רשב״א על יבמות י״ד

ור' יוחנן אמר עשו ועשו. פי' עשו הם ועשו אחרים בהוראתן.

אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו שני בתי דינין בעיר אחת ואקשינן והא בית שמאי ובית הלל שתי בתי דינין בעיר אחת הן. ובדין היה דליקשי ליה והא מגילה שני בתי דינין בעיר אחת הוא, דהא כשמקדימין ליום הכניסה בעיירות הן קורין. וכן פרש"י (לעיל יבמות יג, ב) ד"ה לא תעשו וכו') אלא דאביי לא אתא השתא לתרוצי אלא למאן דאמר עשו בצרות, ומשום הכי פרכיה רבא מטעמא דבית שמאי ובית הלל גופא. אי נמי יש לומר דבני כפרים ובני כרכים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו לפי שמצויין בעיר והן בעיר כבני עיר אחרת דמי. והר"א אב"ד פי' דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרים עצמן הן קורין, ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואינו מחוור (ועיין רמב"ן). ולי נראה דמגילה שפיר איתרצא בפירוקי דאביי משום דעיקר קושיא דר"ל מארבעה עשר וחמשה עשר הוא, דבדידהו הוא דאיכא איסורא למיקרי חד ביומא דחבריה כדאמרינן התם (מגילה ב, א) זמנו של זה לא זמנו של זה. אבל בני כפרים אלו רצו שלא להקדים ליום הכניסה שפיר דמי, קל הוא שהקלו להם חכמים להקדים ליום הכניסה, ותקנתא דידהו הוא כדאיתא התם (ד, א) במסקנא. ועוד דתניא התם (ב, א) אבל בזמן הזה שמסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, אלמא יום כניסה לבני כפרים לאו זמנן הוא, אלא קולא בלבד שהקלו להם אלו רצו לקרות ביום כניסה מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הלכך אי בעי למקרי בארבע עשר שפיר דמי וליכא איסורא של כלום. ור"ל לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא כדאמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (לעיל יבמות יג, ב ד"ה ואת אמרת וכו' ועיין רש"י מגילה ב, א ד"ה אלא שהכפרים וכו'). וטעמא דמלתא דהקדימה דיום כניסה לא מתחזי כשתי תורות ואין כאן אגודות, דכיון דקא חזו דהשתא קרו באחד עשר ואשתקד קראו בי"ב ושנה אחרת בשלש עשר ואחרת בי"ד, הא ודאי קא חזו דלאו זמן קבוע הוא להם, אלא שהקלו להם להקדים ליום הכניסה, ואי משיילי אינשי אמרינן להו משום דמספקי מים ומזון לאחים שבכרכין. והלכך לא קשיא ליה לר"ל אלא י"ד וט"ו. וכיון שכן בני י"ד ובני ט"ו שתי בתי דינין כשתי עיירות הן ושרי.

במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין כו' במקומו של ר' אליעזר אין במקומו של ר"ע לא. פר"ח ז"ל וקשיא ליה לאביי דקא סלקא דעתא דמשום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת הוא וכדאמרינן במסקנא. ואף על פי שכבר נדחו דברי אביי בקושיא דרבא זו שיטה בתלמודא בהרבה מקומות לומר לימא תהוי תיובתא מהא נמי. ולפי פירושו גרסינן במסקנא סד"א משום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת דמי. ויש ספרים דגרסי כב"ד אחת בעיר אחרת דמי וקושיא לרבא היא.

האי לישנא דאמרינן שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל. קשיא ליה דלא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דקארי לה מאי קארי לה משום חומרא דשבת ותו לא. אי נמי קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי, ואמר ליה לא, מאי אצטריכא ליה דקאמר ומאי קמ"ל דקאמר, ואפשר לומר דכולה מלתא קושיא ופירוקא תלמודא הוא דקאמר לה, ולברורי אתא דלא תקשו לך מהא לא לרבא ולא לאביי דשני מקומות שאני אלא דנקיט לה בדרך קושיא ותירוץ לברורה שפיר. והוא מדרכי התלמוד וכמוהו רבים בתלמוד. ולפיכך קא מקשי' ודקארי לה לאשמועינן מאי קארי לה פשיטא, וליכא מאן דטעי בהא דהא שני מקומות שאני. ופריק אצטריך לה לאשמועינן דלא תטעה בה לומר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קא משמע לן דלא.

