מפרשים
ריטב״א על חולין ק״ד
קריאה: ציטוטים במקור ובתרגוםציטוטים במקור ובתרגוםציטוטים במקור ובתרגוםציטוטים במקור ובתרגוםציטוטים במקור ובתרגוםציטוטים במקור ובתרגוםציטוטים בתרגוםציטוטים בתרגום
גמ' הא עוף אסור מן התורה פי' קס"ד כיון דכייל ותני כל הבשר משמע שאיסורו שוה בכל ואפי' עוף נמי אסור מן התורה כמאן דלא כר"ע דאי ר"ע האמר חיה ועוף אינן מן התורה. וכי אמרינן הא עוף ה"ה נמי דמצי למימר הא חיה ג"כ אלא דנקט לישנא קלילא דאיכא מ"ד דעוף מה"ת וחיה מד"ס ואיכא מ"ד דס"ל איפכא כדאיתא בפירקן.
אימא סיפא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא עוף אסור אתאן כר"ע דאמר כל מידי דמימלך עליה בר מיני' הוא פי' כל דבר שהשליח נמלך עליו כשאדם מלוה אותו ליקח דבר אחר והוא חוזר לבעליו לימלך אם יקח מאותו דבר מינו של ראשון הוא שאל"כ לא היה צריך לימלך. ולפיכך הנודר מן הראשון אסור בזה השני כיצד הרי שאמר לשלוחו קח לי בשר והלך ולא מצא אלא עופות אומר לו לא מצאתי אלא עופות. ואלו לא מצא אלא ירק לא אומר לו לא מצאתי אלא ירק אלא אומר לו לא מצאתי בשר. דתנן הנודר מן הירק מותר בדילועין ור"ע אוסר א"ל לר"ע והלא אדם אומר לשלוח וכו'. ומיהו לא אמר ר"ע כל מידי דמימלך עליו בר מיניה הוא אלא היכי דשייך קצת בלישני' כגון דלועין דנפל עלייהו שם ירק ודגים וחגבים נמי בשר איקרי אבל מידי דלא שייך בי כלל בלישנא לא כגון ביצים וגבינה מיקרי בשר כלל. ולפיכך הנודר מן הבשר מותר בהם וכן הנודר מן הדלועין מותר בירק. והנודר מן הדגים מותר בחגבים ואצ"ל בבשר והא דאמרינן אליבא דר"ע שהנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים אוקמי' לה התם בשהקיז דם וכייב י' ליה עיני דלא אכיל דגים דקש' לתחלת אוכלא ולפי אותה שעה שנדר אין דעתו עליהם מפני שכבר הוא אסור לו מפני חולי עיניו ואין שלוחו נמלך עליהם. הא לאו הכי אסור בהם והא דמיסתם ליה תנא בדכייבי ליה עיני' ולא תני איסורי' אפי' בבשר ודגים ובסתם בני אדם אי בעית אימא דכח דהתירא עדיף ליה לאשמועינן היכי דכייבי' ליה עיני' אין דעתו על דגים ואב"א אגב רישא נקט ליה בהאי צורת' דמפליג בין בשר עוף ודגים וחגבים כנ"ל והתם אמרי' דתנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג היא דתני' הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ועופו' וקיי"ל כר"ע דהא אסקי' רב אשי לסתם מתני' דהכא כר"ע ואע"ג דאין סדר למשנה בתרי מסכת' דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם אפ"ה הו"ל ספק דאורייתא ולחומרא.
אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן השתי' אכילה גופא גזרה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה דנגזור העלאה אטו אכילה ומנא תימרא דלא גזרינן פי' אע"ג דבכולי תלמודא לא קיימי הא ואמרי' דכולי' חדא גזירה היא כדאי' בפ"ק דביצה ובדוכתא טובא להכי איצטריך ר"י לאתויי דכה"ג גזירה לגזירה היא מדתנן תלת ח"ל וכו'. וריי אזיל בהא לטעמי' דאוקי' רישא דמתני' דלעיל כרבנן דס"ל בשר עוף אסור מן התורה ובעי לאולמי טעמי' מסיפא דמתניתין ואביי דחי לה דלעולם מד"ס הוא והכא חדא גזירה הוא. ורב אשי דאוקי' מתני כר"ע דבשר עוף מד"ס ס"ל כי הא דאביי דכולי' חדא גזירה היא והלכתא כוותיה דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דס"ל בשר עוף אסור מד"ס וה"ה לבשר חיה וע"כ ל"פ אלא בדיוקא דרישא אבל סיפא דבית שמאי ובית הלל לשון מחלוקות' מוכח בפי' דס"ל דבשר עוף מד"ס.
