך אמינא כיון דבעל כרחו מגרע ויוצא כסף דוקא, קא משמע לן אפילו סובין.
ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (קידושין ח, א) האי תבואה וכלים היכי דמי. אילימא דלא מקני בהו כלל. ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף, דאלמא אף לקנין אצטרכינן לרבויי שוה כסף למהוי ככסף. יש לומר דהתם לרווחא דמלתא קאמר ליה, ודעדיפא קא מקשה, דאי מסברא הוה דחי ואמר ליה ומנא לך, משום הכי קא מקשה ליה מדכתיב ישיב לרבות שוה כסף. ויש מתרצים בזו דהיינו טעמא, משום דסלקא דעתך התם דממעיט שוה כסף מדכתיב (ויקרא כה, ו) מכסף מקנתו דמשמע ולא כל כסף, לפיכך הוצרך לומר שכבר נתרבה מדכתיב ישיב גאולתו.
והאי שוה דינר דקתני. איכא למימר דדוקא (דקתני מטלטלי) [מטלטלין קתני] אבל נתן לה קרקע בקדושיה אינה מקודשת. וכן במחובר לקרקע, וכדמוכח בריש פ"ק דגיטין (י, א) גמרא אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים, דאקשינן והא איכא מחובר. ואסיקנא כי קתני מלתא דליתא בקדושין מלתא דאיתא בקדושין לא קתני, אלמא המקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל דמקשינן הויה ליציאה מה יציאה במחובר לקרקע לא אף הויה במחובר לקרקע לא. אלא דקשיא לי הא דתניא בתוס' דמכלתין פרק ד' המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה בבימוס ומה שעליו במרקוליס ומה שעליו וכל דבר שחל עליו איסור עבודה זרה, כולם אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, קתני בעיר הנדחת ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל שם עבודה זרה עליו אינה מקודשת, הא בעלמא מקודשת. ויש לומר דהתם לא אצטריך אלא משום מכרן וקדש בדמיהן דטעמא דעיר הנדחת או אשירה, הא בעלמא דהיתירא מקודשת, אבל בעיר גופה או באשירה גופה בעודה מחוברת בקרקע אפילו דהיתירא נמי אינה מקודשת, דבמחובר אינה מקודשת משום דכתיב ויצאה והיתה. ואי נמי יש לומר דנתן לה קרקע בקדושיה בתורת כסף מקודשת, וההיא דפרק קמא דגיטין בשטר אירוסין קאמר, שאם כתבו על המחובר לקרקע ונתנו לה אינה מקודשת דומיא דגט דמקשינן הויה ליציאה וזה עיקר.

בדינר ובשוה דינר. הא דלא קתני כמה היא דינר כדקתני כמה היא פרוטה. איכא למימר משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, לפיכך לא חשש לפרש כמה הוא הדינר. אי נמי משום שהדינר ידוע ביניהם ולא הפרוטה, וכן האיסר האיטלקי ידוע ביניהם עד ששמו בו הפרוטה, ולא הוצרכו לפרש כמה הוא איסר האיטלקי.

גמרא: משום דקא בעי למיתני כסף וכו'. והוא הדין דהוה מצי לשנויי משום דקא בעי למתני סיפא וקונה את עצמה דלא שייך ביה לשון קדושין תנא רישא נקנית כדמשני בסמוך. אלא דעדיפא מינה אמר ליה, דעיקר קיחה שבכסף קנין הוא.

גמר קיחה קיחה משדה עפרון. ואם תאמר אם כן ליתני האשה נקחת, דהוה לישנא דקרא טפי, ולישנא דמתניתין נמי הוו כדתנן (עירובין כו, ב) נקח בכסף מעשה, ושייך נמי אביאה דכתיב (ויקרא כ, יז) ואיש אשר יקח את אחותו, וכן כל פרשת עריות אשה אל אחותה לא תקח. יש לומר משום דלא שייך למתני סיפא ולוקחת עצמה.

