רשב״א על נדה ל״ג

אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא דהיינו עליונו של זב וטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה. כלומר מדלא ערבינהו בקרא ולכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו והנושא אותו יכבס בגדיו, ופלגינהו ביטמא שמע מינה להקל בעליונו אתא ולנתקו מטומאה חמורה ולומר דהאי יטמא לא באדם וכלים אלא באוכלים ומשקים, והנושא אותם לא אעליונו של זב קאי אלא לנושא משכבו ומושבו של זב, וכן נדרש בתורת כהנים (פר' מצורע פרק ד). ובתוספות אמרו שרש"י ז"ל בעצמו הקשה לפירוש זה דהיאך אפשר לומר דהאי קרא באוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו של זב דהא כתיב ביה טומאת ערב כדכתיב וכל הנוגע בכל אשר אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב וא"כ אי אפשר דמיירי באוכלים ומשקים, דאוכלים אין להם טומאת ערב דאין להם טהרה במקוה, וכתבו הם ז"ל שהוא ז"ל גריס גרסא אחרת ופירשו פירוש אחר בתשובה, אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר קושיא זו מתורצת לפי גרסה ראשונה דאיכא למימר דמשום דנתקו הכתוב דרשינן ליה לקרא דסמיך אמרכב דכתיב עיל מיניהוכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והכי קאמר כל המרכב אשר ירכב עליו יטמא, וכן נמי כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דהיינו אוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו, והוא עצמו כלומר עליונו עצמו, יטמא עד הערב.

מה היא מטמאה אדם וכלי חרס. והאי דנקט כלי חרס משום דבבבא בתרא (ט, ב) ממעט גבי נושא נבלה דאע"ג דמטמאה שאר כלים אינו מטמא אדם וכלי חרס.

הא דאתקיף רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה. לאו משום דסבירא ליה הכין דהא ליכא מאן דאית ליה הכין כדאמרינן בשלהי מכלתין (סט, א) אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה אמר ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב בכותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז', אלמא ליכא מאן דסבירא ליה הכין, אלא הכי רמי בר חמא טעמא הוא דקא בעי אמאי לא ספרה, כיון דקימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא דק"ל אמאי לא נספריה דהא אמרינן בפסחים פרק כיצד צולין (פסחים פא, א) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ופרש"י ז"ל טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא היא מטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו. ואקשינן עלה אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שמור. ופרקינן אי בעית אימא בשופעת כל תלתא אי בעי' אימא ברואה תרי בין השמשות. אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי נספריה. וליתא, דר' יוסי לא אמר אלא בסוף מנין אבל בתחלת מנין או באמצעיתו לא אמר, וטעמיה דר' יוסי משום דכיון שהיא יכולה לטבול באמצע היום והרי היא מותרת לבעלה דבר תורה היאך תטמאנה לאחר מכאן, אבל באמצע ספירה ותחלת ספירה דאפילו כשעבר היום כולו בטהרה אינה טהורה היאך יהא מקצתו ככולו, ותדע דאנן נמי בסוף מנין בזבה גדולה מקצת היום ככולו אמרינן כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה טבילה ומותרת היא לבעלה. אלא לדידן אי חזיא בתר טבילה סתרה למפרע דלמפרע מטמיא, ולר' יוסי דאית ליה דמכאן ולהבא מטמיא סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום ואי חזיא לא מטמיא למפרע. אבל בתוס' הקשו דאדרבה בתחלת החשבון ובאמצעיתו הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום ככולו מבסוף החשבון, מק"ו דנדה שתחלת היום עולה למנין ז' בתחלתה דאי חזיא בפלגא דיומא בתחלתה נדה אינה צריכה לספור אלא ששה והוא, ואע"ג דכתיב ז' ימים תהיה בנדתה, ואפילו הכי אין מקצת היום עולה לה בסופה דאין טבילת נדה אלא בלילה כל שכן זבה דמקצת