ריטב״א על עבודה זרה י״ג

לא יניח נמצא מהני. פי׳ דיהיב מיכסא לע״ז יאודי הנמצא שם כיצד יעשה מכאן אמרו הנוש׳ ונותן ביריד של גוים פי׳ כיוצא בזה דלא סגיא אלא באיסורא בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח פי׳ מפני שרבנן אסרוהו בהנאה לו ולכל העולם קתני מיהת לא יניח נמצא מהני אלמא מהני כי האי גוונא אסור וקשה לר״ל אמר רב ששת בריה דרב אידי קסבר ר״ל פליגי רבנן עליה דרבי נתן ואנא דאמרי כרבי נתן ורבי יוחנן סבר לא פליגי פי׳ כאילו הוו פליגי לא שביק רבנן ואמר כרבי נתן ולהכי פרכינן ולא פליגי והתנן הולכין ליריד של גוים כו׳ ופרקינן דההיא דגזבין מבעל הבית דלא יהיב מיכסא וה״ה נמי דמצי לאוקומה ביריד דלא יהיבי ביה מיכסא אלא דלא ניחא ליה לדחוקי נפשיה דסתם יריד למיכסא דע״ז עבידי ליה ולהכי שני ליה כדאמרן ומיהו ק׳ להו לרבנן טובא אפילו כי לא יהיב לה מיכסא ולא מהנה ולא נהנה אמאי מותר דהא סתם יריד איד עבדי ביה לע״ז והוה ליה כיום אידם של גוים והיכי שר״י בהא מתני׳ בהדיא לילך וליקח מהם כל הני מילי ורש״י ז״ל כתב שלא אסרו ביום אידם אלא למכור להם שהלוקח שמח ואזיל ומודה אבל לקנות מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב ולא אסרו בבריתא בריש מכילתין אלא לקנות מהן דבר שאינו מתקיים ואין טעם זה נכון דודאי גם המוכר סחורתו שמח ברוב בין שהוא תגר בין שהוא בעל הבית מפני שמרויח על הרוב כשמזדמנים לו מעות לקנות שאר דברים לסחורות אז צרכיו ויותר נכון טעם ר״ת דכיון שנותן חליפיו אין טעם דאזיל ומודה לא במוכר ולא בלוקח ומיהו לדעת הר״אבד ושאר המפרשים שאסרו לקנות מהם כל דבר קשה משנתינו וסוגיין ובשלמא בלוקח מתגר הוה אפשר לומר שהוא תגר ממקו׳ אחר שאינו מודה לע״ז זו אבל ליקח מבעל הבית מאי איכא למימר והמחוור בזה דקושיין מיפרקא מלישנא דמתני׳ גופא דלא קתני מילתא פסיקתא הולכין ליריד ונושאין ונותנין עמהם או לוקחין מהם כל דבר אלא בהדיא קתני התירה בפרט ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים פי׳ שאלו דברים שאדם צריך להם לעצמו ושלא לסחורה וביריד דזילי ביה תבעי מוצאם בדמים קלים ואם אינו לוקחן עתה ביריד לא יזדמנו לו אחרי כן אלא בדמים יקרים והוה ליה דבר האבד ולכך התירו חכמים כדי שלא יפסיד ישראל זה ומשום דמפסיד נמי גוי בהא וכדאמרינן לקמן אלא למעוטינהו הכא נמי למעוטינהו אלמא היינו טעמא דשרינן הכא משו׳ מעוטינ׳ דממעטינן להו ומרוחינן לישראל וראיה לפי׳ זה דאמרינן במועד קטן רבינא הוה מסיק זוזי בבני הקרא דסנו אתא א״ל מהו למיזל האידנא דחולא דמועדא א״ל כיון דאידנא דמשכחת להו ובעלמא לא משכחת להו כדבר האבד דמי ותניא גבי ע״ז כי האי גוונא הולכין ליריד מפני שהוא כמוציא מידן דאלמא דטעמא דמתני׳ מפני שהוא כדבר האב׳ וכיון שכן למדנו שלא התירו אלא בדברים הצריכין לו לעצמו כעין דברים אלו ששנינו דהשתא הוי דבר האבד וזה נכון וכן כתב רבינו האיי גאון ז״ל מ״ר.

ולשיטת ר״ת ז״ל שכתב שמותר לקנות מהם ביום אידם כל דבר שמתקיים ואילו בכאן לא התירו אלא דברים אלו למעוטינהו י״ל דטעמא משום דלוקח ומוכר ביריד של גוים יהיב חשיבותא לע״ז שהוא אסור וכדכתיבנא לעיל והיכא דשקיל מיניה מכסא דאסיר אומר רבינו נר״ו דוקא בדהוי ההוא מכסא לעשות נויין לע״ז עצמה או תקרובת אבל אי לא הוי אלא למשמשיה וכומריה שרי ומשום דאזלי ומודו ליכא דהא כומרין עצמן לא שקלי ליה מיד ישראל גופיה ובלפני דלפני הוא דלא מפקדינן עליה וכותב ומעלה בערכאות שלהם פי׳ ואף על גב דעביד להו חשיבותא ואיכא משום ואויבינו פלילים התירו בכאן משום שהוא כמציל מידן.

אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה וק׳ להו לרבנן למה לן כולי האי דהא אמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכי תימא דהתם בדיעבד דוקא הא ליתא דודאי בזמן הזה אפילו לכתחילה נמי דאמרינן בערכין ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי ואמרו ליה זיל שקול ד׳ זוזי ואחלינהו עלייהו ושדינהו בנהרא ותשתרו לך מדשמואל וההיא בין במטל׳ בין במקרקעי איתמרא דניכסי כל מידי משמע ואפילו מטלטלי בהמה עבדים דכולהו איקרי נכסי ואחרים תירצו בתוס׳ דהתם היינו משום דאחרמינהו לכולהו נכסי עבוד ליה תקנת דלא ימות ברעב וכיון דנחית לפדיון פרקינהו לכולהו שלא לחלוק בדבר כיון דכולהו בחד חרם איתסרו ומחוורתא דמילתא דההיא דשמואל תקנתא היא והאי מתניתין דינא קתני תקנתא לא קתני וכן כתב רבינו אלפסי ז״ל.

אמר אביי שאני הכא דאיכא בזיון קדשים ולישחטיה מישחט. פר״שי ז״ל דמשמע לן דמתני׳ בקדשי בדק הבית וקסבר סתם חרמים לבדק הבית ובקדשי בדק הבית לית בהו משום שחוטי חוץ דבעינן ראוי אל פתח אוהל מועד וליכא ויפה כיון אלא דקשה היכי פרשה רבא משום דנראה מטיל מום בקדשים דהא אין איסור הטלת מום אלא בקדשי מזבח ובדידהו כתיב וכל מום לא יהיה בו ולא מסתבר לפום סוגיין דאביי מוקים לה בקדשי בדק הבית ורבא מוקי לה בקדשי מזבח מדלא מפרשי לה. והנכון דכולהו מוקמי לה בקדשי בדק הבית אלא שהם תמימים וקיימא לן המתפיס תמימים לבדק הבית הרי אלו יקרבו מדרבנן מיהת כדפרישנא בדוכתי אחריני. ואשמועינן רבא דאפי׳ בהני שקדושתן קדושת בדק הבית יש בזמן בית המקדש איסור מטיל מום מדרבנן ובזמן הזה נראה כמטיל מום בקדשים ואביי לא סבירא ליה הכי וקרוב לזה פי׳ רבינו הר״מבן ז״ל ובתוס׳ תירצו בענין אחר דבזמן הזה אפי׳ קדשי מזבח לית בהו משום שחוטי חוץ כיון דלא חזו להקרבה ואם הקריבם פסולין ומשום הכי אמרינן ונישחטיה מישחט ואפי בקדשי מזבח ואפי׳ בקדשי בדק הבית איכא משום מטיל מום מדרבנן מיהת ואתיא מתני׳ בכלהו קדשים בין לאביי בין לרבא.

מתני׳ ואלו דברים אסורין למכור לגוים אצטרובלין ובנות שוח. פי׳ אלו דברים אסורין למכור לגוים משום דעבדי מיניהו תקרובת לע״ז ואסורין למכור לעולם קתני ואפי׳ שלא ביום אידם דאילו ביום אידם מ״ש הני אפי׳ כל מידי דחזי לתקרובת נמי וטעמא דאסורין לעולם חדא מתרי אנפי או משום דלא הוו שכיחי להו וזבני להו כל היכא דמשכחי ואפי׳ מתחלת השנה לצורך יום אידם וכולה שתא חשיב כשלשה ימים לפני אידיהן לדברי׳ אחרים ואי מהאי אנפא הוא אפשר דבדיעבד אם נשא ונתן מותר כר״ל דקיימא לן כוותיה דלפני אידיהן או משום דהני כל יום ויום הוו מקרבי להו בההוא זמנא דומיא דלבונה בזמן הזה שמקטירין בה בכל יום ולפיכך כל יום ויום חשוב כיום אידם ולפום האי טעמא אם נשא ונתן אסור דביום אידם כ״ע לא פליגי דאסור ואפשר דאפי׳ לפי׳ קמא נמי אסור בדיעבד דהני סתמן כפירושן לע״ז נינהו ולפני אידיהן כיום אידן דעלמא וכן נראה ומיהו אין איסור כל הדברים האלו אלא בזמן ההוא שהיו רגילין בהם אבל בזמן הזה אינו אסור אלא לבונה שרגילין בה והא ודאי אסירא לזבוני להו השתא ואפי אינה זכה דהא חזינן דלא קא עבדי בין לבונה זכה לשאינה זכה ומיהו אין איסורו אלא למכור לכומר דסתמיה מזבין ליה לע״ז וסתמו כפי׳ ואסור לעולם דבכל יום ויום מקרבי ליה ובהא לא חיישי׳ לטעמא דאיבה ולא לאידך טעמי דכתיבנא לעיל להתירה דההוא בשאר משא ומתן דחששה משום דאזיל ומודה אבל למכור מידי דחזי לתקרובת וסתמא להקרבה בעו ליה ומיהו לגוי דלאו כומר שרי לזבוני סתם דההוא לא בעי לה מסתמא להקרבה ואין דרך להקריב דברים אלו אלא כומרים וכי יהיב ליה גוי זה לכומר לפני דלפני הוא ולית לן בה וזה נכון.