ריטב״א על נדה י״ב

כדי לחייב בעלה. לא סוף דבר שעושה מפני כן דלא שייך למבעי האי לישנא כלל דלמה תעשה כן אלא ה״פ מה שתחמיר על עצמה כיון שבא מפני זה חיוב לבעלה דאשם תלויה בשניהם ונקט לחייב בעלה משום דאף בקרבן דידה הוא חייב כי הוא מביא כל הקרבנות שהיא חייבת כדאיתא התם ואסיקנא דלא תבדוק דא״כ לבו נוקפו ופורש מכאן ואילך שהוא יארע לו כך.

בעא מיניה ר״ז מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה. פי׳ שתחמיר על עצמה קודם תשמיש ואעפ״י שאינה עסוקה בטהרות ואעפ״י שאמרו חכמים שאינה צריכה לבדוק מי אמרינן אלמלא שיש שום נדנוד חשש דם בדבר לא מצריכות שתבדוק לטהרות אלא אפי׳ מעלת טהרות של גבי בעלה לא חייבו כן כדי שלא לשהות מצותו ומיהו אם רצתה לעשות תבדוק או דילמא מעלה בעלמא הוא דעבוד בטהרות וליכא שום נדנוד כלל ואין לה לבדוק לבעלה א״ל לא תבדוק כלו׳ לא תבדוק כלל ואפי׳ יהא כאן נדנוד חשש א״ל ותבדוק ומה בכך כיון שיש נדנוד ואעפ״י שיש כאן שיהוי מצות עונה א״ל א״כ יהא לבו נוקפו שמא מפני שהרגישה דם היא שבודקת עצמה ולא ירצה לסמוך על מה שתאמר לו שמצאה טהור שמא לא בדקה יפה יפה ופורש והא דתנן לקמן כל היד המרבה לבדוק הרי זה משובח ההיא באותן שצריכות בדיקה.

ולימא ליה יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה. פי׳ לטהרות בעיא עיקר בדיקה לבעלה במיגו לבעלה לא בעיא בדיקה פי׳ לבעלה גרידא לא בעיא בדיקה.

והא שמואל במאי מוקים לה. וא״ת ולוקמה בשאינה עסוקה בטהרות ואפי׳ באשה שאין וסת דלבעלה לא בעיא בדיקה י״ל דלישנא יתירה קשיא ליה כיון דקתני נשיהם להם בחזקת טהרה ל״ל למתני ושוהות עמהם אלא ודאי משום דאפילו עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה.

וכיון שתבעה אין לה בדיקה גדולה מזו. פרש״י ז״ל לפי שדרך הבא מן הדרך להרבות ברצוי ואלו חזיא דם לא סגי דלא הרגישה וזו היא בדיקתה כיון שלא הרגישה ובהכי סגי לה מכיון שהניחה בחזקת טהורה ואיכא דק״ל הא דאמר בפ׳ כל היד כיון דקתני כל הנשים בחזקת טהרה הן לבעליהן ל״ל למתני והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ופרקינן ה״מ היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה עצמה אבל ליתיה במתא לא קמ״ל דעלמא טפי רמיא אנפשה כי איתיה במתא ול״ק דהתם הכי הוא דאמר דכי ליתא במתא לא נחוש אבל כשבא הא ודאי טובא רמיא אנפשה וכיון דהא אסיקנא דאפי׳ ליתיה במתא חיישה ובדקה נפש׳ וקיימא בחזקת טהורה נמי כשבא לעיר וריצה אותה ושותקת הרי היא כאלו אמרה בפי׳ שהיא טהורה ואין לך בדיקה גדולה מזו.

מהו למעבד כי הא מתניתא. י״מ לסמוך על תביעה בלחוד כדשרי במתני׳ וא״ל דלא חזי למעבד הכי משום דמיגניא באנפי וי״מ דאישנה קאי אי עבדינן כי הא מתני׳ ואפי׳ דישנה ולשון מיגניא באנפיה חשש טפי להאי לישנא דגנות הוא לשמש עם הישנה אבל לא אתי שפיר לישנא דכי הא מתני׳ מכיון שלא הוזכר בה ישנה בפי׳ ואע״ג דהכי דינא כדאיתא לעיל.

