ריטב״א על נדה כ״ב

מ״ס מקור מקומו טמא. פי׳ ר״א וה״ק ואי לאו היא טהור׳ אבל הדם טמא ומ״ס דהיינו רבנן מקור מקומו טהור והיינו דאמר אין זה דם נדה כלו׳ לא דם נדה ממש ולא דם טומאה דלטומאה נמי נדה קרי לה.

בעא מיניה רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו ממנו אמר רחמנא וכו׳ או דלמא האי ממנו וכו'. פי׳ הא ודאי פשיטא ליה דבעיא שיצא טומאתו לחוץ דהא משנה מפורשת פ׳ יוצא דופן אלא דמספקא ליה מאי דכתב רחמנא ממנו אי לההיא אתא או למעוטי קיסם ואיכא׳ דקשי ליה דמאי מספקא ליה דהא ודאי לטומאה בחוץ לא מצטריך קרא דהא גבי נדה אצטריך קרא דמבשרה לומר׳ שמטמאה בפנים דאלמא דין טמאה בחוץ ולא בפנים והיכי אצטריך קרא הכא לטומאת תוץ והתם לטומאת פנים דאי לא כתב רחמנא מבשרה לטומאה מבפנים לא אצטריך קרא הכא לטומאת חוץ דלא נגמר מזבה ועוד תירצו דהתם דאפשר לדם לעמוד בפרוזדור הוה ס״ד שאינו טמא שם ואינו כאלו הוא במקור אבל הכא דכיון דנעקר שותת ואין דרכו לעמוד דילמא הוה ס״ד שיהא נידון כאלו הוא בחוץ ומצטריך קרא שלא יטמא עד שיצא לחוץ. וא״ת והא בפ׳ יוצא דופן אמר להדיא דטעמא דקרי מטמא בחוץ היינו מדכתיב ממנו עד שתצא טמאה לחוץ וי״ל דההיא בתר מסקנא דהכא איתמר דה״ל מיעוט קיסם מדכתיב אחרינא.

והלא הוא עצמו אינו מטמא כחתימת פי האמה. כן גר׳ רש״י כחתימת בכא״ף וי״ג בחתימת פי אמה כלומר שאינו מטמא אלא כשחותם פי אמה ממש וא״כ פשיטא דבקיסם טהור ואין גרסא זו מחוורת בעיני דהא מכיון דא״ל בהא לישנא דתמיהא מכלל דאף לרבה הכי ידיעה ליה וא״כ מאי מבעיא ליה מעיקרא ולכך גר׳ רש״י מחוורת מיהו לא פשיטא ליה משום דכיון דבעי׳ שיעור קרי בחתימת פי אמה דבקיסם בצר ליה שיעורא דהא ליתא שהרי אין אנו באין לומר שלעולה לא יהא טמא אלא בקיסם אלא דאי איכא במאי דנקט בקיסם שיעורא שיהא טמא אלא ה״פ דכיון דבעינן שיעורא לטמא מכלל דנוגע הוא דאילו ה״ל רואה לא בעינן שיעורא בדלא בעי׳ גבי נדה וזבה וא״ת והיכי פשיט לה הכי להדיא דהא ר״נ הוא דבעי שעורא בחתימת פי אמה אבל רבנן פליגי עליה ולא בעי שיעורא וכדאיתא בפ׳ יוצא דופן ודילמא רבה אליבא דרבנן הוא דבעי לה י״ל דקים ליה לרב הונא דהלכתא כר׳ נתן וכסברא דשמואל רביה דבפ׳ יוצא דופן וקים ליה נמי דרבה הכי ס״ל א״נ דאפי׳ לרבנן קא פשיט ליה דלא פליגי רבנן בהא כלל אלא בשיעורא בלחוד ולא אשכחן דאישתמיט חד דדילמא איכא בינייהו חמי דלפ׳ הוי נוגע ולרבנן הוי רואה פירושים אחרים יש וזהו הנכון. ואיכא למ״ד דלרבנן נמי הוי נוגע מדלא מטמא אלא טומאת ערב כנוגע בשרץ ואינו נכון בעיני כלל חדא דא״כ הל״ל בהדיא ועוד דהמשכת ימי טומאה גזירת הכתוב וכדמפלגי בטומאת מת גופא וכן בטומאת זיבה שיש טמא טומאת ערב ויש טומאת ז'.

