ריטב״א על נדה ט׳

הנח מעת לעת דרבנן. פי׳ וכיון דטהרתה למפרע לא הדרה ומטמי׳ לה למפרע משום הא שאינו אלא סייג ואע״ג דאיגלאי דהוראה בטעות הוה.

ר״פ אמר מידי הוא טעמא וכו'. נראה דלאו משום דפליג אדרב פפי דהא טעמא תריצא הוא אלא דניחא ליה לאשמועינן האי טעמא דהוי קושטא דמילתא ונפקא לן מינה נמי שאפי׳ לא באת לישאל על טהרותיה עד עכשיו מטהרין לה משא״כ לדברי ר״פ.

או דילמא כיון דבסמוך להכי חזאי לא מטמי'. הק׳ בתו׳ ומאי קא מבעיא ליה דהא פשיטא דכל מדות חכמים כך הם במ׳ סאה אדם טובלו ובמ׳ סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול והנכון דכל מה שנאמר בזה לפי לשון הגמרא דאנן מספקא לן דדילמא הא דקתני משהוכר עוברה היינו משהתחיל העובר לעשות הכר שלו בכובד ראש ואברים דהיינו ודאי הגורם סלוק דמים כדאמרינן לעיל בהדיא אלא דחיישינן דילמא רבנן רצו לתלות הדבר ממש בהכרת העובר לפי שאין הקדמת כובד ראש שוה בכל הנשים רצו לתת לכלן גבול אחד כשיוכר עוברה ממש לעין והיינו דאהדר ליה דודאי ליכא בהא ספקא שאפילו יתלו הדבר בכובד ראש אין כובד ראש העושה סלוק דמים בא בכל הנשים אלא אחר הכרת העובר ממש והיינו דא״ל מידי הוא טעמא וכו׳ וזו אין ראשה כבד עליה ממש דבר של עיקר ומיהו מודה הוא שעושה צד כובד הראש קודם לכן שהרי לא נחלקו בטבע ובמציאות. וא״ת כיון דסלוק דמים אינו אלא מהכרת העובר ואילך כשבאתה מיד איך אנו מטהרין אותה למפרע מעת לעת אדרבה י״ל דאתמול חזאי קודם סלוק דמים וי״ל דכיון דאיכא נשים שמסתלק דמן בכובד ראש הקל יום א׳ קודם הכרת העובר ממש לא רצו חכמי׳ לחלוק בדבר כיון דמעת לעת דרבנן כנ״ל.

או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקא איכא למידק מאי קמבעיא ליה דהא מתני׳ היא אעפ״י שאמרו דייה שעתא צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר אלמא אידך מעוברת ואידך צריכו׳ בדיקה וי״מ דההיא לכתחילה והכא מבעיא לן בדיעבד אם לא בדקה עצמה בשעת וסתה אם היא טמאה ותדע דההיא מתני׳ דמאבואה דפשטי׳ בגמרא בדיעבד היא וה״ק דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה בדיעבד וזה דעת הראב״ד ז״ל ולשון לא בעיא בדיקה ובעיא לא משמע הני ומתני׳ דמאבואה פשיט׳ לן דכיון דקתני שדמיה מסולקין ממנה שאפי׳ לכתחילה היא אלא דאיידי דקתני רישא טמאה נקט סיפא טמאה דמשמע דיעבד וי״מ דמתני׳ דלקמן בעסוקה בטהרות וכיון דבעיא בדיקה לטהרות אף לבעלה נמי בעינא וכדאיתא בסוף פרקין וכי קמבעיא לן בשאינה עסוקה בטהרות ולגבי בעלה איבעיא בדיק׳ כלל וגם זה אינו נכון חדא דכי בעי תלמודא לגבי בעלה לחוד בהדיא מפרש לה כהכי כדאי׳ סוף פירקין ועוד דכולה מתני׳ דאיירי עד השתא בעסוקה בטהרות הן וא״כ מאי דבעיא בגמרא גביהו דהא נמי איירי דאי לא הוה ליה לפרושי והנכון דאנן מספקא לן הא דקתני חוץ מנדה והיושבת על דם טוהר אי הוי דוקא דאפשר דלא הוי דוקא אלא דאצטרי׳ למתני נדה לאשמועינן דאין נדה קובעת וסת ואשמועינן יושבת על דם טוהר דמעין א׳ הוא כדאיתא בגמרא ותדע דהא ברישא קתני במה אמר דייה שעתא בראיה ראשונה ואיכא מ״ד בגמר׳ דלא קאי אלא אבתולה וזקנה וה״ה דאפשר באידך לאו דוקא ואין למדין מן הכללות אעפ״י שנאמר בהן חוץ ומש״ה לא פשטינן לה מהני.