היום עולה לה בסופה דהוה לן למימר דיעלה לה בתחלתה, דהכי גמרינן ליה לקל וחומר כי האי בר"ה פרק קמא (י, ..), דאמרינן אמר רבא ק"ו, ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה, עולה לה בתחלתה, שנה שיום אחד עולה לה בסופה, אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה ונשאר להם לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הענין בקושיא. ולפי דבריהם הקשו הם ז"ל כיון דרבי יוסי על כרחיך אמר הכא בסוף החשבון ובתחלת החשבון ובאמצעיתו מק"ו כדאמר א"כ אמאי לא אקשו ליה התם, אי הכי שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה כדאקשינן הכא. ובודאי אם קושיתם קושיא לא היה יכול לתרץ שם כמו שהוא מתרץ כאן ברואה סמוך לשקיעת החמה, דהא לר' יוסי לא למפרע מטמא אלא מכאן ולהבא כענין שאמר בשומרת יום כנגד יום. ואלא מיהו נראה לי דעיקר קושי' ליתא, חדא דאיכא למימר דעדיפא מינה אקשי' לה זבה גדולה היכי משכחת לה וכי אוקמה בשופעת אי נמי ברואה בין השמשות תו ליכא לאקשויי משכבת זרע דהתם נמי כיון דאתית להכי שכבת זרע ברואה בין השמשות כלומר בתחלת היום וכל שכן אי מוקמת ליה בשופעת. ועוד דנראה לי דלר' יוסי על כרחיך באמצע ספירה מודה הוא דמטמיא למפרע ואלו ראתה באמצע ספירה אפילו מפלגיה דיומא ולעיל, סותרת היא כל החשבון, דאף הוא נמי סבר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ואם הימים הראשונים סותר בזב, אף שכבת זרע סותר יום א', דהכי גמרינן הילכתא דזיבה גמורה סותרת למפרע כל ז' אע"פ שספר ימים טהורים גמורים, וזיבה קטנה דהיינו שכבת זרע סותרת יום א' כדאמרינן לעיל בריש פרק המפלת (נדה כב, א) והילכך אף הוא סותר למפרע כלומר אם ראה קרי בסמוך לשקיעת החמה סותר כל אותו היום למפרע וכדאוקימנא ליה הכא נמי בשמעתין, ותדע לך דר' יוסי באמצע ספירה לא אמר דהא איהו הוא דפסק הלכתא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא בזב וזבה שבדקו יום ראשון ושאר הימים לא בדקו כר' אליעזר דתניא התם בפרק תינוקת (נדה סח, ב) ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר' עקיבא מדברי ר' אליעזר והלכה כדברי ר' אליעזר אלמא ר' יוסי אחר אחד לכלן בעי ואלו ראתה באמצע ספירה סותרת כל החשבון וכל שכן כשראתה בסוף היום שסותרת אותו היום אלא אם כן תדחוק דכל שאינה רואה בתחלת היום אף על פי שראתה בסופו הרי זו כאלו לא ראתה כלל ואין כאן הפסק טומאה כלל והא דתניא התם נראין דברי ר' עיקבא משום חשש דשמא ראתה בתחלת היום קאמר, ולא ניחא דכיון דאשכחן לרמי בר חמא הכא דאית ליה אפילו בכותאי דמקצת היום ככלו ואפילו הכי אמר הכא ברואה קרי סמוך לשקיעת החמה שסותר יומו למפרע למה נאמר שיהא ר' יוסי חולק עליו בכך ומיקל טפי מכותאי כדי שנקשה עליו. ועוד דלפי דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אין הפרש לר' יוסי בין תחלת היום לסופו דאפילו ברואה בתחלת היום אם נגמר היום בטהרה טהור ככותאי וכרב דימי דאמר דיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וא"כ סתירת זיבה לדידיה היכי משכחת לה אלא בשופעת כל היום, ולדידיה זבה גדולה אפילו ברואה שני בין השמשות היכי הויא והלא אפילו ראתה בתחלת היום מכל מקום כיון שפסקה עולה לו אותו מקצת היום לשמור של אמש ואע"פ שראתה נמי בבין השמשות השני גם כן אינו סותר דהא מכאן ולהבא היא רואה לר' יוסי מה שאין כן אפילו לכותאי וא"כ לדידיה לא משכחת זבה גדולה לעולם אלא בשופעת, אלא ודאי לר' יוסי דאמר מכאן ולהבא היא רואה פשיטא שאין יום שפוסקת בו עולה למנין ז', ותדע עוד דלר' יוסי ודאי רואה באמצע היום לא טהורי מטהר לה לגמרי אלא מפלג פליג ליה ליומא פלגיה טהור ופלגיה טמא, ופלגא קמא דטהור הוא סליק ליה שמור אידך פלגא דטמא צריך יומא אחרינא לשמור דידיה, והילכך באמצע ספירה כיון דמקצתו מיהא מטמית ליה על כרחיך סתר הכל למפרע ואפילו חזיא בפלגא