למימרא דנוגע הוי. פי׳ תלמודא הוא דמקשי לה דאלו לרבה לא הוה ליה לאורוכי כולי האי אלא דילמא אלא מעתה וכו'.

אל יסתור בזיבה. פי׳ כשם שהנוגע בשרץ ונבלה אינן סותרי'.

אלא מעתה תסתור כל ז'. פי׳ דבשלמא אם הוא סותר מדין עצמו אין לו לסתור אלא בשיעור עיקר טומאה שהיא טומאת ערב.

צחצוחי זיבה לא סתר כל ז'. פי׳ דאהני לי׳ תערובת קרי שבו שאינו סותר מעצמו שלא יסתור גם צחצוחי זיבה שבו אלא כדין קרי שבו.

לח ונעשה יבש לא קמבעיא ליה פי׳ דההיא מתני׳ בלח ונעשה יבש הוא ואיכא דק״ל דהא לקמן בפ׳ דם הנד׳ מפרש לה תלמודא אפי׳ ביבש מעיקרו וי״ל דהתם אמסקנא דהכא סמיך דאכרחנא הכי מאידך מתני׳ דמייתי בסמוך.

הא נמי תנינא המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו'. הק׳ בתוס׳ מה ראיה היא זו דדילמא שאני הכא דכיון שנמוחו כלא נחשבין ליה וכדתנן בפ׳ דם הנדה השרץ והנדה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים ואם יכולים לשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין יבשים דאלמא כל שיכול לחזור בכך שהיה יכול לחזור לכמות שהי׳ אפי׳ ביבושותו חשבינן ליה כאלו לח וליכא למימר דהתם הוא לפי שחוזר לכמות שהי׳ במעת לעת בלחוד והכא אפי׳ מעת לעת דאדרבה אמרי׳ לקמן דגבי שרץ ונבלה דאקושי בעינן מעת לעת אבל דם דרכיך לא בעינין מעת לעת ואינה קושיא דהתם דידעינן בודאי שהיה לח מעיקרו וירדה להן טומאה בלחות גמורה דין הוא שאין יוצאין מטומאתן על ידי יבשות כל זמן שיכולין לשרות ולחזור לכמות שהיה והרי הן עומדין בלחותן כמעיקרא אבל הכא שיצאו יבשין מעיקרן אין שריה ונימוח זה דן אותם כלחין דליחול עליה טומאה לכתחלה מפני שריה זו והיינו דאמרי׳ מעיקרא לח ונעשה יבש לא קמבעיא לי דודאי כיון דנחתא ליה טומאה בלחות דין הוא שיהא כדינו אעפ״י שנתייבש וכדדרשי׳ בפ׳ דם הנדה דם זיבה כהויתה יהא וכההיא דהשרץ והנבלה שאף עפ״י שאין מטמאין יבשין לא מחתינן להו מטומאתן בלחות עד שיתייבשו לגמרי שלא יוכלו בשריה מעת לעת לכמות שהיו וכ״ש זה דכתיב דם יהיה זובה בהוייתא יהא וכי קמבעיא ליה בדם שהיה יבש מעיקרו אי חשיב דם דליחות ליה טומאה והיינו דאהדר ליה הא נמי תניתוה כלו׳ והכא בתחלת יציאתן מן הפרוזדור יבשין היו וכי נוחו לא מהני לשוויינהו בלח כיון דיבש מעיקרו הוא אלא ודאי דדם יבש דם הוא ומטמא.

