ריטב״א על נדה נ״ד

אימא טועות כלומר שוטות דקתני היינו שאין להן שיטה נכונה בדמן מלשון הדס שוטה.

דתניא יום א׳ טמא ויום א׳ טהור. פי׳ שרואה כן לעולם ורישא כשרואה ביום ולא בלילה מדקתני סיפא ואם ראתה מבערב משמשת שמיני כלו ולילו פי׳ כי הראשון פתח נדה וטמאה ז׳ וכיון דשמיני טהור משמשתו כלו לילה ויום. ועוד משמשת לילו כלו׳ לילו הבא אחריו שהוא ליל ט׳ שהרי אינה רואה בט׳ אלא בשחר ולילו טהור הוא וב׳ לילות מתוך י״ח יום פי׳ הם לילות הימים הטמאים כי מט׳ ואילך שהם בימי זיבה היום טהור עושה שימור ליום הטמא וליל היום הטמא הבא אחריו כיון שהוא טהור מותרת לשמש בו אם טבלה ביום השמור וד׳ לילות אלו הן ליל י״א וי״ג ט״ו י״ז ומה שאינה משמשת ביו׳ השימור עצמו הוא כר׳ שמעון ומפני הפסק.

וא״ת ולמה לא תשמש עוד ליל י״ט שגם הוא טהור יש מתרצים מפני שהוא תחלת נדה ותחלת וסת שלה וצריכה הפרשת עונה משום והזהרתם וליתא דלעולם אין הפרשת עונה אלא באותה עונה שהיא רגילה לראות בו ביום או בלילה וזו שאין ראייתה אלו ביום אינה צריכה לפרוש בלילה כלל עד עמוד השחר אבל הנכון דהכא לא מני אלא תשמישין שהן תוך י״ח בלבד. והאי תנא סבר עשירי בעי שמור לד״ה וכדאמרינן לקמן לפי שאינה משמשת יום י״ח שהוא טהור.

ואם היתה רואה מבערב אינה משמשת אלא יום ח׳ בלבד. פי׳ יום ח׳ כלו לילה ויום שהרי כלו טהור אבל לילה ושאר לילות שאמרנו אינה משמשת שהרי טמאים הם כיון שרואה מבערב ומהכא שמעינן דלילו דקתני רישא היינו ליל ט׳ ודדפרשי׳ דאלו ליל ח׳ בכלל ח׳ הוא ואף עכשו משמשתו שהרי הפסיקה בטהרה בזו שהוא סוף נדה.

שני ימים טמאים וב׳ ימים טהורים משמשת ח׳ וכו'. פי׳ תוך ז׳ לעולם אינה משמשת דימי נדה הם וזה פשוט ומח׳ ואילך משמשת שמיני שהוא כלו טהור וכן משמשת ימים שניים של הזוגות הטהורים כי הא׳ שמור הוא לזוג טמא שלפניו שנעשת בהם זבה קטנה. וא״ת ולמה ליה למנות תשמיש יום עשרים שהרי גם זו פתח נדתה מי״ח לי״ח והוא זמן וסתה וי״ל שלא לעצמו מנאוהו אלא לגלות על יום י״ט שהוא אסור לפי שהוא שימור ליום י״ז וי״ח שהיו טמאים וקמ״ל שאף הם בעי׳ שימור כדמפרש ואזיל ולא ניחא ליה למנקט ולא תשמיש ליום י״ט ונקט תשמש יום כ׳ כלישנא דאידך.

גרגרן דתנן אסיר. פי׳ דאף יום י״ח שהוא יום י״א בעי שימור ומה ששנינו שהמשמש בו גרגרן ואסור הוא ורב אשי אמר׳ דאפי׳ תימא דגרגרן ושרי אין לה לשמש ביום י״ט דנהי דיום י״ח לא בעי שימור יום י״ז שהוא עשירי בעי שימור וא״ת ודקארי לה מאי קארי לה דהא ודאי האי תנא הכין ס״ל דעשירי בעי שימור כדמוכח רישא וי״ל דקס״ד דה״מ דהיכא דשמור דידיה ביום י״ח שהוא בימי זיבה ולא בזה ששימור שלו יום י״ט שהוא חוץ לימי זיבה ורב ששת נמי הכי ס״ל למ״ד גרגרן דתנן שרי.