דיומא משום דהא איהו בעי אחר אחד לכולן. ועוד הקשו מפני מה לא אמרו שם בר"ה זבה תוכיח וראיתי להרמב"ן נ"ר שתירץ דמקצת היום טמא בתחלתו ככולו טמא ומקצת יום טהור בתחלתו ככולו טהור, סוף היום כתחלתו בין בסופה בין בתחלתה. הילכך ביום נקי של זיבה בתחלת ספירה ליכא למיספריה שהרי עבר מקצת היום בטומאה בתחלתו, ובסוף החשבון כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלר' יוסי הרי הוא ככולו טהור גמור דאפילו ברואה במקצתו לא סתרה ולרבנן סתרה אבל נדה אפילו כולו נמי טמא סופרתו. ופי' לפי דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלבסוף ששה והיא טהורה, והילכך קל וחומר ומה אפילו כולו טמא עולה לה וסופרתו חצי טהור לא כל שכן שיעלה לה. ואינו מספיק לפי דעתי דאכתי תהדר קושיין לדוכתיה, והלא אלו אתה אומר סוף היום נגרר לתחלתו אם כן מקצת היום טמא בתחלת נדה כיון שהתחילה לראות מפלגא דיומא ולעיל, אמאי עולה לה בחשבון ז' דאע"ג דאי אתה רשאי לטהר סופו כתחלתו ולעשותו כיוצא בו לגמרי, מכל מקום לא יעלה לה למנין שבעה דאי לאו האי טעמא מאי ק"ו דאמרינן התם בר"ה, ועוד נדה בסופה היכא דלא חזיא בתחלת היום לימא הכין ותטבול ביום ז' ותשמש כזבה דמקצת היום בטהרה ככולו טהור, אלא שי"ל בזו דכל יום שביעי של נדה בין רואה בין אינה רואה טמא הוא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בספירת ז' נקיים של זבה דאדרבה הנהו ימי טהרה נינהו והילכך בנדה אפילו לא ראתה בתחלת יום ז' שלה אינו עולה לה דאדרבה גורר סוף היום אחריו מה הוא טמא אף סופו טמא אבל מ"מ תחלת נדה קשיא. ועוד תחלת זבה שמקצת היום בתחלתו טהור למה גורם אותו היום טומאה להצריכה ז' נקיים דהא בדידה נמי כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים וא"כ נימא מה תחלת היום טהור בתחלתו אף סוף היום לא יעלה למנין ג' ימים להצריכה ז' נקיים דלכולי עלמא לא תהא זבה גדולה אלא א"כ רואה ג' בין השמשות, ונ"ל ודאי דסוף היום כתחלתו לעולם בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה אבל כשאין תחלת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והיינו דלענין זבה בין קטנה בין גדולה בסוף המנין מקצת היום ככולו לרבנן כדאיתא להו ולר' יוסי כדאיתא ליה וסוף נדה נמי כיון שעל כרחיך תחלתו טמא דז' ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בשביעי של ספירת זיבה הילכך אף סוף היום כתחלתו מה תחלתו טמא אף סופו טמא וכן נמי בזבה יום שפוסקת בו, אבל תחלת נדה אעפ"י שתחלת היום טהור היה אפ"ה אין סוף היום שראתה בו בטל לגבי התחלת היום הטהור לפי שאין כחו של תחלת היום אלים לפי שאינו גורם שום דבר וכ"ש יום ראשון של זבה שאין תחלת היום שלא ראתה בו מעכב על מקצתו שראתה בו אלא מקצתו הגורם הוא יותר אלים להיותו ככולו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחלת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שבאמצע הספירה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי לא אמרו כן אלא בתחלת המנין ממש אבל שתהא טומאה מפסקת באמצע הספירה לא דאחר אחד לכולן בעינן וקרי נמי סותר יומו הואיל וזיבה וראייתה דם סותר את הכל. וק"ו דאמרינן בראש השנה נמי נ"ל דמהאי טעמא נמי הוא לפי שהשנה אינה גורמת דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה לה כתחלת נדה והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום א' שגורם הוא אלים ועולה והילכך כי היכי דעולה בנדה בתחלתה הם הכי נמי בשנה ולאו ק"ו גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרינן מה שאין כן בשנה אלא משום דנדה אע"פ שאינה עולה לה בסופה אפילו כן עולה לה בתחלתה משום דאין מקצת היום שאינו גורם עומד כפני מקצת יום גורם הילכך אף בשנה כן כיון דבין בתחלתה בין בסופה אין דבר גורם עומד לה כנגדו הילכך בין בתחלתה בין בסופה עולה כנ"ל.

