ריטב״א על עבודה זרה ט׳

אמר רב פפא אי טעי האי תנא. פי׳ תנא דמני שני חרבן בית שני בפרטי שאינו יודע הפרט שלו דאילו בכללי דהיינו מאות לא אפשר דטעי נשייליה לספרא פי׳ לסופר השטרות שהוא מונה למלכות יון שכן מונין בגול׳ כמה חשיב ונטעי תנא אחושבניה דפרטה דספרא עשרין שנין ומשכח לאחמריה פי׳ לפי שמלכות יון היה בפני הבית שפ״ו שנים כדלעיל וספרא לא חשיב הנהו שית שנין דמלכו בעולם אשתכח הכי חרב הבית איה מונה הסופר ש״פ וכשהתנא מונה לחרבן הבית בא׳ שנין היה מונה הסופר ת״א נמצא פרט התנא עולה לפרט הסופר עשרין שנין לעולם וסימניך זה לי עשרין שנה בביתך פי׳ התנא אומר כן לספרא זה לי עשרים שנה שאני בפרטך של עכשיו וכן על הדרך שאמרנו אי טעי ספרא ולא ידע פרטי יפחות מפרט התנא עשרים ומשכח לאחמריה וסימניך ספרא ותנא תוספאה ואי לאו האי סימנא דבעי לומר בדין הוא דמצי למימר דתנא משכח חומריה כי בציר מפרט הסופר המנין שנין וספרא משכח חומריה כי מוסיף על פרט התנא תמנין שנין דוק ותשכח.

גרסינן ז״ל אילימא ממתן תורה ועד השתא ליכא כולי האי דכי מעיינת בה כו'. ופי׳ הוא ז״ל אילימא ממתן תורה ועד תשלום ד׳ אלפים ליכא כולי האי דהא כי מעיינת בדורות של תוהו מבריאת עולם ועד מתן תורה תרי אלפי ופרטה דחד אלפא משכחת בהו דהיינו שני אלפים ותמ״ח שנה והני תמ״ח דטפו בהא בצרי מתרי אלפי דתורה ואין שיטה זו נכונה חדא דבכולהו נוסחי גרסינן ותו כי מעיינת בה כו׳ ועוד דלישנא דעד השתא לא משמע משום סוף ארבעת אלפים דלישנא דעד השתא לשון התלמוד בימי רב אשי והקבלה בידינו כי רב אשי נפטר לתשל״ח לשטרות שהם קפ״ו שנים אחר תשלום ד׳ אלפי׳ ועוד דלמה ליה לאוכרוחי דעד ד׳ אלפים ליכא כולי האי מטעמא דבריאת עולם ועד מתן תורה איכא תרי ופרטה מגופא מצי מכרח לה דליכא ממתן תורה ועד תשלום ד׳ אלפים אלא אלף תקנ״ד ת״פ עד בנין הבית ובנין הבית ת״י וגלות בבל ע׳ שנין בית שני ת״ב מן החורבן עד תשלו׳ ד׳ אלפים קע״ב הרי אלף תקנ״ד לכך פירשו רבותינו הצרפתים ז״ל אילימא ממתן תורה ועד השתא דהיינו ימי רב אשי ליכא כולי האי שהרי מיציאת מצרים עד תחילת חשבון שטרות אלף שנים כדאמרינן לקמן דשבקיה לאלפא קמא ותשל״ח דשטרות שבו נפטר רב אשי הרי אלף תשל״ח ליציאת מצרים ממתן תורה ועד בית ראשון ת״פ שנים ובית ראשון ת״י וגלות בבל ע׳ ובית שני ת״ב הרי אלף ש״פ ומאחר החרבן עד שנפטר רב אשי שנ״ח שנים כי הוא נפטר לתשל״ח לשטרות כמו שאמרנו ובשעת החרבן היה מונה הסופר ש״פ שנים כדאיתא בשמעתין יש מש״פ עד תשל״ח שנ״ח שנה גם כן הרי ממתן תורה עד פטירת רב אשי אלף תשל״ח ותו כי מעיינת כו׳ ועוד יש לך קושיא אחרת דכי מעיינת בהו בהני ארבעת אלפים לא תמצאם מוחלקים לאלפים אלפים כמו שאתה אומר דהא בימי התוהו איכא תרי אלפי ופרטה דהאי אלפא דהיינו אלפים תמ״ח כדכתב ר״שי ז״ל ונמצא התנא גורע משנות התלמוד תמ״ח ומוסיף אותן על שנות התור׳ אלא מואת הנפש כו׳ והוי יודע דהא דנקטינן אילימא ממתן תורה ועד השתא לרבותא נקטיה לה שאפילו אתה מונה עד הזמן של רב אשי ליכא כולי האי וכל שכן שהיה לך למנות עד ימי התנא עצמו והרי זה מבואר יפה ובקוצר והאי דקאמר רב פפא אי טעי תנא כו׳ פי׳ תנא דלעיל אמונה שני אלפים של ימות המשיח ובעי למידע כמה עברו מהן וטעי בפרטי נשייליה לספרא כלומר המונה למלכות יון כמה חשיב ונטפי אפרטה דספר׳ ארבעין ושמנה ומשכח ליה לחומריה פי׳ מפני שמסורת בידינו ומנין ברור כי קע״ד אחר חרבן הבית נשלמו ד׳ אלפים הילכך הסופ׳ היה מונה בתחילת חמשת אלפים תקנ״ד שנה כי בשעת החרבן היה מונה ש״פ הוסף עליהם קע״ד דבתר הכי הרי תקנ״ד נמצא פרטו של סופר נ״ד כשהתחיל התנא למנות שני אלפים של ימות המשיח וכשהשלים הסופר אותו פרט והתחיל למנות פרט אחר היה התנא מונה מ״ח נמצא פרט התנא מוסיף על פרט הסופר מ״ח ולהכי קאמר דאי טעי תנא דליטפי על פרט הסופר מ״ח שנים ומשכח חומריה ואי טעי ספרא נשייליה לתנא פרטיה וניבציר מיניה מ״ח ומשכח חומריה סימניך ספרא בצירא ותנא תוספאה פי׳ והכא נמי בדין הוא דמצי למימר דאי טעי ספרא נטפי על פרטי דתנא נ״ד שנים שהיה מונה כשהתחיל התנא פרטו ואי טעי תנא דנבציר מפרטי דספרא הנהו נ״ד שנים אלא דבעי למינקט אידך חושבנא משום סימנא דסיפרא בצירא ותנא תוספאה.

האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע. פירוש למנות דין שמיטת כספים ונימא דשמיטת כספים נוהגת בומן הזה וכדמוכח בפרק השולח ומיהו נראין דברים דהלכתא כר׳ דסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן ולפיכך היו מקילין בה האמוראין כדאיתא התם וכדכתיבנא התם בס״ד.

גרסינן ז״ל ולשייליה לתנא כמה חשיב ולחשבינהו לכללי ביובל ולפרטי בשביעית ולישקול מכל מאה תרתי ולישדי אפרטי ונטפי עלייהו חדא שתא וידע ליה לחומריה ופי׳ ישאל אל התנא שיודע מנין שנות החרבן ויעשה מחשבונו שחושב לחרבן הבית מנין יובלות ושבועו׳ כדמפרש ואזיל ורב הונא בר יהושע סבירא ליה כר׳ יאוד׳ דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן ומשום הכי קאמר דלישקול מכל מאה תרתי כי כשימנה כל מאה לשתי יובלו׳ עדפו בידו מכל מאה שתי שנים וכל השנים העודפין ההם מן המאות יתן אותם על הפרט ויעשה מהכל סך פרט אחד ויוסיף עוד על הפרט ההוא שנה אחת משום דקיימ׳ לן דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה דהיינו שנה לשמיטה ואילו אנן לא מנינן חרבן הבית מאותה שנה לפי שרובא היתה בבנין אלא מן השנה שלאחר שנת החורבן שהיתה שנה שניה לשמיטה ולפיכך אנו צריכין להוסיף על מנינו שנה אחת כדי שתהא תחילת מנינו משנה ראשונ׳ של שמיטה ומ״ל נחרב הבית במוצאי שביעי׳ משום דבית שני קים ת״כ דל מינייהו שית שנין דהוו מקמי דסליק עזרא שלא מנו שמטין ויובלות פשו להו תי״ד דל תמניא שנין מן הד׳ מאות אליבא דרבי יאודה ושדי על פרטה די״ד הוו להו כ״ב הכ״א הוו ג׳ שמטין והכ״ב עצמה היא מוצאי שביעית וסימניך למישקל תרי מכל מאה כרבי יאודה כי זה שנתים הרעב זו שיטת רשי ז״ל:

והקשו עליו חדא שנראה מדבריו כי שנת ת״כ עצמה חרב הבית ולא חרב אלא בשנת תכ״א ועוד דמאי דקאמר דלא מנו שש שנים ראשונים של בית שני כשמונין לא איתמר התם אלא לרבנן בלחוד ולא לרבי יאודה דהכי מוכח הני תרתי מסוגיא דערכין דאמרינן התם על הא דתניא דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה מכדי בית שניה כמה קם ת״כ דל ארבע מאות לתמניא יובלי פשו להו עשרין הוה ליה שיתא בשבוע כלומר הוה ליה סוף הבנין בשיתא בשבוע שהרי עמד ת״כ וחרב בתכ״א שריא שנת שמיטה ופרקינן דהא מני רבי יאודה היא דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן דל תמניא מתמניא יובלי ושדי העשרים הוו להו כ״ח פי׳ דהוו להו יומי הבנין כ״ח וחרב בכ״ט שהיא מוצאי שביעית והיינו דלא כפר״שי ז״ל שמפרש לעיל דבשנת ת״כ עצמה חרב דלדבריו בשביעית חרב ומאי קא משני אלא ודאי כדאמרינן והכי נמי דייק אידך דאמרי׳ איבעית אימא רבנן כו׳ רב אשי אמר שית שנין כו׳ איבעית אימא לעולם רבנן ושית שנין דמקמי דסליק עזרא לא חשיב להו פשו להו י״ד דקם הבית וחרב בט״ו דהוו מוצאי שביעית דאי בי״ד גופיה שביעית היא אלא ודאי כדאמרן.

מעתה האי סוגיא פליגא על ר״שי ז״ל בתרתי חדא הא דאמרן ועוד דעל כרחין רב אשי לרבנן תרצה וכדאמרן חדא דבתר אוקמתא דאוקימנא דרבנן אמר לה למילתיה ועוד דלרבי יאודה הוה ליה ת״כ גופיה שנת החרבן ופליג אכולה סוגיין דלעיל והוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן דלרבנן הוא דלא היינו שית שנין דמקמי עזרא ועוד הקשו עליו דאדיהיב סימנא להנהו תרתי שנין טפי הוה למיתן סימנא לטופיאנה דחדא שתא דצרכינן לטפויי לכך פירש דה״ג והכי איכא בנוסחי דוקני האי מאן דלא ידע כמה שני בשבועי לישייליה לספרא כמה חשיב ונבצר מינייהו תרתי שנין או נטפי עלייהו חמש וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולשקול מכל מאה תרתי ולשדי בפרטיה ומשכח ליה לחומריה וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנין וה״פ דהאי דלא ידע כמה שני בשבוע לא ידע נמי מנין ימי החרבן על נכון ומשום הכי אמרינן דנשייליה לספרא המונה למלכות יון כמה חשיב וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולישדי אפרטה תרתי מכל מאה כרבי יאודה וכדפרישנא לרשי ז״ל ומה שאמרו דליבציר ממנינא תרתי שנין או ליטפי עלייהו חמש שנין הוא לפי שאין צריכין שיהא תחלת מנינו מן השנה הראשונה של שמיטה ואילו הסופר הזה תחלת מנינו היה שנה ששית לשמיטה לפי שכבר עברו ממנין שני בית שני ארבעים שנה ל״ד דמלכו׳ פרס כדאיתא בברייתא דלעיל ושית שנין דמלכות יון בעילם דלא חשיב להו ספרא כדאיתא לקמן נמצא תחילת מנין מלכות יון שנת מ״א לבנין הבית שהיה שנת ששית לשמיטה לפיכך צריך לנו שנסלק ממנינינו שתי שנין ויהא הנשאר בתחילת שמיטה או שמוסיף עליו חמש שנין ויהא תחלת שמיטה ועל הגרעון הזה או על התוספת הזה מנח סימנא כי זה שנתים הרעב ועוד חמש שנין כי זה שנתי׳ הרעב סי׳ למעט ועוד חמש שנין סי׳ התוספת והשתא אתי שפיר דנקט האי קרא דסליק ליה לסימנא לתרתי וחמש דאילו לפרש״י ז״ל קראי טובא אחרינא איכא דמצי למעבד מינייהו סימנא לתרתי שנין.

ואגב אורחין שמעינן מהכא דהלכתא כר׳ יהודה מדנקיט האי אמורא חושבניה אליבא דידיה הא דתניא אם יאמרו לך קח שדה שוה אלף דינר בדינר אחד אל תקח. פר״שי ז״ל מפני שהוא קץ הגאולה ולפי פירושו יש לנו לומר ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ולא נתקיימו דברי התנא ואינו נכון בעיני ולכך נראה לפרש שהם היו יודעין כי לאותו הזמן ראוין ליגאל אלא אם כן גרמו עונות מרובים ואם רבו אותם עונות לעכב המשיח שראוי׳ הדור ההוא ליענש שירבו הגזירות עליהן ויוציאו הקרקעות מתחת ידן כנ״ל.