ואמר א״ה כי לא נמחו נמי פי׳ דבשלמא לדידי אע״ג דיצאו יבשין מן הפרוזדור ולחוץ דילמא כשיצאו מן המקור לפרוזדור לחין היו לפיכך שנינו שאם נמוחו טמאה שזה ראיה שיצאו מן המקור וטמאוה בפרוזדור כשהוא לח וכשלא נמוחו הוי ראיה שהיו יבשין גם ביציאתן מן המקור ולפיכך טהורה אלא לדידך דאמר׳ דדם יבש מעיקרו טמא מ״ל נמוחו מ״ל לא נמוחו ומהדרין דכי לא נמוחו הוי ראיה דאינו דם כלל ואפילו יבש אלא בריה דעלמא ואין כאן לא דם ולא ולד כך פי׳ רבי׳ נר״ו לפי שיטת רש״י והיא הנכונה אבל בתוס׳ פי׳ דעיקר בעיין דהכא לאו משום לחות ויובש בלחוד הוא אלא משום דכיון דכתיב כי יזוב זוב דמה דדאיב ביציאתו מן המקור לפרוזדור ולמעוטי יבש שאפי׳ יהא בו סימן שדינו כלח מ״מ אינו זב והיינו דפשיט לה מדתנן המפלת כמין קליפה וכו׳ והא הכא שאינו זב ואפ״ה טמא והקשה רבי׳ נר״ו היכי הוה פשיט ליה מעיקרא ממתני׳ דדם הנדה והיכי שייכא הא לבעיא דבעי מיניה ויש לתרץ דאיהו סבר דסתמא קתני יבשין אפי׳ שיש שם סימן שיצאו יבשין מעיקרו ואיהו אהדר ליה דדילמא התם כשהיה תחלתו לח וזב להכי פשוט ליה קראי אפי׳ ביבשין היא מדתנן באידך המפלת כמין קליפה וכו׳ אם נמוחו טמאה והנהו מסתמא לא זבו בשעת יציאה מן המקור כיון שיצאו יבשין כל כך. עוד הקשה רבי׳ נר״ו דא״כ מאי האי דמהדרי א״ה כי לא נמוחו נמי ולדידיה היכי ניחא דאדרבה לדידיה תקשי טפי דאפילו נמוחו אמאי טמא דהא בעי׳ זב המקור ותירץ דההיא אי הכי לאו אא״ב הוא אלא שאלה בעלמא לפרושי מתני׳ ודכותא בתלמוד עי״ל דה״ק דבשלמא לדידי כי נמוחו הוי ראיה שיצאו מן המקור כשהן זבין דאל״כ לא היו נמוחין עכשו אלא לדידך אפי׳ לא נמוחו נמי ופרקי׳ אמר רבה וכו׳ והא דאמר דאי לא נמוחו בריה היא הדבר ברור שלא אמר כן אלא בדברים השנויין במשנתי׳ שאינן בפנינו דם ברור ונוטין יותר להיות בריה ולהכי הוי נמוחין בחינ׳ שלהן הא כל שהוא דם ברור אפילו לא נמוחו כלל טמא וכדאמר דם יהיה זובה כהוייתהו יהא שלא כדברי ר״ח ז״ל שכתב בפ׳ דם הנדה דדם יבש אינו טמאה אלא היכא דנמוח דאי לא בריה הוא ורבי׳ הביא ראי׳ מפרקין דאוקי שמואל פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן בחתיכה של ד׳ מיני דמים וד׳ יהודה מטמא משום דם דקריש ואע״ג דלא נימוחה נמי וע״כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום שאין דרכו של דם לקרוש ולהיות חתיכה אלמא כל שיש לספקה בדם לא בעיא נמוח ואינה ראיה בעיני דהתם הוא בחתיכה שהיא לחה וכל שאתה מחזיקה בדם קרוש אין לך דם לח גדול ממנו ואין צריך לבדקה במים דחתיכה לא מתמח׳ אבל בדם יבש אמר לך דכל שאינו נמוח כלל לא חשיב דם והרי הוא כבריה וכאלו הוא מין עפר ועוד נפרשנה בפ׳ דם הנדה בס״ד.

מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות וכו'. דקדק רבי׳ נר״ו דכיון דקתני שהיתה מפלת משמע שהיתה למודה בכך דאלו במעוברת הל״ל שהפילה וש״מ דכל שלא נמוחו דתלינן בבריה בכל אשה היא ולא במעוברת בלבד ויפה כיון.

ממעכתו ברוק. מיהא שמעינן דפושרין דיו שיהא כעין חמימות שברוק וזה כלל גדול הא דאמר ע״כ לא קאמר ר׳ יהודה אלא גבי דם דקריש והוי חתיכה לא דק תלמודא בלישנא דהא דהתם לא פשיטא לן דהוי דם ודאי טפי מהכא והכא הל״ל ע״כ לא קאמר ר׳ יהודה אלא דדם קריש והוי חתיכה אבל לא הוי.

