ריטב״א על נדה נ״ח

רב אשי אמר שמואל הוא דאמר כר׳ נחמיה דטהורה לגמרי משמע ואפי׳ מדרבנן ומיהו באינך בלחוד מודה הוא רב אשי לר׳ ירמיה דטומאות מדרבנן בלחוד כיון דלא ארגישה דלא אתא לאיפלוגי עליה דרב ירמיה אלא בישיבה ע״ג קרקע ולפורשי דטהורה לגמרי קאמר אלא אפי׳ קרקע דמבדק שפיר ואיכא למימר דמגופא אתא תטמא קמ״ל האי לישנא דקאמר איכא למימר מגופא אתא לאו דוקא אלא ודאי מגופא אתא ומשום דרישא דנקט בדוקא כי האי לישנא נקט נמי בסיפא ופירכא נקטיה.

ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו'. וא״ת מאי קושיא דילמא לקולא לא מחזקינן לחומרא מחזקינן י״ל דה״ק כיון דכתמים דרבנן כי היכי דלא מחזקינן לקולא ה״ה לחומרא וא״ת אמאי לא אקשי ממתני׳ גופא דהתניא בהדיא שלא כנגד בית התורפה טהורה אלמא לא אמרינן שמא נטלתו מבית התורפה והביאתו לכאן לא קשיא דאי מתני׳ הוה אמינא ה״מ בדם בית התורפה שיש בו חשש כתמים דאם איתא דנגעה ביה תרגיש במה שהוא לה ותחוש שלא ליגע במקום אחר עד שתעיין מה עלה בידה אבל בדם שעל צוארה אעפ״י שנגעה בו לא רמיא אכפשה לעיין משום דאינו טמא ואמר הבאתי לכאן. נמצא על קשר אצבעותיה דוקא שבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח״כ אבל בלא בדיקה ודאי לא חיישינן שמא נגעה ידה שלא בכוונה בבית התורפה דעשויה היא לזהר שלא ללכלך ידיה וגם אין לחוש בנגעה בשוקיה ופרסותיה דהיינו אחזוקי טומאה ממקום למקום ולמאן דקס״ד מפשט מינה דמחזקינן טומא׳ ממקום למקוה אפשר דה״ה שלא מחמת בדיקה דשמא קשרי אצבעותיה נגעו בשוקיה מבפנים מורי הרב ז״ל.

מקום חבוק. פרש״י ז״ל מלשון החבק והקילקי והוא מקום שהגידין קושרין וחובקין השוק והירך ובערוך פירש שנועלין את השוק כאנפליא שיש לה ולולאות ומקום חבוק הלולאות קרי הכי חבק עוד פירוש כשכופפת שוקה למה שעל ירכה מה שמכוסה מן הבשר ע״י כפיפת השוק של הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה.

כשורה מהו טיפין טיפין מהו. פי׳ כשורה טפין עשויין כשורה וטפין נמי שאינן מסודרין כשורה דאי לא תימא הכי כשורה היינו רצועה ורשב״ם ז״ל פי׳ כשורה שורות הרבה וכרצועה שורה אחת וטפין טפין עשויין בין כשורה בין עשויין כשיר בין עשויין שלא כסדור ובספרים שלנו אין כתוב בהן כשורה אלא כשיר מהו לרחב ירכה מהו טפין טפין מהו ולפי גרסת אלו הספרים דעביד כרצועה היינו כשורה.

מאי לאו לאתויי כי האי גוונא. נ״ל דמתקני סתם ספק טמא ספק טהור טמא קא דייק דאלמא כל שבבשרה טמא ואפי כי האי גוונא ופרקי׳ לא דילמא דעביד כרצועה ולא קאמר דעביד כטפה משום דבהא ליכא שום חדוש אבל בלעביד כרצועה איתא חידוש קצת אבל בתוס׳ פירשו דמיתורא דספק טמא ספק טהור קא דייק לאורויי חדוש קאתי דאי לא ליתני על בשרה ספק טמא.

הא דאיבעי להו הכא טפין טפין מהו ולא דייקי לה מדתניא לקמן כתם ארוך מנטרף טפין טפין אין מצטרפין דילמא טפין טהורה איכא מאן דפריש דהכא בטפין שעל בשרה והתם בטפין שעל חלוקה וכן דעת רבותי׳ הצרפתים ז״ל ולי נראה דהכא בטפין גדולים שיש באחד מהם כגריס ועוד לא מבעי לן אלא אם צורתן מוכח עליהן שאינן מגופה לא היה לן למוצאן כי האי גוונא ולקמן מבעיא אם מצטרפין ותדע לך דהכא אכתי לא איירי בשעורי כתמים כלל אלא באיזה מקום ובאיזה ענין לחוש לה ועלה קא בעי ר׳ ירמיה טפין טפין וכשיר ולמעלה למטה ולרוחב ירכה מהו אבל בשמעתין דלקמן איירי בשיעורין והתם הוה לי׳ למבעי אלא כדאמרן וכן מצאתי למורי הרב ז״ל והקשה מורי הרב ז״ל דמ״מ מדקתני בבריתא טפין טפין אין מצטרפין משמע ודאי דאצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אלו איכא בחדא מנייהו כגריס ועוד טמאה ותירץ דהתם על הבגד ואפשר דנגע בהרבה מקומות כפי שמתנועע הבגד סביבה ומשום הכין לא דקו לה להא דר׳ ירמיה מברייתא דהוה מצי לדחויי דהתם כשנמצא בבגד דוקא ומהאי טעמא דאמרן.

תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאלתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה ואוקמא רב ששת לענין דינא. כלו׳ שאין שנייה חייבת לתת שכר כובס דאמרה לה אנא אבדיקה דירך לא סמיכנא ונראה דדוקא בבודקת לעצמה אבל בודקת בעדים אפילו לענין דינא אינה תולה בה דהא ודאי בדוק הוא אלא דקשיא ליה דא״כ הכא הויא טעמא משום דאפי׳ בריא ושמא לענין דינא לא אמרינן ברי עדיף לאפוקי ממונא וא״כ ליקשי מינה לרב יהודה דאמר ברי עדיף ובנמוקי הרב מורי ז״ל מצאתי אף על פי שיש עדים שבדק׳ שמא לא בדקת יפה.

אמר רב ששת לענין דינא תנן. הקשו בתו׳ ונימא כאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן בפ׳ המדיר גבי מומין וגבי פרה ותירצו הם ז״ל דהתם דוקא הוא שיצאת האשה מרשות אב לרשות בעל וכן נמי פרה יצאה מרשות מוכר לרשות לוקח אבל הכא חלוק לעולם ברשות ראשונה דהא שאלה היא ולא מכר ולי נרא׳ דאפשר דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היו לענין דינא אלא לענין טהרו׳ בלבד כהנהו דריש פרקא קמא דמכלתין וכן נראה התם בפ׳ המדיר לאוקמתיה דרב אשי וכמו שכתבתי שם במקומה ושם הארכתי בס״ד.

מאי שנא מהא דתניא שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע. הקשו בתוס׳ מאי פירכא מיהא דשאני הכא דלא אפשר לאפוקי חדא מנייהו דהא מנייהו מפקת אבל ראשונה שבדקה עצמה דינא הוא שתטהרנה ותירץ ר״ת ז״ל דהכא נמי בשנתעסקו זו אחר זו ואלו לא נתעסקה אלא הראשונה טהרתה טהורה א״כ היה לנו לטהר אותה לעולם ואעפ״י כן שתיהן טמאות הכא נמי לא שנא כיון שאין הדבר ברור ממש דינא הוא שתטמא שתיהן והשני אפ״ה לא דמי דשאני התם דאיכא סלע יתירא וא״א לתלות בזו יותר מבזו אבל הכא שבדקה עצמה ראשונה למה תטמאנה א״נ י״ל דמשום דלענין דינא תולה שניה בראשונה דאימר לא בדקה יפה ואתה סותר תליית הראשונה לגבי ממונא אף לענין טומאה תסתור תלייתה כי היכי דסתרת תליית מתעסקת זו ראשונה משום דכיון דלא תלינן לגבי שניה לא תלי לגבי ראשונה ומשני שאני התם דדין גמור הוא לסתור טהרת הראשונה דלא אלימא משניה אבל טהרת משאלת ראשונה אלימא מטהרת שניה מפני שהיתא לה בדיקה באחרונה כשפשטתו.

אמר רב נחמן ב״י תולה בפשפש עד כתרומס. ואעפ״י שהיא שיעור גדול מגריס.

הא דאמרינן ארכו כרחבו. לענין כתמים פירשו בתוס׳ לומר שאין תולין בפשפש אלא א״כ ארכו של כתם כרחבו דאז ניכר ונודע שהוא של פשפש אבל אי לאו ארכו כרחבו לא תלי ביותר מכגריס. ועל יריכן פירשו הם ז״ל דהכא לא קאי אדרבנן דפליגי עליה דר׳ חנינא דלדידהו תלינן בפשפש אעפ״י שאין ארכו כרחבו דאי לאו הכי מאי קאמר רשב״ג ולדברי חברי אין סוף דהא לא תלי אלא היכא דארכו כרחבו אלא ודאי אדר׳ חנינא קאי דאפי׳ לדידיה היכא דארכו כרחבו תלי בפשפש ואפי׳ ליתר מכגריס. ואין נראה כן מדברי שאר המפרשים אלא כל שהרחש הזה מצוי תולין בו עד כתורמוס אעפ״י שאין רחבו כארכו אלא לעולם תולין עד שיעורו של תרמוס דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ חנינא אלא בסתם המקומות דאלו לרבנן תולין לעולם בפשפש בכל מקום ואלו לר׳ חנינא אין אין תולין בה אלא במקום שהוא מצוי ואנן דק״ל כר׳ חנינא לא תלינן בפשפש אלא במקום שהוא מצוי ובמקום דמצוי תולין בו בכל ענין עד שר״א ז״ל פי׳ הא דאמר רב אשי עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים מפני שהרחש הזה מצוי בחזרים ואעפ״י שאין פירושו מחוור שם מ״מ למדנו מדבריו דאפי׳ לר׳ חנינא דקי״ל כותיה אין חוששין לכתמים באיזו צורה שיהיה הכתם במקום שהרחש ההוא מצוי דהא מסתמא דרב אשי כר׳ חנינא אמרה לשמעתיה מדקאמר רשב״ג נראין דברי ר׳ חנינא מדברי ומדבריהם והא דאמרינן ארכו כרחבו לענין כתמים לאו למימרא שיהא עבוד כצורתו אלא לצייר הרחש הוא בא לו דבמקום הרחש הפלו׳ שרחבו כארכו מצוי שם תולין בו עד כתרמוס.

