ריטב״א על עבודה זרה ל״ח

איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודיסא. פירש ר״ח ז״ל דדגים קטנים וארדי אינם נאכלים כמות שהם חיים ואין עולין על שלחן מלכים הילכך ללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנ׳ בתרא אין בו משום בשולי גוים ובדייסא הדבר בהפך שנאכל כמות שהוא חי דהא חטין חזו לכוס כדאיתא בברכות ועולים על שלחן מלכים וללישנא קמא אין בו משו׳ בשולי גוים וללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים וקשה טובא היאך נוכל לומר דדייסא עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת לגירסא דידן או לאכול בו את הפת לגירסת רבינו אלפסי ז״ל דהא אפילו הדיוט אינו מלפת בו וכדאמרי׳ בעלמא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ויש שהיו מתרצין דאדרבא כיון דאפילו הדיוט אין מלפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים הני מילי בדברים שאחרים מלפתין בו את הפת אבל דברים שאין אחרים מלפתין אלא שאוכלים אותן בפני עצמן כגון דייסא גם הוא עולה על שלחן מלכים כן ויש בו משום בשולי גוים ואין זה מספיק בעיני דסוף סוף כיון דקבלה דנהרדעא הוא שכל שעולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת מה ענין דייסא לכאן לכך הנכון שאף דייסא אינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים וללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנא בתרא אין בו משום בשולי גוים דאף על גב דחיטים חזו לכוס אנן אכילה כמות שהוא חי בעינן והא דלא נקטינן נמי לאידך גיסא שום דבר שעולה על שלחן מלכים ונאכל כמות שהוא חי ונימא דללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים ולא ללישנא קמא אפשר היה לומר דחדא מינייהו נקט.

וממאי דנקטינן לאידך גיסא שמעינן להא אלא שאין זה מתחוור דלנקוט תלמודא דאיכא ביניהו תלת מילי לחדא גיסא ולא לנקוט מידי לאידך גיסא אבל המתחוור בזה דתלמודא סבירא ליה דלישנא קמא פליג הלישנא בתרא אבל לישנא בתרא לא פליג הלישנא קמא ומודה הוא דכל שנאכל כמות שהוא חי שלא על ידי הדחק אין בו משום בשולי גוים אלא שבא להוסיף שאף כל שאינו נאכל כמות שהוא חי אם אינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משו׳ בשולי גוים והלכתא כלישנא בתרא דהא רבי יוחנן סבירא ליה הכי לקמן במכלתין הילכך אפילו ללישנא קמא דלית ליה לרבי הכי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כל שכן דלפום לישנא בתרא רב ורבי יוחנן לא פליגי ומיהו הא דאמרי׳ בסמוך דאמר רב איתי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים כלישנא קמא אזיל דאילו ללישנא בתרא אפילו אינם מלוחים נמי דהא דגים קטנים אין עולים על שלחן מלכים כדאמרינן הכא להדיא או אפשר דכשהם מלוחים עולים על שלחן מלכים מחמת מתוק מלחן ואפילו הכי אין בהם משום בשולי גוים לפי שנאכלים כמות שהם חיים ולזה הביא רבינו אלפסי ז״ל מימרא דרב אתי ולאו למיפסק׳ הלכתא כלישנא קמא וכן עיקר.

ואם צלאן גוי סומך עליהן. פי׳ דאף על גב דלענין בשולי גוים לא אחשבוה לבשול משום דלית ביה משום חתנות לענין עירוב ושאר דברים בשול הוא מהו דתימא הרסנא עיקר קא משמע לן קימחא עיקר: ושמעינן מינה דכל שמעורב מדברים שמקצתם יש בהם משום בשולי גוים ומקצתם אין בהם שאין הולכין אחר שם התבשיל אלא אחר עיקר התבשיל מעתה אותן פאלאדאש אין הולכין אחר הלחם אלא אחר הבשר והדג שבהם והוי יודע דכל מאכל שעיקרו לרפואה כמו האל מעג'ונין אין בו משום בשולי גוים שאין זה בכלל אוכל ושלקות וכל שנאסר משום בשולי גוים אומר מורי הר״שבא נר״ו שגם הכלים נאסרין עמו כשאר איסורין דרבנן דהא בלעי איסורא אבל מורי הר״אה ז״ל היה אומ׳ דכיון דהקלו כמה דברים משום בשולי גוים שלא היתה הגזירה אלא בעיקר התבשיל ולא בבליעתו דגריע טובא מדבר שאינו עולה על שלחן מלכים וטעמא דמסתבר הוא ומיהו בכל שאפשר בהגעלה טוב הוא להגעילם וכן נחלקו בענין בשול גויה שהיא שפחה בבית ישראל ומבשלת לו בביתו יש אומרים דכל שכן שצריך להתרחק משום חתנות ויש אומרים שלא גזרו אלא בשל גוים ולא בגוי שכבשתו והבו דלא לוסיף הוא וכן נהגו רבים וגדולים בארץ צרפת וראוי להחמיר.