שלשה ימים טמאים וכו׳ משמשת ב׳ ימים. פי׳ י״א וי״ב כי ז׳ ח׳ ט׳ היו טמאים ויום עשירי הוא שימור להם.

ושוב אינה משמשת לעולם. פי׳ שהרי נעשת זבה גדולה בימי י״ג י״ד ט״ו ושוב אין לה ז׳ ימי נקיים.

שבעה ימים טמאים וז׳ ימים טהורים. פי׳ וקביעות וסתה אחר ד׳ שבעיות שהם כ״ח ימים שאז עברו ז׳ ימי נקיים שלה ולעולם אין הוסת בא עד שיעברו ז׳ ימים נקיים ולפי׳ אמר כאן שמשמשת רביע ימי וסתה שהרי וסתה ד׳ שבעיות והיא משמשת ז׳ ימים שניים שהם טהורים ובזוג הג׳ טמא נעשית זבה ובימים הראשונים שהם תוך ימי זיבה וצריכא זוג רביע הטהור לז׳ ימים נקיים.

שמנה ימים טמאים וח׳ ימים טהורים משמשת ט״ו יום מתוך מ״ח יום. פי׳ שזו וסתה ממ״ח למ״ח שעברו ז׳ ימים נקיים שגרמו ימי זובה ויש במ״ח יום שש זוגות של ח׳ ימים ובזוג ראשון שהיה טמא יום השמיני הוא יום זוב ונעשה זבה קטנה וצריכא לשמרו יום א׳ של זוג שני טהור והיא משמשת ז׳ ימים הנשארים ממנו וזוג הג׳ שהיה טמא שני ימים הראשונים ממנו היו בימי זיבה ונעשת בהם זבה קטנה והשאר היו ימי נדה שכבר עברו הי״א יום של דם זיבה וזוג רביעי שהוא טהור יום א׳ הוא ז׳ לנדה ואסור ולא עוד אלא שהוא שימור לזבה קטנה שבזוג ג׳ שאמרנו ומשמשת ז׳ ימים הנשארים וזוג חמישי הוא בימי זיבה ונעשה בהם זבה גדולה משמשת לז׳ נקיים מזוג ששי ותשמש בו יום ח׳ הרי ט״ו. ופרכינן הני ארבסר הוי פי׳ הראב״ד ז״ל והא האמת דקושיין על זוג רביעי היאך תשמש בו ז׳ ימים דהא בזוג ג׳ נעשת זבה קטנה כמו שאמינו וצריכה שימור ואילו יום ראשון דזוג ד׳ דיהבינן לה לשימור קס״ד שאין לנו לעשות כן לפי שהוא ז׳ לנדה וימי נדה אעפ״י שאינה רואה בהם אותם עולים לשימור זיבה וא״כ יש לה לעשות שימור יום ב׳ של זוג רביעי ולא תשמש אלא ששה ימים מאותו זוג וחסר יום א׳ מן הט״ו יום שאמרנו ומפרקין זאת אומרת דימי נדתה שאינה רואה בהן עולה לספירת זיבתה פי׳ לספירת זיבה קטנה דאלו לספירת זיבה גדולה א״א כדאיתא בפ׳ בנות כותים שאין ימי נדה באין לעולם עד שתספור ז׳ ימי נקיים וכדברירנה התם והכין מוכחא כלה סוגיא ורש״י ז״ל לא פי׳ כן אלא דקושיין מיום מ״ח היאך תשמש בו שהרי נעשת זבה גדולה בזוג החמישי כמו שכתבנו וזוג ששי אעפ״י שהוא טהור אינו עושה שימור להם לפי שכבר באו ימי נדה במקצתה ואעפ״י שאינה רואה בהם אינן עולים לספירת זיבתה. ופרקינן זאת אומרת וכו׳ ואין זה נכון דלעולם אין ימי נדה באין עד שתספור ז׳ ימים נקיים דזיבה גדולה וגם א״א להם לבא וכדאיתא בפ׳ בנות כותים וא״כ אין הקושיא ולא התירוץ אמת אלא ודאי כדפרישנא.