ונתני הכא האיש קונה. ואם תאמר קושיא זו הוה ליה לאקדומי כסדרא דמתניתין. ויש מרבותינו נר"ו מתרצים דאי אקשי ליה הכי, הוה משני ליה משום סיפא כדאמרינן בסמוך, ותו לא הוה קשיא אמאי תנא נקנית. דמשום סיפא הוא, דלא מצי למיתני מתקדשת. ואינו מחוור דאדרבה כל היכא דאיכא לאקשויי חדא ולשנויי שינויא דמיתרצא ביה כולא מתניתין טפי עדיף מאפושי הויי ופירוקי. ועוד דאם איתא דמקשה הוה ידע פירוקא אמאי מקשה ליה ואזיל. אלא דבהא איכא למימר דמאן דמותיב הוא דמפרק ולברורא למתניתין. ומסתברא דהאי קושיא דקא מקשה תלמודא וליתני האיש קונה לית לה עיקר. דאדרבה האשה נקנית עדיף טפי, דאי תני האיש קונה הוי צריך לאפושי בלישניה האיש קונה את האשה, אלא משום דאגב מקשה ליה הכי, ולא לעיקר קושיא. אבל לעיל קשיא ליה לימא דנקנית, משום דבכולא תלמודא קנין אשה בלשון קדושין מפיק ליה, משום הכי אקדמה דהאי קשיא והא לא קשיא.

תנא האשה נקנית דמדעתה אין בעל כרחה לא. ואם תאמר אדרבה נקנית בעל כרחה משמע, ותנן נמי היבמה נקנית דהיינו בעל כרחה, כדתנן (יבמות צב, ב) הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד קנאה. ויש לומר דקונה משמע ודאי בעל כרחה, אבל נקנית משמע בין מדעתה בין בעל כרחה, ותפשת מועט תפשת ותפשת מרובה לא תפשת. אי נמי איכא למימר דלאו משום קונה ונקנית קאמר, אלא משום האשה, דכיון דתנא האשה נקנית משמע שאין הקנין תלוי באיש אלא אף באשה, אבל אי תנא האיש קונה הוה במשמע שהכל תלוי בו וכל שמקדש מרצונו ובעל כרחה מקודשת. וביבמה דקתני היבמה נקנית, משום דאף לשון היבם קונה אינו מדוקדק בו, משום דאף שלא לדעתו הוא קונה כדתני ר' חייא (יבמות נג, ב) אפילו שניהן אנוסין קנאה, משום הכי קתני מנקנית כלומר נקנית ממילא שלא מדעת שניהם, ואי נמי משום דתנא רישא נקנית תנא הכא נקנית, כיון דקונה נמי לא שייך ביה.
ויש מי שהקשה אפילו תניא האיש קונה היכי הוה סלקא דנקנית בעל כרחה, דהיכי מצינו מקנה בעל כרחו. ואישמיטתיה תליוהו וזבין זביניה זביני ותליה וקדישו קדושיה קדושין דאגב אונסא דזוזי גמרה ומקנה נפשה הוי כאמימר דאית ליה הכין בפרק חזקת (בבא בתרא מח, ב) והכא לאו בעל כרחו לגמרי קאמר, אלא כי האי גוונא וקיימא לן כרב אשי דאמר התם באשה אינה מקודשת דהוא עושה שלא כהוגן [בעשו לו שלא כהוגן], ודוקיא דהכא כרב אשי אתיא. ואמימר מתרץ לה כתירוצה קמא, משום דתנא סיפא בדידה. כך נראה לי.
והאיש שאנסוהו לקדש. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' אישות ה"א) קדושיו קדושין. והרב בעל העיטור (אות מ' ערך מודעה) כתב שאין קידושיו קדושין, דתלו' וזבין אמרו תלוה וקני לא אמרו. ונראין דברי הרמב"ם דאי אגב אונסיה גמר וזבין כל שכן דגמר וקניא.