טעמא דאיכא חרדה וכו'. אלמא וסתות דאורייתא וק״ל דאפי׳ מ״ד וסתות דרבנן מודה באם לא בדקה טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור וא״כ דילמא הכא הכי דייקי׳ טעמא דאיכא חרדה דטהורה לגמרי בלא בדיקה הא ליכא חרדה טמאה עד שתבדוק ומ״ל דס״ל דוסתות דאורייתא וי״ל דאה״נ והכא ארישא דמתני׳ דהתם סמכינין דש״מ שאם הגיע וסתה ולא בדקה טמאה ואפי׳ בדקה אח״כ ומצאה טהורה והיינו כמ״ד וסתות דאורייתא ודכותה בתלמודא.

הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה. כבר פי׳ לעיל דלישנא משמע דלא בעיא בדיקא כלל ואפי׳ למ״ד וסתות דאורייתא וכ״ש למאי דק״ל וסתות דרבנן ואי ק״ל הא דאמ׳ בפסח שני אשתו נדה בעלה חייב יבמתו נדה בעל פטור והוינן בה יבמתו אמאי פטור מקרבן דטועה בדבר מצוה הוא אשתו נמי הא איכא מצות פריה ורביה ופרקינן במעוברת והא איכא מצות עונ׳ ופרקינן בסמוך לוסתה דעלמא אפי׳ מעוברת צריך לפרוש סמוך לוסתה וכ״ש דבעיא בדיקה לטהרות ומכאן היה מביא הראב״ד ראיה לפי׳ דסוגיין בדיעבד וליתא דהא כבר תרגמוה התוס׳ דהתם במעוברת קודם שהוכר עוברה א״נ דכי הדר אוקי׳ בסמוך לוסתה הדר מפירוקא קמא דאוקימ׳ במעוברת ומוקמינן לה באשה דעלמא וסמוך לוסתה.

לפיכך דר״מ ל״ל. פי׳ דאע״ג דהאי לפי׳ הוי לקולא פשי׳ דלפום טעמא דידיה א״א לחלק בין חומרא לקולא דא״כ סתרו אהדדי.

ועוד מזה טעון וכו'. הני הוו חדא ועוד דלא צריכי להדדי.

ואלא מאי מזה נושא. כלומר עושה כעין מזה שהוא נושא.

ה״מ אגבא דגברא אבל במנא צריכא שיעור מסתברא דאפי׳ בראשי גבעולין נמי בעינן שיהא בו שיעור ולא סגי שיהא שיעור בכלי שטובלין בו בלחוד והכי מוכח לישנא דלא ממעטין אלא גבי׳ דגברא.

רבא אמר רב חסדא עשרים יום. ופריש׳ דלא חשיב ימי טומאה אבל מ״ד שלשים יהיב עשרה יומי לימי טומאה כלו׳ לנדה וג׳ שבועיין לזיבה גדולה ואעפ״י שפעמים שאינה רואה זיבה ואינה זבה כיון דאפשר בהכי מני להו.