אלמא לעבורי שער קא מכוין מקצת רבותי למדו מכאן ראיה לדברי ר״ח ז״ל שכתב שתבשיל שנתבשל ביד גוי כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי גוים אף על גב דאותובי בסלתא ובא ישראל וגמרו דכשם שאילו נתבשל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי חשוב כמבושל ושוב אין בו משום בשולי גוי׳ הוא הדין כשהיה תחלחו ביד גוי כמבושל חשוב ומה שאמרו לקמן דכל שתחלתו או גמרו ביד ישראל אין בו משום בשולי גוים ההיא בדלא אותביה בסלתא בנתים כמסקנא דסוגיין דבסמוך ותדע לך דהא גוי דחריך רישא לא נעשה ריש אוניה יותר ממאכל בן דרוסאי ואותביה ישראל בסלתא והדר בשליה ואפי׳ הכי לא שרינן ליה אלא משום דגוי לעבורי שער מכוין וכן למד מכאן מ״ו הר״שבא נר״ו ולא ירדתי לסוף ראיתו דדילמא כי אצטריך הכא לטעמא דלעבורו שער מכוין כשבא ישראל לאוכלו בחרוך זה בלבד וכן הסכים מורי הר״א הלוי ז״ל על ידי וכן דעת רוב הפוסקים דכל שגמרו ביד ישראל לעולם מותר אפילו היכא דתחלתו ביד גוי כמאכל בן דרוסאי ואותביה בסלתא והדר בשליה וכן עיקר.

וקבר בה ישראל קרא מעיקרא. פי׳ דאילו קברה בתר דעבד גוי נורא פשיטא דמותר ואף על גב דידע ביה גוי דכיון דישראל אנחיה בנורא בשול ישראל הוא שאין עשיית האש מעלה ומוריד בבשולי גוים אלא הכל הולך אחר ההופך באש או אחר המהפך או המגיס וכדאיתא בסמוך לא חשבו עשיית מאש למלאכה אלא בפת בלבד כדאיתא לקמן בסמוך.

קמ״לן דלשרורי מנא מכוין. פר״שי ז״ל שאין בכלים משום בשול ואינו נכון דהא בפרק כלל גדול אמרינן האי מאן דשדה סכנתא לאתונא חייב משום מבשל ואמרי׳ פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא מכוין קא משמע לן דלבשולי מנה מכוין אלא כך הוא העיקר דודאי בהאי סכנתא רטיבא תרוייהו איתנהו בשולי מנא ושרורי מנא וכדאמרינן התם דמרפא רפי מעיקרא והדר קמיט ורפוי ראשון הוא הבשול והתם לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ונמצא מתחייב על הבשול שאי אפשר זולתו אבל בכאן הקילו לענין בשולי גוים ואין הולכין אלא אחר עיקר הכונה שהיא לשרורי מנא והכי פירושו מהו דתימא דבבשולי מנה חשיב עיקר הכונה קא משמע לן דלשרורי מנא עיקר הכונה וכן פירשו בתוספות ז״ל ורבינו הר״מבן ז״ל.

ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שנתכוון גוי לשום בשול שלו אעפ״י שלא נתכוון לבשול של ישראל היה יודע בו שיש בו משום בשולי גוים.

מהו דתימא קרובי בשול מילתא קא משמע לן היה נרא׳ דהכי קאמר קא משמע לן ודלאו מילתא היא אבל קשה הדבר דהא בעלמא קיימא לן בקרובי עבדא עבדא ועוד קשה דאמרינן בסמוך אבעיא להו הניח גוי והפך ישראל מהו אמר רב נחמן קל וחומר גמרו ביד גוי שרי גמרו ביד ישראל מבעיא ומאי קל וחומר דאדרבא כיון דקרובי בשולה לאו מילתא היא כשתחלתו ביד גוי וגמרו ביד ישר׳ אסור דקרובי בשולה דעבד ישראל לאו מלתא היא לכך הנכון דהכי פירושו מהו דתימא קרובי בשולה מילתא היא כדאמרינן בעלמא דקרובי עבדה עבדה קא משמע לן דאף על גב דמילתא היא בכאן הקילו לענין בשולי גוים לדון אחר תחלתו והשתא אמרינן שפיר בסמוך גמרו ביד גוי שרי דהקילו בה לומר דקרובי בשולה לא ליהוי מלתא גמרו ביד ישראל כל שכן דשרי דהא משורת הדין קרובי בשולה בשולה. וכן פירש רבינו הר״מבן ז״ל.