ותני תרתי משום חדא וכו'. אבל לעיל דאמרינן משום דבעי למתני כסף ליכא למפרך הכי. דהתם בכולהו שייך לשון קנין, אלא דבכסף אשכחן בהדיא, אבל הכא לא שייך דרך בשטר וכסף כלל. ומשום ביאה תני ליה. איכא לאקשויי אמאי שני בלישניה משום חדא.

מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתב כי תלקח אשה לאיש. קשיא לי ומאי אולמיה דתלקח דנכתביה. ונראה לי דמשום דתלקח משמע דתזמין עצמה ותתרצה בכך, דומיא דנקנית דמתניתין. אבל כי יקח משמע אפילו בעל כרחה כעין האיש קונה. וכיון שכן תלקח טפי דייק ולכתביה. וז שלא כפירוש רש"י והראב"ד ז"ל שהם פירשו תלקח שתיקח את עצמה ולפירושו הקשה הראב"ד ז"ל ומאי קושיא דהא אתא קרא לאשמועינן כי יקח ולא שיקיח את עצמו. ולפי מה שכתבתי אינו קשה דתלקח נמי הכי משמע דתלקח האשה ולא שילקח האיש לאשה. אבל הוא ז"ל תירץ דר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא (ב"מ קטו, א) ומפני מה אמרה תורה שלא יקיח הוא את עצמו.

והא דתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב וכו'. ואע"ג דשבעה לשון זכר הוא, ועד השתא דיתני שלשה קא קשיא לן כיון דהדרינן לפרוקי הא מני ר' שמעון היא דמשום שדרך האיש לחזור אחר האשה תני דרכים, אם כן כל היכא דתני דרכם משום שדרכו בכך הוא.

אתרוג שוה לאילן בג' דרכים. דהיינו לערלה ולשביעית ולרבעי כדתנן התם, ופירש רש"י ששלש אלה נוהגין בו כדרך שנוהגין באילן, ולירק בדרך אחד שמתעשר בשעת לקיטתו כירק ולא בשעת חנטה כאילן. והקשו עליו אם מצות שנוהגין בו קתני, ליתני לפאה ולשכחה, דאם נוהגין בו כאילן ליתני חמש כאילן, ואם נוהגין בו כירק מפני שאין לקיטתו כאחת ליתני ולירק בשלשה. ועוד ליתני להרכבה כאילן, דירק באילן אפילו בחוצה לארץ אסור, ואלו ירק בירק אינו אסור בחוץ לארץ, וירק באתרוג אסור אפילו בחוץ לארץ כשאר האילן. ויש לומר דאי אפשר למחשב פאה ושכחה, דאם תמצא לומר שנוהגין בו אי אפשר לומר שוה לאילן ולא לירק, דהא איכא ירק דנוהגין בו כמלבנות הבצלים וכל שמכניסו לקיום כדאיתא במתניתים (פאה פ"ג, מ"ד. פ"ו, מ"ט) ואם תמצי לומר שאין נוגין בו, אי אפשר לומר שוה לירק ולא לאילן, דהא איכא תאנה ושאר אילנות שאין לקיטתן בשעה אחת שאין פאה נוהגת בהן כדאיתא במתניתין (שם פ"א, מ"ד). והרכבה נמי לא תני, דכיון שדין הרכבה נמי נוהגת אף בירק, אע"פ שאינו נוהג בכל מקום כאילן ולא שייך למיתני ביה דרך. אבל בתוס' הקשו ליתני לכלאים דירק בכרם אסור ואילן שרי וליתני ארבעה כאילן, ומשום הכי פירשו דהכא דין חנטה ולקיטה קתני, כלומר לערלה ולרבעי ולשביעית בתר חנטה כאילן ולמעשר בתר לקיטה כירק, וכן פירש רש"י בעצמו במסכת ר"ה (יד, ב).