סוף סוף צונן היא ואפי' כי אכיל להו בהדי הדדי בלא בישול ליכא איסורא דאורייתא א"ל אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח ויבא חבירו ויטבל שם שלו דאיכא בישול ואסור מן התורה. ופרכי' ס"ס כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל פי' אינו חשוב בישול לענין שבת להתחייב עליו כדאיתא התם וכן לענין בשר בחלב אבל לענין איסור ודאי כלי שני מפליט ומבליע שכל שיוצא מכלל צונן מפליט ולא גרע ממליחה ומבי' השחיטה למ"ד בה"ש רותח וכדכתבי' לעיל בפ"ק במסכת ע"א. אלא אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס ראשון פי' שזה יעלה אילפס של בשר כמו שהעבירו מעל האש והלא אילפס של גבינה דה"ל כלי ראשון ויטביל זה בזה דאיכא איסורא מדאורייתא. ע"כ ממהדורא קמא.
תנא אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. פי' דרך הפקר בלא שימור:
והוא תני ליה והוא מפרש ליה בלא קינוח הפה ובלא נט"י. פירש"י ז"ל שאם אכל זה ובא לאכול זה א"צ לקנח פיו ולא לאכול ונראה מלשונו אפי' כשאכל בשר עוף בתחלה אבל הרמב"ם ז"ל ואחרי' פי' שלא הקילו אלא באכל הגבינה בתחלה שכיוצא בו בבשר דעלמא מותר בקינוח הפה והנטילה לפי שאין הגבינה נדבק לחיך ולשינים כ"כ. אבל אכל עוף תחלה דינו כמו בשר בהמה ואע"ג שהוא מד"ס כעין דאורייתא גזרו בה. ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דרב יצחק דבסמוך דאכל גבינה ואח"כ בשר. ופרקינן ליה מהא דאגרא עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. ומאי קושיא לימא ליה דהתם בשאכל בשר מתחלה אבל הכא אכל גבינה בתחלה ואין זה פי' נכון דהא פשיטא דלשון עוף וגבינה אח"כ גבינה משמע ואם איתא דכה"ג אין נאכלין באפיקורן היכי תני האיסור בלשון המותר וה"ל למתני איפכא גבינה ואח"כ עוף אלא ודאי כדאמרן. והא דפרכי' לרב יצחק ה"פ עוף וגבינה הקילו בכל ענין. אבל בשר וגבינה לא פטרי' כלל מקינוח הפה ונט"י בשום ענין. ועוד דאי בשר ואח"כ גבינה אפי' בקינוח הפה ונט"י אסור ושהייה בעינן לדעת הגאונים ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל עצמו.
ה"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. י"א דבאתרא דאיכא נרות טובא כגון בחופה דינו כיממא וראוי להחמיר י"א דגבינה ואח"כ בשר לא בעי קינוח. וכי תניא לקמן מקנח ומדיח אינו אלא בשר ואח"כ גבינה דהא רב יצחק לא אמר דעביד קינוח ואפ"ה לא פרכי' עליה אלא מנט"י, וזה עלה כדעת האומרים לקמן דמותר לאכול בשר ואח"כ גבינה בקינוח ונ"ט בלא שום שהייה וכדעת ר"ת ז"ל. אבל כל הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל הסכימו שלא התירו בקינוח הפה אלא באוכל גבינה תחלה ומתניתא דלקמן דב"ש וב"ה אינו אלא לאוכל גבינה תחלה והא דרב יצחק קינוח הוי ביה ולא אידכר תלמודא אלא מאי דלא עביד דהיינו נט"י. ולעולם אפי' אכל גבינה תחלה צריך קינוח בין ביממא בין בליליא. וכן פירש"י ז"ל לקמן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה דמיירי נמי שבא לאכול בשר אחר גבינה. וכן נראה עיקר ופשיטא הוא דלענין קינוח הפה ליכא הפרשה בין בין יממא וליליא.