כגון דאותוביה בסלתא. פר״שי ז״ל שהניחו בסל כלומר מקום שלא היה יכול להתבשל אבל הר״אבד ז״ל פירש סלתא בקעת כלומר שהניחו בבקעת סמוך לאש וגם לפירושו צריכין אנו לפרש שהיה רחוק מן האש בענין שלא יהא בצלה שם לעולם דאי במקום קרוב מה לי תוך לאש או חוץ לאש אלא ודאי כדאמרן וכן דעת רבותי ואף על פי שאינו נראה כן מלשונו של הר״אבד שם בפירושים שלו.

ובאה גויה ומגיסה בה עד שתבא מבית המרחץ ואינה חוששת. פי׳ דהגסה לאו מילתא היא כיון דבלאו הכי הוה מתעביד ביד ישראל. ומכל מקום הכא במאי עסקינן בליכא למיחש לחלופי כגון שנעלה הדלת עליה ואין בבית שום דבר איסור שתוכל הגויה להחליפו לטובת׳ וכן פר״ח ז״ל ואע״ג דאי שקלתיה ואותבתיה בסלתא והדר אהדרתיה יש בו משום בשולי גוים אפילו הכי אינה חושש׳ דלמה ליה לגוים למעבד הכי ואלו להעביר לא חיישינן.

פת אמר רב אחאי שלש מלאכות יש בה משגר תנורה ומיפה וחתויי. פי׳ להכי נקט פת משום דבתבשיל דעלמא משגר תנורא לאו כלום היא ואינ׳ מלאכה אלא בפת שזה עיקר גדול במלאכת הפת והא דאמרינן דאי אתא ישראל וחתי בגחלים מותר נראין הדברים כדברי הרמבן ז״ל דדוקא חתוי העושה רושם באפיית הפת בענין שמעשיו ניכרין בו וכההיא דלעיל דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא דאי לא היכי חשיב לה מלאכה כמלאכת השגירה ומלאכת האפייה אלא ודאי כדאמרן.

מעתה מה שכתב הר״מבם ז״ל שאם זרק ישראל עץ אחד בתנור התיר כל הפת שבו אין זה נכון דהא אין כאן שום מלאכה משלש מלאכות שבה אבל יש להתיר בדברי הרב ז״ל בזמנינו זה לפי שכבר הותר פת של פלטר גוי ומלאכת הפורני עדיף ממלאכת הפלטר שאינו מתכוין אלא למלאכתו וגם שעושה במקום פרהסיא ובזה יש להתיר אפילו מנהגינו שאנו אופין בפורני של גוי ואפילו בלא נתינת שום ענף ואין נתינת הענף אלא להיכרה בעלמא וכן התיר הר״י ז״ל וכן דעת מורי הר״א הלוי ומורי הר״שבא נר״ו.

דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר. פר״שי ז״ל שנחלקו במליאת גוי אם יש בה משום בשול ור׳ יוחנן אסר דמליחתו זהו בשולו וכדאמרינן בעלמא דמליח כרותח וכן פרשה הר״מבם ז״ל ואין זה נכון דהא אנן שלקות תנן וכדאמרינן לעיל דבר שנשתנה על ידי האור ותדע דאמרי בעלמא דכבוש כמבושל ולא אמרו כאן אלא כבשין שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ ובירושלמי אמרו בפירוש שהבשר המעושן אין בו משום בשולי גוים והנכון דלענין מה שחזר ובשלו או צלאו גוי הוא שנחלקו דחזקיה שרי כיון דמליחתו היה נאכל כמות שהוא חי קצת ורבי יוחנן אסר דכיון שלא היה נאכל כמות שהוא מלוח אלא על ידי הדחק יש בו משום בשולי גוים. וזה כעין מה שנחלקו בביצה שצלאה גוי לפי שאינה נאכלת חיה אלא על ידי הדחק וסמכו ענין לו וכן פירשו בתוספות ז״ל וגם הר״אבד והר״מבן ז״ל.

