ריטב״א על עבודה זרה ס״ה

קים לי בגויה דלא פלח לעבודה זרה וכבר כתבנו בפרק קמא כי מכאן היתר בזמן הזה לשאת ולתת עם הגוים אפילו ביום אידם.

הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות. פירוש לפי שהכל שכירות אחד והילכך אסור לפי ששכר אותה חבית פתוך הוא בכלי השכירות דהא אלו לא בעי לעבורי ליה ההיא חביתא מעכב ליה והוה ליה כאלו כל המאה פרוטות שכר אותה חבית הילכך אף על גב דקיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הכל אסור דכוליה חשיב אגרא דאיסורא מראש ועד סוף וזה ברור.

מעתה מה שכתב הר״אבד ז״ל דאנן דקיימא לן כרבי אליעזר בההיא דיוליך הנאה לים המלח יוליך דמי אותה חבית לים המלח ולשתרי אידך שכר ליתא דהא כוליה אגרא חשיב דאיסור׳ דכוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה וכן השיב עליו ר׳ הר״מבן ז״ל וזה דעת רבינו אלפסי ז״ל שכתבה בהלכותיו כפשוטה למימרא דהלכה היא וכן עיקר.

סיפא אצטריכא ליה כו'. פירוש משום רבותא דאשמועי׳ תלמודא בסמוך דאף על גב דלענין דינא הוא לאותוביה כיון דלא מנכה ליה מידי אי לא אותובי שם הרי הוא מותר.

ג״ה שוכר מניח עליה כסותו ופירושו כסותו הצריך לו באותה העיר שהלך שם דאלו כסות הצריך לדרך פשיטא ויש גורסים כסותו כלומר כסותו הצריך לדרך.

כגון דשכיח מאוונה לאוונה כו׳. ושמע מינה דכל היכא דלא שכיח מאוונא לאוונא אפילו חמר ג״כ מניח ואי שכיח להדיא בעיר אפילו שוכר לא מנח.

אבוה דרב אחא בריה דרב איקא הוה שפיך ליה חמרא לגוים ליכא לפרושי שפיך ממש דאם כן היכי פרכינן דרוצה בקיומו דהא קיימא לן דלמעוטי תפלה שפיר דמי אלא הנכון כפי׳ ר״שי ז״ל שהיה מוכר יינו לגוים ואחר כך היה טורח להריקו מגולפי שלו. ויהבי ליה גולפי באגריה משום הא ומשום דמעבר להו מעברא והוא מלשון שפוראי דשפכי חמרא האמור לקמן בפרקין אתו לקמיה דאביי אמר להו כי טרח בהיתר׳ טרח פר״שי ז״ל כי טרח לשפוך ביין המותר בהנאה טרח שהיין אינו אוסר עד שמגיעו לקרקעיתן של זיקי דידהו ע״כ פי׳ לפירושו ואיהו מיד שמגיע הקלוח לאויר הכלי נשלמה מלאכת שפיכתו ואינו נכון דודאי אין המלאכה נשלמת עד שהיה בקרקעיתו ובחנם דחק דהא קיימא לן דנאדות והגוים וקנקניה ויין ישראל כנוס בהן אין איסורן איסור הנאה והוא לא היה מניחם ליגע בו עד שישלים מלאכתו.

ובזה נסתלקה קושיא שהקשו רבים דהא כי מטי לארעיתא דמנא ליתסר ומיתסר מה שבגולפי מדין נצוק. ויש שהיו מתרצין דקסבר נצוק אינו חיבור ואחרים תירצו דנצוק אינו אוסר בהנאה שאין איסורו אלא מדין תערוב׳ והא קיימא לן דסתם יינם יין ביין ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו והכא יין נסך כבר נבדל לעצמו ואין צורך לכך לפי הפירוש הנכון שכתבנו.

דמתני בהדיהו. פירוש דאף על גב דמצטרו זיקי דידהו ליתבו ליה גולפי אי נמי פרדסקי נקטי בהדיהו פירוש כדים רקים אחרים שלהם לשפכו בתוכם אי מצטרו זיקי ואם תאמר וניחוש דילמא מצטרו זיקי ולתברו פרדסקי יש לומר דכולי האי לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא היא.