הא דבעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא. אליבא דר' שמעון בעי לה אבל אליבא דרבנן פשיטא דרואה הויא כדאיתא בפרק יוצא דופן (מב.) אלא דרבא אית ליה דאינה כרואה משום פרכיה ולקמן בפרק יוצא דופן נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא הלכתא כמאן.

ופולטת שכבת זרע דהכא. פרש"י ז"ל כגון שמשה בזוב שאלו שמשה קודם לכן ואח"כ ראתה ג' ימים ונעשת זבה גדולה ואחר ג' פלטה ש"ז אפילו לכשתמצא לומר שהיא כרואה אינה סותרת לפי שאין שכבת זרע מטמא לאחר ג' ימים מפני שהוא מסריח ואינו ראוי להזריע כדאמרינן לקמן. אבל הראב"ד ז"ל פי' בששמשה ביום שביעי לטהרתה אחר שטבלה ובתוס' העמידהו אליבא דחכמים דאמרין בשבת פרק ר' עקיבא (פו.) דשש עונות שלימות בעינן וזמנין משכחת לה דפלטה לד' עונות וחצי או לה' עונות.

הא דאמרינן: שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם. לאו דוקא אלא טומאת ז' כזיבה קאמר ואפילו טומאת לידה מפסקת כדאמר רבא לקמן בפרקין ואת"ל דשמעתין דוקא בטומאת זיבה, אתיא שמעתין כאביי דאמר לקמן דוקא טומאת זיבה.

אלמא אספיקא לא שרפינן תרומה. כלומר אספיקא כי האי ואע"ג דאיכא ספיקא דלא שרפינן עלה תרומה הכא על כרחין שרפין דהשתא על בגדי ע"ה שרפינן על נגיעתו לא כל שכן ואי בכותי חבר בועל נדה משוית ליה כדמקשה ואזיל.
הכי גרס רש"י ז"ל ור"ח ז"ל: שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר ואזול בגדי חבר ונגעו בתרומה.ופרש"י ז"ל דה"ה דהוה מצי לתרוצי שטבל ועלה ונגע בתרומה,אלא משום דבעי לאוקומה בכעין בגדי עם הארץ דטומאת זו מחמת נגיעת הבגדים בתרומה. ולפי גרסא זו משמע דאי לאו טבל יש לו טומאת מדרס דכזב גמור חשבינן ליה דעמי הארץ כזבים עשאום והיינו נמי דצנורא של עם הארץ מטמאה כדאמרינן בסמוך ונתזה צנורא על בגדיו ואמרינן עלה ותיפוק לי משום צנורא דע"ה אלמא צנורא דע"ה מטמאה והיינו משום משקה הזב וכן נמי בחגיגה גבי כלים שגמרן ע"ה (כג, .) ואי קשיא לך הא דאמרינן בחולין פרק השוחט (לה, .) גבי בגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי טהרות וכו' מדרסות קאמרת שאני מדרסות שמא ישבה עליהן אשתו נדה דאלמא משום עצמו לא גזרו על בגדיו כלל. י"ל דלא קאי אלא אבגדי פרושין לפי שלא עשו גופו של פרוש כזב לגבי תרומה אלא משום חשש אשתו אבל אעם הארץ לא קאי כלל. ולי נראה דאכולהו קאי אלא משום דההוא טעמא סליק אכולהו כלומר בין לבגדי ע"ה בין לבגדי פרושים מ"ה נקט ליה ולא בעי למימר בע"ה משום דגופו כזב ובפרושים משום מדרס אשתו. אלא אי קשיא הא קשיא דבפרק הניזקין בסופו (סא, .) אמרינן גזירה שמא תסיטם אשתו נדה ואמרינן נמי התם גבי חלה מניחתה בכפישה ובשבא ע"ה ליטול נוטל את שתיהן ואינו חושש דאלמא ע"ה גופו אינו מטמא בהסט כזב ולא חששו להסטו כלל אלא להסט אשתו וכן נמי משמע שאין לו טומאת מדרס ואינו עושה משכב ומושב כדתנן במסכת טהרות פרק רביעי הגנבים שנכנסו בבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלים ומשקים וכלי חרס הפתוחים אבל לא את המשכבות ומושבות וכלי חרס המוקפים צמיד פתיל ואם יש עמהם גוי או אשה הכל טמא. אלמא הוא עצמו אינו עושה משכב ומושב ולא היסט