קשתה שנים וכו׳. כבר פרשנוהו בריש פ׳ המפלת והא דקתני בימי לדתה שאינה רואה בהם עולים לה לספירת זיבתה פירושו ואפי׳ לספירת זבה גדולה דימי לידה ודאי באין הם בתוך ספירת זבה ואנו למדין מכאן דה״ה לימי נדה הבאין בתוך ימי ספירת זבה דהיינו זיבה קטנה שגם הם עולים לספירת שימור זיבה קטנה כשאינה רואה דהא אתקוש כדכתיב בימי נדת דותה. ומה שאין ימי נדה עולים לספירת זבה גדולה אינו אלא מפני שא״א להן לבא ומשכחת לה במקשה זו שנעשה זבה גדולה ויש לה ימי לידה כגון שראתה ביום הג׳ והפילה אין קושי לנפלים דאלו למ״ד יש קושי לנפלים שאם הפילה אין כאן זבה ואם לא הפילה אין כאן לידה וימי לידה אלא ודאי כדאמרן. ומיהו זבה קטנה משכחת גם לדברי כגון שלא ראתה ולא הפילה כ״נ.

ויש גורסין כאן ראתה שנים אבל רש״י ז״ל גורס קושתא והכל עולה לענין א'.

ט׳ ימים טמאים וכו'. פי׳ וזמן וסתה היא י״ח משמשת ח׳ ימים מתוך י״ח פי׳ ביום ראשון דזוג שני שימור הוא לזיבת ב׳ ימים אחרונים דזוג ראשון.

עשרה ימים טמאים וי׳ ימים טהורים. פי׳ וסתה מעשרים לעשרים. ימי שמושה כימי זיבתה. פי׳ כי מן הי׳ הראשונים הג׳ האחרונים הם ימי זיבה ונעשת זבה גדולה ומשמשת ז׳ ימי נקיים דזוג שני ומשמשת ג׳ ימים האחרונים נמצא ימי שמושה כימי זיבתה.

וכן למאה וכן לאלף. פי׳ כי מן הק׳ הראשונים הטמאים ז׳ ראשונים ימי נדה והצ״ג הנשארים כולם ימי זיבה שאין ימי נדה חוזרין ובאין עד שתספור ז׳ ימי נקיים ותחזור אחרי כן ותראה מן הק׳ השניים הטהורים משמשת ז׳ ימים נקיים ומשמשת הצ״ג הנשארים שהם כמנין ימי זבתה וזו ראיה גמורה למה שאמרנו כמה פעמים שאין ימי נדה באין עד שתספור ימי נקיים ותחזור אח״כ ותראה שאם לא כן היאך הוי ימי זיבה בימי שמושה אלא ודאי כדאמרן ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל כי לעולם ימי נדה אחר י״ח וימי זבה אחר ז׳ בין תראה בין לא תראה והנה כלה מכילתין חולקת עליו ואין לנו אלא כדברינו ותו לא מידי:

פרק שביעי דם הנדה
יבש מעיקרו מנא לן. כבר פירשנו הפ׳ המפלת דלאו מגופא דמתני׳ פרכינן לה אלא משום מאי דמכרתי׳ לה מההיא דהתם.

ותו הא דתנן המפלת וכו׳. כבר פירשנוהו בס״ד.

יהיה רבויי הוא. פי׳ דלאו מלו שנאמר דיהי׳ דרשי׳ לה לומר בהוייתו תהי׳ דמשמע בלח מעיקרו אלא מיתורא דרשינן לה ולומר דאפי׳ יבש מעיקרו יהא חשוב כלח.