והא דפריק מאי תיובתיה מקומות מקומות שאני. הוא הדין דהוה מצי למימר התם הרואה אומר ברזל הוא דלא אשכחו, אלא דעדיפא מיניה קאמר. ודכותה נמי בהא דרבי אבהו הוה מצי למימר שרגא דלא אצטריך הוא ליה, אלא דעדיפא מיניה קאמר.

הא דאמרינן והא איכא שמעא ופריק דמודע ליה לשמעא. פרש"י ז"ל (בד"ה וה"א) והא איכא שמעא דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי ר' אבהו בעלמא דמטלטלי. פי' לפרושו, שהיה לו לרבי אבהו שלא לטלטל בשום מקום, כדי שלא יבא שמעא לטלטל באתריה דרבי יוחנן, ויחשבו הרואים שאין ר' אבהו מקפיד בכבודו של רבי יוחנן, ושמעא בהורמניה דר' אבהו הוא דעבד. ואינו מחוור שלא מצינו שיהא אסור להקל במקומו, כדי שלא יבא שמשו לזלזל בדבר במקום מי שמחמיר בו. ונ"ל דהכי קא מקשה, והאיכא שמעינן דחשיד ליה דכיון דחזי ליה דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן סבר דר' רבהו כר' יוחנן רביה ס"ל, וכי מטלטל במקומות של ר' יהושע בן לוי אקולי הוא דמיקל בה. ופריק דמודע ליה דכרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, והאי דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן משום כבודו של ר' יוחנן הוא דלא מטלטל כנ"ל.

הגרש"י ז"ל (ליתא ברש"י שלפנינו, ועי' ריטב"א שלפי פי' רש"י דלהלן יש לגרוס כן) וכן היא ברוב הספרים בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו דטמאות דבית הלל לגבי בית שמאי טהרות נינהו. ופירש הוא ז"ל דבית הלל מחמרי בטהרות טפי מב"ש (עי' רש"י לעיל בע"א ד"ה ע"ג אלו). ולפי פירושו הא דאמרינן ה"נ מסתברא ה"ק, הכי נמי מסתברא דלבית שמאי תמצא לומר דעשו מעשה, הא דאין נמנעין משום דמודעי להו ופרשי הוא, דאי עשו מעשה ולא מודעי להו קשיא טהרות אמאי לא נמנעו בית הלל מטהרות דבית שמאי, ואקשינן ומאי אולמא דהא מהך, כלומר, מאי אולמא האי ראיה דטהרות מהך דצרות, פשיטא דאי עשו מעשה טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא. ואלא מיהו בין ברישא בין בסיפא איכא למימר דלא עשו מעשה ומשום הכי לא נמנעו, הא עשו לא סמכי אהודעה. ואין זה מחוור, חדא דבכלהו טהרות בית שמאי לחומרא ובית הלל להקל. וכן בכל מסכת אהלות, ולקמן (יבמות טו, א) נמי גבי שוקת יהו ב"ש לחומרא ובית הלל להקל. ובמס' עדיות (פ"ד) שנינו אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב (שם מ"ו) חבית של זתים מגולגלין ואדם שהוא נתון תחת הסדק בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה (שם מי"ב) ודם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין (פ"ה מ"א) שמע מינה באלו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, הא בכלהו טהרות לבר מהני בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ומיהו מסתברא דאי משום הא ל"ק לרש"י, דמכל מקום הא איכא הני תלת דבית הלל לחומרא אלא דאכתי קשה אמאי נסיב לה הכין ולא איפכא, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו הואיל וברובן בית הלל לכולה. ועוד דלא אתמר ה"נ מסתברא אלא בדבר מוכרח, והאי כיון דליכא ראיה מינה דעשו ומודעי, לא אמרינן בכי הא הכי נמי מסתברא.
והגירסא הנכונה כגר"ח ז"ל והיא במקצת הספרים, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו כו', וה"פ ה"נ מסתברא דמודעי להו ופרשי ממאי דקתני סיפא כל הטהרות כו', ובדואי בית הלל עשו מעשה כדבריהם, ואפילו הכי בית שמאי לא נמנעו מבית הלל. ונהי דבית שמאי לא היו עושין מעשה כדברי עצמן ואפילו להחמיר, מכל מקום לא היו מקילין לעשות כדברי בית הלל, וטהרות דבית הלל לבית שמאי טמאות נינהו, ומחמירין היו על עצמן להחמיר כדברי עצמן וכדאמרינן לקמן (יבמות טו, א) גבי שוקת יהוא ששלחו והרחיבוה, וגבי סוכה נמי דפחת שמאי את המעזיבה. אלא מושכין היו ידיהן מלהקל כדברי בית הלל, וכדאמרינן נמי בירושלמי (פ"א ה"ו) מודים בית שמאי לבית הלל לחומרין, א"ו ש"מ ומודיעין אלו לאלו דפרשי. ואקשינן ומאי אולמיה דהא מהך, פירוש, אי אמרת בשלמא דרישא לא עשו היינו דקתני תרי בבי, רישא לאשמועינן דלא עשו מעשה כדי שלא יעשו כאגודות אגודות, והיינו דלא נמנעו בית הלל מבית שמאי. וסיפא אשמועינן דאף במקום שעשו בית הלל להקל שלא כדברי בית שמאי, אהבה וריעות היו נוהגין זה בזה, ומודיעין הן זה לזה ופרשי. אלא אי אמרת עשו מעשה וטעמא דרישא נמי משום דמודעי להו למה לי תרי בבי, הא אשמועינן בבבא דרישא ומאי אולמיה דסיפא ומאי קא משמע לן בה טפי מדאשמועינן ברישא. ופריק מהוא דתימא צרה קלא אית לה ולעולם לא סמכינן אהודעה ושאני צרה משום דאם איתא דהות קלא אית לה קמ"ל.

אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות ובספק א"א כו'. אף על פי שאין באחיות ובספק אשת איש ובגט ישן משום כריתות, הני משום צרות ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכסף ושוה כסף דאפשר דאתו לידי כרת הוא דמייתי להו.

הא דאקשינן אלא בית שמאי אמאי נמנעין מבית הלל בני חייבי לאוין נינהו. בדין הוא דמצי למימר ליה דבית שמאי נמנעין מבית הלל במקדש בפרוטה ובשוה פרוטה דאתי לידי כרת כשבא אחר וקדשה בכסף ובשוה כסף, דהוה ליה הולד מראשון ממזר, ובית הלל נמנעין מבית שמאי במגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף ובצרות נמי, אלא דניחא ליה לאשכוחי נמי נמנעין אף אצרות.

מאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי איסורא. פרש"י ז"ל, (ד"ה מן הספק) ספק כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקית דמספקא לן אם בא עליה אם לאו ואי נמי לשם קדושין או לאו.

ופריק אימא מן הסתם. כלומר, לאו מן הספק דלנה עמו קאמר אלא מן הסתם דצרות וקשה קצת לפירושו היכי סתים סתומי כולו האי ומדכר לה ללנה עמו בפונדקי בשם ספק ולספק צרות בשם סתם. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר (בד"ה והא) שפירש לה כולה בצרות וספק היינו שאינו יודע אם זו מאותן שנחלקו בהן, והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא הוא לדידהו ספק נמי ספק אסורה הוא, וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחד שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה, כ"ש משפחות ב"ש וב"ה, שהרי הרבה נטמעו בהן על פי הוראתן, ואסור להן לבית הלל לישא מהן אלא בבדיקה. ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להו ופרשי.

נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש. ור' יוחנן בן נורי אית ליה קל וחומר דאלמנה כדאיתא לקמן (יבמות טו, ב) ולית ליה פירכא דמה אלמנה לכהן גדול שהיא עצמה מתחללת. ומעשה דר' יהושע דלקמן (שם) דהעיד על שתי משפחות בירושלים שהן בני צרות ומהן כהנים גדולים, דלמא סבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דשלא כרצון בית שמאי היו עושין, אלא שידן דבית הלל תקפה וקבעו הלכה כמותן. אי נמי ר' יהושע חזא ר' יוחנן בן נורי לא חזא.