ולא מדרס. והא דתנן בפרק חמישי הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר ואפיל חביות המוקפות צמיד פתיל או תנור מוקף צמיד פתיל הרי אלו טמאים היינו משום אשתו נדה כדקתני בהניזקין שמא תסיטם אשתו נדה. ור"ת ז"ל תירץ דעם הארץ ודאי עשאום חכמים כזבחים לשאר דברים אבל להיסטות לא משום שאם כן אין לך מעביר חבית לחברו ממקום למקום. וכן נמי למשכבות ומושבות ומדרסות מפני שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה אבל בצנורא יכולים להזהר יפה. ועוד הביאו ראי' ממתניתין דאין עמי הארץ עושים משכב ומושב מדתנן (לעיל נדה לא, ב) ומטמאין משכב התחתון כעליון ואם גופו של עם הארץ כזב הרי הוא עושה משכב התחתון כתחתונו של זב. והא דנקט הכא ודרס ולא קאמר ונגע משום דבעי דליהוו בגדי חבר תחתיו של כותי דמיירי בהו מתניתין דקתני ואין חייבים עליהם ואין שורפים עליהן דמשמע דקאי המשכב התחתון כעליון. ויש מי שפירש דלא עשו גופו של עם הארץ כזב כלל ואינן טמאים אלא משום בגדיו דחיישינן בהו שמא ישבה עליהן אשתו נדה דהוה ליה נושא את המדרס, וצנורא שלו שמטמאה היינו משום דנטמא בשפתיו ולא מטעם מעיין, ואזלה צנורא ומטמאה את הכלים משום דמשקים מטמאין את הכלים מדבריהן כדאיתא בפרקא קמא דשבת (יד, .) ובגדיהן שהן מדרס לפרושים שמא ישבה עליהן אשתו נדה וכדאמרינן בפרק השוחט, והכא ל"ג בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר דאי משום מדרסו אפילו לא טבל נמי לא מטמא להו לבגדי החבר כלל משום דהוי ליה ראשון ואין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. אלא הכי גרסינן בכותי שטבל ועלה ונגע בתרומה דאי לא טבל, ונגע בה ממש מטמא לה. ובתוספות הקשו על פירוש זה דאם כן למה לי למימר הכא אי משום טומאת עם הארץ הא טביל ליה דכי לא טבל נמי לא מטמא דהא אוקימנא לה בכותי ערום ואין נושא מדרס מטמא כלי לאחר שפירש מן המדרס כדתנן במסכת זבים (פ"ה).
עוד הקשו בתוספות למה לי לאוקומה בכותי ערום לימא בשדבר אחר מפסיק בין רגלו לבגדי חבר שאין נושא מדרס עושה משכב ומושב ועשר מצעות זו על גב זו ודרס על העליונה היא טמאה משום מגע והשאר טהורות. ונראה לי דזו וזו אינה קושיא אלא לגרסת הספרים דגרסי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר אבל למאי דגרסינן שטבל ועלה ונגע בתרומה על כרחין ליתא אלא בשבטבל ובערום דוקא דנושא את המדרס מטמא הוא אפילו שנים ופוסל אחד כדתנן במסכת זבים בפרק בתרא הנוגע במשכב ובמושב מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחר אחד הנוגע וא' המסיט ואחד הנושא אחד הנישאפירש מטמא א' ופוסל א', הילכך דוקא ערום וטבל ואפילו היה כלי מפסיק בינו ובין התרומה לפי שכל זמן שהוא נושא את המדרס מטמא את הכלי משום חבורין כדתניא בתורת כהנים אצל לא אדם וכלי חרס והכלי חוזר ומטמא את התרומה, ועוד דאפילו לגירסה הראשונה אין הקושיא השנייה קושיא דכיון שאינו ערום מסתמא מנעליו ברגליו גם כן, והן הן שנוגעים לבגדי חבר ומטמאים אותן ואינו רוצה להעמידה בלבוש ובשבגדים אחרים מפסיקים בין מנעליו לבגדי החבר דאם כן לכולי עלמא נמי לוקמא בלבוש בגדים ממש ונוגע או דורס בהן על הטהרות אין הפרש בין