ת״ר זקנה שעברו עליה וכו'. ועוד עברו עליה ג׳ עונות וכו'. לפום פשטא הא כרשב״ג ריהטא דאמר דבתלתא זימני הויא חזקה דאלו לר׳ דאמר בתרי זמני הויא חזקה בראיה שניה היכי דייה שעתה דליכא למימר דאותה ראיה שבה הוחזקה אינה טמאה למפרע כי בזו הוחזקה מכאן ואילך וכן לרשב״ג עד הרביעית וכמו שנראה מפרש״י ז״ל דהא ליתא לענין קביעות וסתות היא ולחוש לוסתה אבל לחוש לה למפרע כיון שכבר הוחזקה אף בזו יש לה לחוש ולא דמי לשור המועד דעד דנגח נגיחה ד׳ לא מחייב דהתם כבר פרישו טעמא בפ׳ ח״ה דכי לא נגח מאי משלם אבל הכא בראי׳ שניה לר׳ וראיה ג׳ לרשב״ג הוחזקה בדמים דאי לא מתני׳ דקתני בד״א בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה למפרע מני לא ר׳ ולא רשב״ג אלא ודאי כדאמ׳ וזה ברור וכמו שכתבו התוס׳ מיהו קשה להעמידה כרשב״ג דהא לק׳ בבריתא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דקתני כי הכא ואוקי׳ למציעתא דתינוקת שהגיע זמנה כר׳ ולסיפא כר״א ואקשינן ממציעתא לסיפא ולא פרכינן כלל מרישא למציעתא דנימא רישא רשב״ג וסיפא ר׳ יהודה קשי טפי ולית ליה פתר לכך פי׳ בתוס׳ דהא רישא דלקמן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ר׳ היא ולא מטעם דרש"י ז״ל אלא משום דכיון שאלו מסולקות דמים ראיה היא א׳ שראתה אינה מן המנין אלא במקרה בעלמא והוקשה להם דהא קי״ל בוסתות כרשב״ג כדאיתא ביבמות והיכי הויא הא וההיא דלקמן דשקלו וטרו כמה אמוראי דלא כהלכתא ותירץ דכי איפסקא הלכתא כרשב״ג היינו בקביעות וסתות דמעיקרא אבל בחזרת וסתות בתר דסילוק דמים אין הלכה כמותו דהא סתם לן תנא כותיה דר׳ הכא דקתני בד״א בראיה א׳ אבל בראי׳ ב׳ מטמא למפרע וא״ת והא אמר דבחזרת דמים אפי׳ ר׳ מודה דבעינן ג׳ ראיות י״ל דדוקא הכא שרחקה ראיותיה לג׳ עונות אבל במתני׳ בשקרבה ראיותיה ואף ראיה ראשונה מן המנין ועדין אין שיטה זו מחוורת דהא התם פריש תלמודא ואמר נשואי׳ ומלקיות ר׳ וסתות ושור המועד רשב״ג ומדלא מפליג כלל בוסתו׳ מכלל דבכלהו וסתות הלכה כרשב״ג ואע״ג דהכא בפרקין סתם לן תנא כר׳ לק׳ בפרקין סתם כרשב״ג דקתני אין האשה קובעת וסת עד שתקבענו ג׳ פעמים וההיא עדיפא דהוי באחריתא דבחדא מסכ׳ יש סדר לכך נר׳ נכון יותר דהא ורישא דלק׳ ד״ה היא וכיון שזו מסולקת דמים ורחקה ראיותיה עכשו ג׳ עונות ראיה ראשונה מתלא תליא וקימא דלא ידעינן אם הוא עיקר או מקרה וכן בב׳ עד שיחזיק בכך פעם ג׳ וכי ראתה ג׳ הוכיח סופה על תחילה שהיא קביעות וסת אלא ששינתה וסתה מעונה בינונית לעונה גדולה וכדין הוא דלר׳ דאמר בראיה שניה למפרע שתהא טמאה למפרע אלא כיון דטהרנוה כבר הנח מעת לעת דרבנן וכדפרישנא לעיל ואפי׳ לרב פפי ואפי׳ ת״ל דרב פפי לית ליה ההיא טעמא דר״פ התם שנמצא הוראה בטעות לגמרי שהרי הפילה עכשו רוח משא״כ בזו שאין לנו ודאות גמורה שתהא ראיה ראשונה חזקת דמים ומיהו אין דין זה אלא ברחקה ראיותיה כי הכא משא״כ במשנה במה שאמ׳ דיה שעתא בראיה ראשונה דהתם קרבה ראיותיה ואליבא דר׳ בתרי זמני הויא חזקה וכמו שפי׳ התוס׳ ולשיטה זו הסכים מורי הרשב״א נר״ו.

אדרבה׳ כיונה קבעה לה וסת. מכאן ק׳ קצת לפי׳ התוס׳ דהא ההפסקות הוא וכיון דראיה א׳ אינה מהמנין אין כאן אלא הפסקה א׳ והיינו שבין ב׳ לג׳ וי״ל דנהי דאינה מן המנין והוי כאלו באנפי נפש׳ מ״מ כדאי היא לחוש ולעשות ג׳ עונות שאחר זה הפסקה ויש כאן ב׳ הפסקות.

ודיה שעתא. פי׳ אליבא דר׳ דוסא דאוקי׳ לעיל סתם מתני׳ כותי׳ והלכתא כותיה.

ה״ג בבריתא ושהגיע זמנה לראות וראתה פעם א׳ דיה שעתא ב׳ מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה ג׳ עונות וראתה דיה שעתא ע״כ והיינו תרי בבי דפרכי׳ לקמן הדדי דהויא חדא כר׳ וחדא כר״א הדר גרס׳ אמר מר ועוד עברו עליה ג׳ עונות וראתה דיה שעתא קא חזיא בעונות מאי וכו׳ פי׳ דהדרינן למידן על בבי דרישא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אם אחר שעברו עליה ג׳ עונות וראתה ראיה א׳ חזיא ראיה ב׳ בעונה בינונית שקבעה לה וסת בתחלה קודם סלוק דמיה מה תהא דינה באותה ראיה מי אמרינן שזו בראיה ראשונ׳ היא שחוזרת לקבוע וסת והג׳ עונות שעברו עליה היא סלוק דמים גמורין לרחוק הוסת הראשון וכאלו היא זקנה דיינינן לה וא״כ בזו דייה שעתא וכי קתני ועוד עברו עליה ג׳ עונות וראת׳ דייה שעתא לאו דוקא ורבותא אשמועינן דאפילו בההיא דייה שעתא ואעפ״י שהיא ראיה ב׳ לג׳ עונות או דילמא דהא קתני ועוד עברו עליה ג׳ עונות אבל אם זאת השניה היתה בעונה קטנה מטמא למפרע דהוכיח סופה על תחלתה דהפסק ג׳ עונות ראשונות מקרה היה לה ועכשו חוזרת לוסתה הראשון שקבעה לה בג׳ פעמים קודם סלוק דמים וכגדולה בעלמא דיינינן לה בראיה ב׳ זו מיהת ולא כזקנה.