ריטב״א על עבודה זרה נ״ג

אבל נכרי מבטל בנפשיה. ואם תאמר ומה מועיל בטול זה דהא מתסרא מפני חלקו של ישראל ואפילו אלקוה הא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסורי עבודה זרה והר״מבן ז״ל תירץ דמיירי בשהיה חלקו של גוי מבורר ביד או ברגל או שהיה של כסף ושל נחושת ונחושת של זה וכסף של זה ורבינו הר״שבא נר״ו השיב עליו דא״כ פשיטא דנכרי מבטל חלקו שהרי אין כאן שותפות גמור והדרינן לבעיין דגמרא דמאי קא משמע לן ויש לומר לדברי רבי׳ דאנן קס״ד דכיון דכולה חדא עבוד׳ זרה היא כי אשתתפו בה כל חד וחד אית ליה זכותא בכולה קמשמע לן ואחרים תירצו דנפקא מינה שאם מכר נכרי חלקו שיהא דמים מותרין וגם זה אינו נכון לפום מאי דקיימא לן דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין ואם כן מה הועיל לו בטולו אבל הנדון דנפקא מינה שלאחר בטול נתן גוי זה חלקו לישראל שיהא החלק ההוא מותר בהנאה לישראל אם חזר ומכרו לגוי ואילו לא קדם גוי ובטלו הוה ליה דמי ע״ז ביד ישראל שהם אסורים.

מתני׳ רק בפניה השתין בפניה כו'. פירוש דוקא נקט האי לישנא שעשה כן לפי שעה אבל עושה כן תדיר ודאי בטלה וכדאיתא בפרק כל הצלמים ולהכי לא קתני רוקק משתין.

מכרה או משכנה ר׳ אומר בטל. פירש ר׳ הר״מבן ז״ל משכנה דומיא דמכרה שהרהינה אצלו והגיע זמן ולא פדאה אי נמי שנשתקעה אצלו הא לאו הכי אפילו ר׳ מודה דלא בטלה וכדתניא לקמן לוה עליה לא בטלה וההיא דברי הכל היא. וחכמים אומרים לא בטל פרישה בגמרא משום דמאיסורא לא מייאש דמימר אמר מזבן לה לגוי אידי דדמיה יקרים ושמע מינה דדוקא בע״ז ממש אבל משמשי עבודה זרה ליכא למימר הכי ואפילו רבנן מודו דמכירתן זהו בטולם והלכתא כרבנן. מעתה גוי שמכר עבודה זרה לישראל צריך שיבטלנה קודם לכן אבל משמשי עבודה זרה כגון כוסות ומחתות החטאים בנפשותם מכירתן בטולן ואין צריך לומר מלבושי הגלחים שהם משמשי משמשין.

גמרא מחלוקת בצורף גוי. פר״שי ז״ל דלאו דוק׳ צורף אלא אפילו לסתם בני אדם ומשום דסתם לוקחי מתנות צורפין הן והכי משמע ממאי דאקשינן ממתני׳ דלוקח גרוטאות למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל ולא אוקימנא אליבא דכולהו תנאי ובשאר כל אדם שאינם צורפין כו׳ אבל רבי׳ הר״מבן ז״ל הכריע כדברי הר״אבד ז״ל שפירש דדוקא בצורף וההיא דגרוטאות משום דסתם כל אדם הלוקח גרוטאות להתיכן ולצורפן בעי להו מה שאין כן בלוקח עבודה זרה בפני עצמה והביא ראיה מדאמרינן לקמן גבי גנבום ליסטים דאפילו גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרים מזבן לה לגוי והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרק כל הצלמים אלמא סתם ישראל לא מבטל לה אלא דמזבן לה גוי בדמים יקרים וכן עיקר.

אלא לאו לעבדה למי שעתיד לעבדה נראה דבדיוקא דלישנא שקלינן וטרינן דמעיקרא סברי דלעובדה ולאוכלה הוא לשון פעל כמו לעובדה ולשמרה והשתא מפרשי לה לשון פועל כלומר לעובדה ולאוכלה במפיק כמו אני ה׳ נוצרה.