אמר רב אשי עיר שיש בה חזרים אין חוששין לכתמים. כבר כתבנו שר״ח ז״ל פירשו משום שהרחש ההוא מצוי בחזרים ואינו מחוור דא״כ לא הוה ליה למסתם ולמימר אין חוששין לכתמים דמשמע דאין חוששין להם כלל באיזה שיעור שיהיה ואפי׳ גדול ככף איש ואלו מחמת פשפש אין תולין בו אלא עד כתורמוס אלא נראה כפי׳ שני שכתב הוא ז״ל דאין חוששין לכתמים כלל מפני שהחזרים מתריזין דם או מפני שמצויין באשפות לאכל הנבלות ומתלכלכין בדם ועד שתאמר בריא לי שלא נגע בי חזיר אינה חוששת לכתמיה וכ״כ הראב״ד ז״ל ודמיא נמי לאידך דאמר רב נחמן בר יצחק דדוקרת כעיר שיש בה חזרים דמיא וכן פי׳ רבי שמואל ז״ל עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים ואפי׳ לא עברה בשוק של טבחים ואפי׳ אין לה מכה עליה מחגור ולמטה ואמ׳ בתוס׳ דהאידנא אין לתלות בחזירים אם מצא׳ כתם בחלוקה דאין נר׳ לומר שבא שם מן החזירים ואיני יודע טעם לדבריהם.

לימא דעד ועד בכלל קא מפליגי. כלו׳ ככל עד ועד בין דהכא בין דעלמא קא מפלגי ואמרי דבעד ועד בעלמא לא מפלגי אלא בעד דהכא קמפלגי וכהא דר׳ אמ״ר יוחנן רב הונא בר׳ אבוהו ורב חסדא דלא כר׳ אבהו אלא עד הכא כעד דעלמא וככלהו עד ולא עד בכלל לחומרא וללישנא בתרא נמי דהא קמפליגי וכדאמרינן וקמפליגי בעד ועד דהכא כלו׳ ובדר׳ אבהו קמפלגי וליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא שמחייב אדם לומר בלשון רבו וכן פי׳ רשב״ם ז״ל ומורי הרב ז״ל פי׳ דללישנא בתרא דגרסי כיתר מדגריס דקאמר רב הונא לענין כתמים היינו בין לקולא בין לחמרא לומר דבכל ענין כתמים כגריס כיתר מכגריס דהיכא דאשתכח כגריס וליכא מידי למתלי חיישינן ותלי בדם נדה ביתר מדגריס להקל כגון שנמצא למעלה מן החגור דזה ודאי לא דם נדה הוא תלינן ביה אפי׳ כתם גדול מכגריס שנמצא למטה מן החגור כענין הא דאמרינן בסמוך אבל ללישנא קמא דאמר רב הונא כגריס אינה תולה לא שמעינן מינה הא דדילמא לחומרא בלחוד הוא דאמר׳ הכי משום דשיעורא מסופק בידן ומספיקא חיישינן להחמיר.

מיתבי היה עליה טפי דמים למטה וטפי דמים למעלה תולה העליון עד כגריס מאי לאו גריס כך כלמטה לא גריס דלמעלה ה״ג רש״י ז״ל ופי׳ טיפי דמים למטה קטנים ולמעלה טיפין גדולים תולה העליון כגריס כלו׳ תולה הכתם הגדול עד כגריס אבל יתר מכאן אינה תולה ופריך מאי לאו גריס דלמטה והקשו עליו בתוס׳ חדא דאין לשון משמעות למטה ולמעלה קטון וגדול ותו מאי פירכא מי אלימא ממתני׳ דפליגי בה בעד ועד בכלל ומ״ה גריס ר״י בעל התוס׳ ז״ל מאי לאו גריס כלמטה לא גריס דלמעלה ומקצת ספרים יש דגורסין הכין ופי׳ הוא ז״ל טפי דמים למטה למטה מן החגור וטפי דמים למעלה למעלה מן החגור תולה כעליון עד כגריס כלו׳ את שלמעלה מן החגור אינו דם נדה דמהיכא אתא אלא נתעסקה במין או שעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתא דכיון דכתם שלמעלה לאו מגופא אתא אף שלמטה מן התנור תולה באותו כתם שלמעלה להקל דאמרינן ממקום שבא העליון בא התחתון.