והא קא טרח דמעבר להו מעברא. פירוש ואותה שעה כבר היה יין נסך שכבר נגעו בו בכונה ואסרוהו ופרקינן דאמר ליה למברויא מעיקרא פירש ר״שי ז״ל דרב איקא ריש נהרא הוה והיה אומר לספן כשיגיעו אלו אליך העבירם בחנם ע״כ פי׳ לפירושו שהיה ריש נהרא ממונא על העומדים במעברות ולא שיהא הספינה שלו דאם כן היכי מוגר אמריה ליין נסך והנכון כי לפי שהיה גדול ותלמיד חכם היה מפייסן ומעבירין אותו בחנם על דבורו.

מתני׳ יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות. פירוש דלא בלעי כלל ואם היו מבוקעות אסורות פי׳ דהשתא בלעי ושמא יש בהם נותן טעם. ובירושלמי אמרו שאם נדלדל חותמן הרי הן כמבוקעות פי׳ שהענבה מדולדלת מן העוקץ.

שהיה מביא גרוגרות בספינה. פירוש בספינה של גוי דהא קתני ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן ובספינה של ישראל אין להעביר יין נסך לא בשכור ולא בחנם כדאיתא לעיל.

גמרא מעשה לסתור יש שפירשו דלסתור לאו דוקא אלא כלומר גרוגרות מאן דכר שמיהו ויש גור׳ במשנתינו ואם נפל על גבי תמרים וגרוגרות אסורות ואין צורך לכל זה דהא פשיטא דסתם גרוגרות בולעות הם כענבים מבוקעות.

ההוא ביתא דחטי דנפל עליה חביתא דיין נסך. פירוש ולא היה בו ששים לבטלו אי נמי דיהיב טעמא וטעמא לא בטיל ומיהו לא היה היין ניכר בהן והיינו דפרכינן עלה מבגד שאבד בו כלאים.

שרייה רבא לזבוני לגוים יש שפירשו משום דאין יין נסך אוסר בהנאה אלא במיגו ואעפ״י שאין בו ששים אלא היכא דמוקים אוקומי ואינו נכון שכל איסו׳ שבעולם שאוסר תערובתו הרי הוא כמוהו אלא טעמ׳ דהכא משום דסתם יינם הוא וקיימא לן דאפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו והכא בדמי חטים גרידי הוו מזבני להו וזה פשוט.

בגד שאבד בו כלאים. פי׳ וכלאים אוסרין בכל שהן דהא היתר בהיתר הן ותערוב׳ אוסרתן חוץ מבשר בחלב דדרך בשול אסרה תורה וברייתא זו כבר פרשתיה במסכת פסחים בס״ד.

הדר אמר רבא כו׳. איכא למידק דהא בפרק כל שעה אתותב רבא מהא מתניתא לגבי ההיא ארבא דבטעה בחושתא והיכי טעי בה תרי זימני ובתוספות ז״ל תירצו כי הכל היה בהוראה אחת ותורה אחת אלא שהתלמו׳ סדר כל אחת במקומו וכי הדר התם אמר דלזבוני קבא קבא לישראל והא דלא אמר להו דליפיוה ולזבונוה לישיראל כדקאמר הכא משום דכיון דסגי ליה באידך תקנתא ורויחא להו מילתא לא בעי למעבד אידך תקנתא דדילמא טעו ומזבני להו לגוים בפני ישראל כנ״ל שלא בפני ישראל ושמע מינה דפתם של ישראל ביד גוי מותר ומן התימא על ר״ח ז״ל שכתב דמהכא שמעינן דפתם של גוים אסור איסור גמור דילמא נפל ביה יין נסך ואם כן אף חטים לא נקח מהן אלא ודאי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וכן השיב עליו הר״מבן ז״ל ופשוט הוא.

הואיל ואית בהו צריא כמבוקעות דמיין ושמע מינה דשעורים מותרים בהדחה כשאינם מבוקעות ומיהו אם שרו שם זמן מרובה יש לחוש דאף על גב דאמרן בפסחים אין לותתין את השעורים בפסח ואם לתת לא נתבקעו מותרות התם בלתיתה אבל בשריה יש לחוש וכל שכן דעל ידי בישול אוסרין בפסח אפילו לא נתבקעו דעל ידי רתיחתן מפליטין משהו וחמץ בפסח אוסר במשהו בין במינו בין שלא במינו וכל שכן בחטי דאית בהו צריא ושלא כדברי רבינו אלפסי ז״ל דאפילו בבשולה בעינן נתבקעו וליתא וכדכתיבנא התם בס״ד.