ה״ק נראין דברים כו'. פירוש דהאי נראין אינו לשון הכרעה אלא לשון הודאה ומאי דקאמרי׳ ודברי חברי לאו נראין לי דברי חברי קאמר דאם כן לא פליגי במידי אלא הכי פירו׳ שדברי חברי בשמכר׳ לעובדה ולמאי דקס״ד ונראין לשון הכרעה הוא לא שהוא מכריע כמותם דאם כן למה לא חזר בו אלא לומר כי לשומעין דברי מחלקותם יהיו נראין דברי חבריו לכאורה בשמכר׳ לעבדה וכן פר״שי ז״ל.

אם עד שלא נתן לה מעות משך לו׳ הא ודאי קיימא לן דמשיכה בגוי קונה אלא דהכא מקח טעו׳ הוא דהדר מדינא ושורת הדין דאפילו בסופא נמי יחזיר אלא שחשו חכמים למראית העין שנראה כחוזר ומוכרה לו בשנוטל ממנו מעותיו וסבורין דראה וניפייס הוה וכן פר״שי ז״ל והכי איתא התם בבכורות.

שאני התם דאדעתא דגרוטאות זבין. פירוש שאף המוכר לא היה יודע שהיה בהן עבודה זרה אבל מאן דמותיב לה הוה ס״ד דלוקח הוא דלא ידע בהו וכדקתני ומצא בהם עבודה זרה אבל מוכר מסתמא יודע הוא מה שדבר וגם זה יודע היה בהם ובכונה מכרם ואעפ״י כן לא בטלם אבל הניחוה בעלים והלכו להם מדלא שקלוה וכו׳ צריכה פירוש ולא זו אף זו קתני.

מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואם תאמר ודילמא עבוד בהו מעשה יש אומרים דרב יאודה סבר כמאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה דפלוגתא היא בפרק השוחט דמסכת חולין והר״אבד ז״ל תירץ דאפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה הני מילי דבר של יחיד אבל דבר של רבים אינו נאסר והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לקמן בפרקין מים של רבים אינם נאסרים ופרכינן הא דיחיד נאסרי׳ והא מחוברי׳ נינהו ואוקימנ׳ כגון דטפחינהו בידיה ווהא התם דעביד בהו מעשה ואפילו הכי דרבים אינם נאסרים וכלים דאחז שנאסרו על ידי מעשה כדלקמן דיחידו של עולם הם ולא של רבים ואין זה נכון דאם כן היכי נקט רבי יאודה האי לישנא סתם והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמשמע כל שאינו שלו ואפילו דיחיד הכי הוה ליה למימר והא דבר של רבים אינו נאסר והראי׳ שהביא כבר דחא׳ ר׳ הר״מבן ז״ל דהתם כי סגי לן בדטפחינ׳ בידיה הני מילי לאפוקינהו מדין מחוברין דפרכינן מינה דהתם בתפיסת ידי אדם כל דהו סגי ואף על פי שהוא מעשה שאינו ניכר ואפילו נעשה שלא לשם עבודה זרה ועל ידי כל אדם דהא לא דמו להר אבל לענין האוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שמענו אלא בשעושה לשם עבודה זרה כההיא דהשוחט בהמת חברו לעבודה זרה וגם שיהא מעשה ניכר בשנוי שאינו חוזר לבריתו דדמי כמאן דקני ליה בשנוי דומיא דגזלן מה שאין כן בטפיחי מיא ומאי דאמרינן התם דמים של רבים אינן נאסרין לא נצרכה אלא כשהם של הפקר דאף על גב דכל אדם יש לו זכות בהם והוי כשותף אינם נאסרין הא דיחיד שהם שלו או שהם דיחידים שותפין נאסרין כיון דאית ליה שותפו׳ בגווה כדאיתא בפרק השוחט והוא דטפחינהו בידיה כלומר בין הוא בין אחרים ואפילו שלא לשם עבודה זרה דלא להוו מחוברין ובעיקר קושיתנו תירץ הרב רבינו הגדול ז״ל דכולה קושיא דרב יאודה תליא במאי דקאמר בביטול בעלמא סגי להו והכא לישנא קלילא נקט והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והכא יש לנו לומר שלא עשו בהם מעשה ואי משום הנך דמעיקרא שהיו בהם קודם שהיתה ירושה לאבות וכן כל דכוותיהו שהיו אחר כן ועשו בהם מעשה אלא שדרך התלמוד להקשות מן הפשוטות סוף סוף בבטול בעלמא סגי להו וא״כ לכפינהו לגוים דלבטלינהו דגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו כדפי׳ ר״שי ז״ל אבל אין לומר דכיון שהניחום ונתיאשו מהם בטלום מן הסתם ואף על גב דהוי בשעת מלחמה יודעין היו שלא יחזרו שם מעולם דליכא למימר הכי אלא בעבודה זרה תלושה שהניחוה עובדיה ולא רצו ליטלה עמהם ואם תאמר והיכי סגי להו בבטול להנהו מעיקרא כיון שזכו בהן ישראל קודם בטול ויש לומר דהא דאמרינן בפרק כל הצלמים דישראל שמצא עבודה זרה וזכה בה קודם ביטול שוב אין לה בטלה ההיא מדרבנן היא דמדאוריתא לו אמרו שאין לעבודה זרה של ישראל בטלה אלא בשעבדה על ידו או על יד שלוחו כן פירש רבינו בשם רבו הר״מבן ז״ל.