ויברא לגופיה וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה. איכא למידק דקושיא ברייתא דנגמר בריא׳ שפיר מתרצה בהכי אבל קושי׳ קמיתא דנילף בריאה מיצירה מדתנא דבי ר׳ ישמעאל היכי מופנה ומה שתירץ רש״י דמדדמי ליה ילפי׳ דהיינו יצירה מיצירה ולא בריאה מיצירה דלא אמר ליה ומפרקינן בכל דוכתא אינו נר׳ מחוור חדא דה״ל לתלמודא לפרושי הכי כדעביד בכל דוכתא ועוד דלעולם לא דמי הני אלא היכא דסתרן אהדדי ולא אפשר למליף תרוייהו ורבי׳ הרמב״ן פי׳ ע״כ וייצר לאפנויי וכדבעינן למימר וכיון דכן לא סגייא שאין דנין יצירה יצירה דדמי ליה מאי אמר דנגמר נמי מניה בריאה יצירה במופנה מצד א׳ דיצירה מאחת מופנה היא ההוא ליצירה יצירה הוא דמופנא לגבי בריאה אינה מופנה וה״ל לגבי דידיה כאלו אין כאן מופנה כלל ואפשר שאף רש״י לזה כיון אלא שלשונו קצר כמנהגו. עי״ל וכן נר׳ מלשון רש״י דה״ק ויברא לגופיה וייצר לאופנויי וכיון דקפיד רחמנא למכתב בריאה לגופיה ויצירה לאפנויי הא גלי לן דלא בעי אלא דיליף יצירה מיצירה בלחוד דדמי ליה והיינו דמהדרין אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ודנין בריאה מבריאה בלחוד דדמי ליה ולא יצירה מבריאה כלל ובזה יעלה תירוץ לפי׳ ז״ל שפי׳ אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולא נגמר בהמה והק׳ רבי׳ נר״ו דהא אפי׳ כי מפנית ויברא דגבי אדם אכתי מופנה מצד אחד הוא ויברא לגבי תנין לגופיה הוא מאי אמר דמופנה מצד א׳ למדין מעתה אף יצירה דבהמה נגמר מבריאה דאדם והרי מופנה מצד א׳ דהא אמ׳ דבריאה דאדם מופנה ולפי מה שפי׳ לדעת רש״י ז״ל ל״ק דאינן ה״ק דדילמא בריאה נפקא לאפנויי ולהכי נפקא טפי מיציר׳ כי היכי דנגמר מיניה יצירה יצירה דדמי ליה בלחוד ולא נגמר יצירה כלל ואע״ג דמופנה מצד א׳ כותיה ובר מהני נמי ל״ק דהשתא פירכא בעלמא פרכינן ולא ידעינן דבריאה דתנין לגופיה ובסמוך הוא דפרשי׳ ליה ורבי׳ נר״ו פי׳ דהכי פרכינן אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בהמה ותנין במופנה מצד א׳ חד מבריאה בריאה וחד מיצירה בריאה ואין לשון הסוגייא מוכחת כן וגם לשון אדרבה דייק יותר כפרש״י ז״ל.

ויברא גבי תנין לא מופנה. פרש״י ז״ל וכיון דאינו מופנה אלא מצד א׳ משיבין והרי יש להשיב דמה לאדם שאין מטמא מחיים וכדאמר׳ לקמן בסמוך ובחנם דחק רבי׳ ז״ל דהא לא אדכר ליה תלמודא הכא אלא כלישנא דרב אחא בריה דרבא דס״ל דאפי׳ שאינו מופנה כל עיקר למדין ומשיבין דאלו להאי לישנא קמא לא צריך תשובה כלל דאנן הכי אמ׳ דאי דיינינן יצירה איכא מופנה משני צדדין ואי שבקינן יצירה יצירה ודיינינן בריאה בריאה ליכא מופנה אלא מצד א׳ וכיון דכן שבקי בריאה בריאה ודיינינן יצירה יצירה דדמי בשני צדדין ומעתה בריאה בריאה לגופיה וליכא מופנה כלל ולהאי לישנא קמא כל שאינו מופנה כל עיקר אין דנין ואעפ״י שאין תשובה וזה ברור מנמוקי רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל וכן בתוס'.