שהוא ערום לגמרי ובין שהוא ערום מהן ולבוש אחרים ובין שבגדים אחרים מפסיקים דהכל עולה לטעם אחד. עוד הקשו מדאמרינן בסמוך גבי צדוקי ותיפוק לי משום צנורא דעם הארץ כלומר מה הועיל בשקדם אצל אשתו תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ, דהא להאי סברא נפקא מינה טובא דאילו משום צנורא דעם הארץ לא היה הוא עצמו טמא אלא בגדיו בלבד, אבל משום צנורא דבועל נדה הוי ליה איהו נמי טמא משום נושא רוקו של זב. גם זו אינה קושיא לפי דעתי חדא דכהן גדול לא נתכרכמו פניו אלא על טומאות בגדיו שהיה צריך להטביל אבל על טבילת עצמו לא היה מקפיד. ועוד דהכי קאמר כי אמרה לו אשתו שמתיראות הן מן הפרושים וטובלות לנדותן מאי הוה דהוה סלקא דעתא דלגמרי היה מתפייס בכך ולא היה מצריך טבילה אפילו לבגדיו ואמאי תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ ובגדים מיהא צריכין הן טבילה עדיין ופריק דאפילו בגדיו נמי טהורים הן משום דרגל היה. ובירושלמי נמי במסכת חגיגה (פ"ב ה"ז) משמע הכין, דגופו של עם הארץ אינו כזב ואין טומאת בגדיו אלא משום שמא ישבה עליהן אשתו נדה. דגרסינן התם אל ההוא מתני' דבגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה וכו' ר' יוסי בשם ר' יוחנן במגעות שנינו כלומר אין בגדים אלו טמאים אלא מחמת נגיעה ומחמת שנגעו בהן עשאום חכמים כמדרס ואקשינן עלה ר' זעירא קומוי ר' יוסי מהיכן נטמא הבגד הזה מדרס כלומר אם כדבריך לא היה להם לטמא אלא משום מגע לא משום מדרס ופריק שאם נגעה בהן אשתו בישיבה עשאום כמדרס אבל ישבה עליו בבגדיה לא גזרו עליו ובאותה סוגיא ירושלמי מתבאר עוד דלא עשו גופו של ע"ה וגופו של פרוש כזבין ואצל התרומה.

ואיכא מרבוותא דמקשו ולימא ליה מאי אין שורפין עליהן את התרומה על תחתונו ועליונו דקתני. דאי משום טומאת ע"ה לא מטמא משכב ואי משום בועל נדה תרי ספיקי נינהו. ואינהו מפרקי לה דטומאתן אפילו אגופייהו משמע ליה. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דלעולם אתחתונו ועליונו קאי ומשום נדה הוה לן לשרוף עליהן את התרומה דליכא אלא חדא ספיקא שמא השלימות לדם ירוק שמא לא השלימו אלא ספק בעל בקרוב ספק בעל ברחוק אינה ספיקא כל שלא טבל דמה לי רחוק מה לי קרוב, בטומאתו הוא לעולם עד שיבא במים. ואין לומר נמי שמא טבל שמא לא טבל דאנן כודאי לא טבל משוינן ליה דכיון שמשלימין דם ירוק לדם טהור כדינן מפני מה הוא טובל, הילכך כל שלא טבל בפניך ליכא אלא חדא ספיקא וכשטבל לפניך מאי איריא תחתונו ועליונו ואפילו הוא עצמו שנגע בתרומה אין שורפין אותה עליו, ונ"ל גם כן דמשום כך לא העמידוה ברגל אע"ג דטומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן כדאיתא בסמוך דאכתי א"א בלא טבל משום חשש בועל נדה וליכא אלא חדא ספיקא ואפילו טבל ולבש בגדיו ברגל דאכתי איכא משום בגדי בועל נדה והם לא עשעום כטהורים ברגל אלא משום צד ע"ה אבל מצד שהם בועלי נדות לא טהרום וצדוקים שאמרו בסמוך שעשאום כטהורים ברגל היינו שאינן אלא כעמי הארץ דמכלל ישראל הם.

וקדם אצל אשתו. ק"ל היאך האמינה א אמרינן(ברכות לה) החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד למה לי אצל אשתו לישייליה לדידיה.