מתני׳ עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת. פירוש דליכא למימר בהא מימר אמר אי גוי משכח לה פלח לה ואי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקרים וזבוני מזבין לה דהתם הוא גבי גנבה או מכירה שיוצאה ממנו בעל כרחו ולא במה שמניחו לדעתו דכיון דלא חייש למשקלה זילא ביה ומיאש אפילו מאסורה ומבטל לה.

גמרא בית נמרוד. פירוש ונפקא מינה למה שהוא קיים מן המגדל ההוא אי נמי לכל דכותה שהניחום בעלים ויכלי למהדר ולא הדור.

ומלכים מניחין דרך זו והולכים בדרך אחרת. פי׳ ר״שי ז״ל ומהלכין בדרך אחרת ואין חוששין להם הילכך לא חשיבי משמשי עבודה זרה עד כאן ויפה פירש דודאי לישנא דמתניתין וגמרא דעלה מונח דמיד מותרין ואפילו קודם שהניחו המלכים דרך זו והטעם משום מאי דפר״שי ז״ל דהוה ליה משמש עבוד׳ זרה עראי וכאותה ששנינו בפרק כל הצלמים גבי שלש אבנים הניח עליה עבודה זרה וסלקה הרי זו מותרת שאינה אלא תשמיש עראי ודיו שיאסר בעודה עליו מפני מראית העין וכמו שפירשנו שם בירושלמי.

בימוס שנפגם אסור. פר״שי ז״ל שנפגם כל שהוא והכי דייק לישנא ולפי זה יש לפרש שהפגימה במקום שנראה לעין דאי לא דילמ׳ לא חזייה גוי דלבטלה אבל הר״אבד ז״ל פירש שנפגם רובו וכן אמרו בתוספתא בימוס שנפגם רובו מותר מזבח שנפגם רובו אסור עד שינתץ רובו פי׳ מזבח שנפגם רוב כל אבן ואבן אבל עדין עצומו של מזבח קיים אסור עד שינתץ רובו:

אבל הכא שקיל האי בימוס ומייתי אחרינא. הקשה רבינו הר״שבא נר״ו לפירוש ר״שי ז״ל שכתב בפרק כל הצלמים גבי מתני׳ דשלש אבנים דבימוס עצמו נעבד מה לי בימוס מה לי עבודה זרה וגם לקמן דפר״שי ז״ל האי בימוס בעלמא שוייה פר״שי ובעלי חיים לא מתסרי משום משמשי עבודה זרה אלמא בימוס משמשין הוא. ותירץ דלא כל הבימוסין נעבדין וכל בימוס שהעבודה זרה מונח׳ עליו עובדין אותה אגב העבודה זרה לקלונה וסרך שלה אבל בימוס שאין גוף עבודה זרה מונח עליו אלא שעובדין לגג או לחמה ולמזלות אינו נעבד והרי הוא משמשין.