הכי אמר אביי הלכה כרבי יוחנן דאסר כתב הרב אלפסי ז״ל דלא אפסיקא הלכתא כרבי יוחנן אלא לענין ביצה אבל לענין דג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דהוו להו רבים אצל יחיד וקשה הדבר שהרי לפי הפירוש הנכון טעם אחד לשני המחלוקות אם אכילה כמות שהיא על ידי הדחק שמה אכילה אם לאו ויש לומ׳ דאפשר לומר דאפילו הכי ביצה חמורה טפי שכל מעשיה ביד גוי דאלו דג מליח כבר נעשית בה מליחה בהיתר שהכשירו לאוכלו כמות שהוא מלוח על ידי הדחק מיאת ואפי׳ מלחו גוי כיון דבמליחתו אין בו משום בישול בשולי בהיתר הוא ותחלתו ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי דמי ומיהו עדין ק׳ על רבינו אלפסי ז״ל שהוא כתב לעיל ההיא דרב אתי דדגים קטנים מלוחים דמשמע דדג גדול מליח יש בו משום בשולי גוים והיה נראה כי רבינו אלפסי ז״ל מפרש הא דדג מליח פי׳ ר״שי ז״ל והרמבם ואין פירושו נכון ועיקרן של דברים דהלכתא כרבי יוחנן בתרוייהו ונתקיימה ההיא דרב אתי אמר רב דלעיל לפום מאי דפרישנ׳ עלה דאתיא גם ללישנא בתרא דלעיל ואף על גב דבמתניתא דבסמוך לא נקט אלא ביצה צלויה מינה שמעינן לדג גדול מליח דתרוייהו חד טעמא נינהו.

הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור ולדבריו לא הוצרכו לגזור על הפת של גוים אלא בשנעשה בכלים כשרים דומיא דמלקות אי נמי דשאני פת שדרכן של גוים היה ליחד לו כלים.

אי משום אערובי מיסרא סרי. פי׳ מיסרא סרי אפילו לאלתר ולכך התירו אף הנמכר בחנות ולא הבא מן האוצר בלבד כדרך שאמרו לעיל בשכר של גוים ובסוף פרקין גבי קפריסין וקפלטאות שלא התירו אלא הבא מן האוצר.

מרירי לא תבעי לך דודאי אסירי. פירוש ואפילו ללישנא דנהרדעי שגם אלו עולים הם על שלחן מלכים לקינוח סעודה ולא כדברי הר״מבן ז״ל שהביא ראיה מכאן דלית הלכתא כלישנא דנהרדעי. לא שנו אלא שדרכן פי׳ אבל יש מהם שאין נותנין בו חומץ ויין וכיון דכן הוא הוה ליה כספק ספקא ודיינו שנאסור באכילה ואי ק״ל דגבי גנבה של גוים למאן דאסר משום עגלי ע״ז או משום שרף ערלה או דמוקמי ליה בחלה הוה אמרינן דליתסר בהנאה כדאיתא התם ואעפ״י שאין זה בידוע כי הרבה מעמידין בדברים אחרים יש לומר דשאני התם דכיון דאיסורא מוקים ליה כמאן דאיתיה בעיניה דמי אבל בידוע כלומר שהוא ממין דברים שאי אפשר בלא יין וחומץ או שראינו בעינינו אסור אפילו בהנאה ואף על גב דלא מוקים אוקומי דכיון דודאי אית ביה תערובת יין האסור בהנאה אי אפשר שלא נאסור תערובתו כמותו. ואין לומר כאן דלטעמיה קופילא דבכל דבר של גוים שאסרו חכמים לא חלקו בדבר ואסרו לחלוטין אפילו אין בו טעם והכי רהיט כוליה פרקין וכדברי רבינו הר״מבן ז״ל ואחרים עמו וגם הר״אבד ז״ל כן כתב גבי גבינה של גוים ואף על פי שבכאן כתב טעם אחר להגדיל תורה.

ורבי יוחנן אמר כו׳. והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוה ונראין דברים דהא דחזקיה סתמא אמרה ואפילו למאן דקיימא לן לקמן דסתם יינם אפ׳ יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו אפילו הכי הכא אסור באנאה ואעפ״י שהוא מין בשאינו מינו שלא אמרו לקמן ימכר לגוים אלא בדבר שנתערב ברשותינו אבל בתערובת של גוים כיון שאלו היה בו טעם יין היה אסור בהנאה אפילו כשאין בו טעם אסרו בהנאה כשהוא ודאי תערובת ולא הניחו בו שום שיור היתר ותקנתא וזה דעת מורי הר״א הלוי בשם רבינו הר״מבן ז״ל אבל בשם הר״י ז״ל אמרו דחזקיה דינא קאמר ושלא ליהנות בו כמות שהוא אבל מותר הוא למוכרו לגוים חוץ מדמי שבח יין וחומץ שבו וכן דעת מורי הר״שבא נ״ר.