ולישיילינהו לדידהו. פירוש דלישיילי מנייהו שורת הדין והיינו דמהדרין דלמא מחמרי אנפשייהו ומקילין לאחרים וגנאי הוא לשאול מהם כיצד נוהגין בעצמן.

ת״ר אשה שאין לה וסת וכו'. פי׳ שלא קבעה לה וסת ומ״מ לא הוחזקה לראות בשעת תשמיש שא״כ לד״ה יוציא דהא מקלקלא ליה וכדאיתא לקמן במכילתין אלא ודאי כדאמרן והכי ריהטא סוגיין ומתני׳ בעסוקה בטהרות דבעיא בדיקה קודם תשמיש אף לבעלה ור״מ חשיב לה מקח טעות אם לא הכיר בה לפי שרוב הנשים יש להן וסת ולפי׳ קונס אותה בכתוב׳ ותנאי כתובה כדמפרש ואזיל והא דקתני שאין לה מזונות כבר מפורשת לנו ביבמות בס״ד.

ר״ח בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים וכו'. פי׳ רש״י ז״ל שמשמת בב׳ עדים א׳ קודם תשמיש וא׳ לאחר תשמיש והן תקוניה להתירה לבעלה ולפוטרו מקרבן אם מצאה טהור והן עוותיה לאסרה בתשמיש או לחייבו באשם או בחטאת אם מצאה טמא וכיון שלא הוחזקה בדם בשעת תשמיש בהכי שריין לה ואפילו לכתחלה ולקמן מתפרש אם מצריכה בדיקה זו אף בשאינה עסוקה בטהרות והכי איתמר לקמן בפרק כל היד האי לישנא דתיקוניה אבל הרי״ף ז״ל משמשת בשני עדים א׳ לו.

ואחד בלחוד כדינה קודם סלוק דמים אם תהא דייה שעתא דנימא השתא הוא דהדרא לקביעות וסת והפסקות שבנתים לא היו כלום וכי קתני ועוד עברו וכו׳ דוקא קתני או דילמא לאו דוקא הוא ואף בעונה קטנה מטמאה מעת לעת ממה נפשך דאי הדרא למילתא קמיתא כבר קבעה לה וסת ואי מצרפא לה באידך דשש עונות הא מטמאה למפרע ואהדר ליה דודאי מטמאה למפרע וכי קתני ועוד עברו עליה ג׳ עונות לאו דוקא וכן פרש״י ז״ל.

מאן דמתני להא לא מתני הא. פירש״י ז״ל לעולם בעסוקה בטהרות ודקאמרת הא אמרי׳ חדא זימנא אמוראי נינהו אליבא דשמואל ומאן דמתני הא לא מתני הא ואיהו לא אמר אלא חדא מינייהו. וא״ת והא רב יהודה גופיה אמרה לעיל על מתני׳ י״ל דההיא לא שנו קאמר ולפ׳ דעת התנא ולא אמר כן לפסק הלכה ואי דדילמא מכלל הא דהכא הוא אמרה וההיא נמי דבעיא ר׳ זירא מרב יהודה וא״ל לא תבדוק מהא דהכא אמרה ותדע דאלו הכא אמר דינא והתם אצטריך לומר דאפי׳ רצתה להחמיר לא תבדוק מהא דהכא אמרה זו שיטת רש״י ז״ל אבל ר״ח ז״ל פירש דלעולם בשאינה עסוקה בטהרות קאמר שמואל דבעיא בדיקה לבעלה גרידא ואע״ג דמדר׳ זירא אמר שמואל דלעיל דיקי׳ דלא בעיא אמוראי נינהו אליבא דשמואל ופליגי דר׳ זירא אמר דלא בעיא ור׳ יהודה אמר דבעיא בדיקה וק״ל דהא רב יהודה גופיה אמר לעיל על מתני׳ דלבעלה לא בעיא בדיקה ואפי׳ כשאין לה וסת ומנא ליה לפרושי לתנא דמתני׳ דלא כהלכתא ועוד דבעיא דבעא מיניה ר׳ זירא א״ל שלא תבדוק וקשיא דידיה אדידיה הילכך אין לנו אלא הפי׳ הראשון ומיהו גם הרי״ף ז״ל הולך בדרך ר״ח ז״ל ואוקמה למתני׳ בשאינה עסוקה בטהרות ופליגא אדר׳ זירא ורבי׳ הרמב״ן ז״ל פירש דעת הרי״ף לפי פי׳ שכתבתי לעיל גבי הן הן עיוותיה הן הן תקוניה דתקוניה היינו שאם שמשה ג׳ פעמים ולא ראתה בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ואינה צריכה בדיקה כלל וכהא הוא דפסקינן נמי הלכה כר׳ חנינא כי היכי דפסקו במה שאמר שלא יוציא דבכל דבריו פסקנו כמותו.

והא דאקשי׳ הכא במאי עסקינן אי לימא דעסוקה בטהרות וכו׳. ה״ק אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא בבדיקה מיהא מותרת לשמש כר׳ חנינא ולא חישינין דדילמא מקלקלא כר״מ ואי בשאינה עסוקה בטהרות ואפ״ה קאמר דצריכה שני עדים הא אמר דכל לבעלה גרידא לא בעי בדיקה כלל דא״ר זירא וכו׳ ואוקימ׳ בעסוקה בטהרות ומדאוקי׳ בהם דליכא במימריה חדוש כל כך דלא אשמועינן אלא דין ערה או ישנה כדלעיל ולא אוקימנא לבעלה גרידא ובג׳ פעמים הראשונים ונימא דה״ק אסורה לשמש בלא בדיקה עד שתבדוק עצמה כראוי שאינה רואה מחמת תשמיש והיינו בבדיקת ג׳ פעמים ובהכי מותרת לגמרי דהשתא הוה אשמועינן טובא מכלל דס״ל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה כלל ואף על פי שאין לה וסת ולית ליה דר׳ חנינא בן אנטיגנוס ופרקינן דלעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואמוראי נינהו אליבא דשמואל ור׳ זירא לית ליה הא דרב יהודה ורב יהודה לית ליה ההיא דר׳ זירא ואידך דר׳ יהודה דלעיל דאמר אמתני׳ והאהדר ליה לר׳ זירא שאין לה לבדוק מיירי אחר שנתקנה בעדיה שבדקה ג׳ פעמים והוחזקה שאינה רואה בשעת תשמיש דשוב אינה צריכה בדיקה וגם אין לה לבדוק שמא יהא לבו נוקפו ופורש ע״כ תורף דברי רבי׳ הרמב״ן ז״ל וגם בספר מלחמות ה׳ פירש שיטת הרי״ף ז״ל ויפה דקדק ופלפל ודן לזכות כמשפטו אבל עם כל זאת שיטת רש״י ז״ל היא יותר נוחה וא״ת א״כ דהשתא כי אמרינן מאן דמתני הא וכו׳ אדמעיקרא קיימי דכי לא אמרי׳ לעולם בעסוקה בטהרות י״ל דכיון דתרוייהו מחדא מימרא פרכינן להו ר״ל מההאי דר׳ זירא אמר שמואל תרוייהו בחדא פירכא נינהו ולא הוצרכנו לומר לעולם בעסוקה בטהרות ועוד דמסתמא לא מוקמינין פלוגתא בין ר׳ יהודה ור׳ זירא כנ״ל. ועוד נ״ל דתלמודא לא מסיים בהאי פירוקא מידי והכי קאמר דהני פירכי ליתנהו כלל בין דתהוי הא בעסוקה בטהרות ולא פליגי או בשאינה עסוקה ופליגי ומאן דמתני הא לא מתני הא ומי׳ לענין פסק כיון דתלמודא לא פריש מידי טפי ניחא למימר דלא פליגי וכפי שיטת רש״י ז״ל.