ריטב״א על ראש השנה כ״ו

מתני׳ כל השופרות וכו'. פי׳ דכתיב בכור שורו הדר לו:

א״ר יוסי וכו'. ואמרינן בגמ׳ דאהדרו ליה רבנן דבשלמא אידך אקרי קרן ואקרי שופר אבל של פרה קרן אקרי שופר לא אקרי. ונראה דגריעותא לאו משום דלא אקרי שופר אלא משום דאקרי קרן ואלו לא אקרי לא שופר ולא קרן כשר דהא קרן יעל שתוקעין בו לא אשכחן (ואקרי) [דאקרי] שופר והוא כשר משום דלא אקרי קרן. והקשה בתוס׳ אמאי קתני חוץ משל פרה לתני חוץ משל שור כדאיתא בקרא דיליף מיניה ותירצו הם ז״ל דאי קתני שור ה״א דוקא שור דאקרי קרן אבל של פרה דלא אקרי קרן לא דכיון שאין פסולו מגופו אלא מחמת שמו אין לך אלא מה שנקרא קרן ולא לרבות דבר אחר אפילו הוא מינו להכי קתני פרה שכל המין אחד הוא. עוד הקשו והרי של עז דכשר ולא אשכחן דאקרי שופר ואקרי קרן כדכתיב והצפיר השעיר קרן חזות בין עיניו ותירצו דהא אקרי נמי שופר שהעז בכלל שה ויובל הוא דכתיב שה כשבים ושה עזים וכתיב שופרות היובלים. עוד הקשו אמאי לא קתני חוץ משל ראם שנקרא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ותירצו דאה״נ אלא דחדא מיניהו נקט ונקט של פרה משום דשכיחא ושל ראם לא שכיח כדכתיב התקשר (ראם) [רים] בתלם עבותו. מיהו אכתי קשה כיון דשל פרה לא אשכחן דאקרי שופר ממילא אימעט מכלל שופר ומאי האי דקתני כל השופרות כשרים חוץ משל פרה שאין אדם מוציא מן הכלל אלא מה שהוא בכללו ממש לכך פי׳ רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל דודאי ב׳ ענינים יש בשופר א׳ הכשר גופו והשני הכשר שמו ושופר הוא לשון הדור ותקון מלשון אף נחלת שפרה עלי והכשר גופו הוא שאין בכלל שופר אלא השופרות החלולין שזכרותן נטלת מהם אבל אותן שאינן חלולין והם כולם קרן אחד אינן נקראין שופר וראיה לדבר מדאמרי׳ לקמן קדחו בזכרותו יצא דמין במינו אינו חוצץ ואלו היה זכרות כשר לתקיעה לא הי׳ צ״ל שאינו חוצץ אלא לפי שהוא פסול אמר שאעפ״כ אינו חוצץ ולמדנו שהתוקע בזכרות לא יצא וכן הדין בתוקע בקרן שאינו חלול שכולו זכרות ולפי שהפרה קרן שלה חלול ויש לו הכשר שופר בגופו ואין פסולו אלא מחמת שמו שקראו הכתוב קרן ולא קראו שופר לכך שנינו כל השופרות שחלולין כשרין חוץ משל פרה שאע״פ שהוא חלול פסול מפני שהוא קרן ולא הוצרך לומר חוץ משל ראם כי קרן של ראם אינו חלול ואינו בכלל כל השופרות. ומיהו אכתי ק״ל כיון שאין פסולו מגופו אלא מחמת שמו היכא קתני מפני שהוא קרן ה״ל למתני מפני שנקרא קרן וכתב הוא ז״ל דודאי כל שהוא מחובר בגוף בהמה קרן שמו ואפילו של יובל ולא נקרא שופר אלא כשנתקן בתלוש והוא מן החלולים וההדורים ומפני שקרן של פרה פסלתו תורה אף לאחר תלישה נקרא שמו קרן כמו שהיה לענין פסלות ולהכי קתני מפני שהוא קרן כלומר מפני שעדיין הוא קרן כמו שהיה בתחלה בעודו מחובר ואע״פ שפסולו מחמת שמו והרי הוא כאלו קרן מגופו לענין שמו שאף הוא אינו הדור לשם והא דמייתי ראיה מדכתיב וקרני ראם קרניו אע״ג בעודו מחובר הוא דכתיב דכולהו אקרי קרן י״ל דכיון דלא כתיב וכקרני ראם קרניו וכתיב וקרני ראם קרניו משמע דה״ק שקרניו קרני ראם לעולם שאף בתלוש הם קרן ומאי דכתיב בשופר של עז קרן חזות ההוא משל הוא שראה במראה הנבואה חוזק אותן ממלכות כחוזק הקרן שאינו חלול שהוא עצם חזק וכמו שאמר עליו שמראה גדול ונורא במ״ש חזות שהוא מלשון חזות קשה הוגד לי ואע״פ שהכתוב ג״כ כשאמר וקרני ראם קרניו דרך משל הוא מ״מ כשהמשיל קרן השור לקרני ראם הראה לו פסול אבל כאן שאמר קרן חזות לא בא אלא להרבות תקפו ואדרבה בא לומר שינוי מעשה הצפיר שאין שופר בין עיניו כדרכו אלא קרן חזות וחזק א״נ דכיון דמחובר הוא בין עיניו קרן מקרי ותירוץ התוספת מספיק בזה:

גמ׳ אם שור למה פר ואם פר למה שור. פי׳ דשור משמע אפי׳ בן יומו כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד ופר אינו נקרא אלא עד ג׳ שנים אלא מאי משור פר משופר פי׳ שבא לרמוז על זה:

ורבנן כדרב מתנה דאמר מאי משור פר שהוא פר. כן גרסת רש״י ז״ל ופי׳ הוא ז״ל שביום שנקרא שור היה גדול כפר וזהו פר של מעשה בראשית שביום [שנברא] נברא כקומתו וי״ג שור שהוא מפר וכן פי׳ הערוך שור שהיה אביו כשהולידו פר חזק ושלם:

שאין קטיגור וכו'. שלא להזכיר מעשה העגל כדרך שאין כ״ג נכנס בבגדי זהב לפנים ואע״ג דאיכא דם הפר דמדי מיניה לפנים הא אשתני ולא מינכר איזה דם הוא ואע״ג דאיכא ארון וכפורת לפנים מצופים זהב ואיכא כף ומחתה של זהב שכה״ג מכניס לפני לפנים אנן לא חיישינן אלא שלא יתנאה חוטא במה שחטא בו וכף ומחתה אינם להתנאות אבל בגדי זהב הם להתנאות ושופר נמי בא להתנאות ולהרצות אל אדוניו ואע״ג דמבחוץ לא חיישינן להא דהא משמש בבגדי זהב על מזבח החיצון ואפילו על מזבח שבהיכל בחוץ האי שופר כיון דלזכרון אתי ולהכניס תפלתן של ישראל לפני ולפנים כלפנים דמי וטלית מצוייצת שהיא מוזהבת מותר ללבוש ביום הכפורים דהא ודאי כלחוץ דמי:

ופרכינן והא תנא מפני שהוא קרן קאמר ופרקינן דתנא חדא ועוד קתני חדא שאין קטיגור נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן. והקשה הרמב״ן אמאי דחיק עולא ומחסר מתניתין ומוסיף חדא ועוד קאמר ותירץ דמשמע ליה טעם חלוש שיאסרו חכמים מפני שנקרא קרן ולא נקרא שופר כיון שהוא חלול וכל השופרות נקרא לפיכך עשו לו סניפין מאידך טעמי דעולא ודאביי:

מתני׳ שופר של ר״ה של יעל פשוט. וא״ת דהא קתני רישא כל השופרות כשרין ולא מפלגינן בין פשוט לכפוף וכ״ת דמתני׳ פליגא רישא אסיפא ותנאי היא כדמפרשי קצת רבנן ז״ל חדא דא״כ תנא היכא מסתים לה סתומי ה״ל למתני בסיפא ר׳ פ׳ אומר א״נ אחרים אומרים ועוד היכא לא מפרשי לה בגמרא ונוקמה כתנאי ונימא אינהו הני תנאי דהכי אורחא דתלמודא ועוד אי הך סיפא לעיכובא הוא ומדאוריתא מנא ליה להאי תנא דבעינן מדאוריתא כפוף ולא פשוט דהא שופר אמר רחמנא וכין שהוא כפוף או פשוט שופר הוא. והנכון דעיקר מתני׳ מילי מילי קתני וברישא קתני דין תורה והך סיפא למצוה מן המובחר מדרבנן דסבר ת״ק דפשוט מעלי טפי לר״ה כדאמרי׳ בגמרא דהא דפשוט טפי מעלי כדי שיהא זכר לפשוט הדורי הלב וגם לפשוט ראשנו בתפלה למעלה כדכתיב נשא לבבינו אל כפים וכו׳ ומשוה יובל לר״ה משום דכתיב שביעי שביעי לגז״ש כדאיתא בפ׳ דלקמן. ור׳ יהודה סבר דמצוה יותר בר״ה בכפופין דכמה דכייף טפי מעלי זכר לכוף הגוף לתפלה ותחנונים כעני כי יעטוף וביובל בעי של יעל פשוט לפי שהוא דרך חירות לעבדים שנשאו ראש א״נ כטעמא דפרישו בירושלמי תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי ולאו למימרא דר׳ יהודה לית ליה גזירה שוה דשביעי שביעי דהא לא סגיא דלאו הכי אלא דקסבר דבהא מלתא דרבנן למצוה לא חיישינן לג״ש ומאי דשייך במלתא למעבד עדיף טפי. ויעל פרש״י שהוא מין חיה שהוא עז הבר ולא כפי׳ בעל הערוך שהוא כשבה קטנה דהא כתב שור שה כשבים ושה עזים וכתיב ואקו ודישון ומתרגמינן ויעלא ורימא אלמא לאו כשבה היא אלא מין חיה וכן הכתוב אומר הרים הגבוהים ליעלים ומיהו קשיא דהא כתיב קרנות שן והבנים ותרגם יונתן קרנין דיעלין וא״כ של יעל קרן אקרי שופר לא אקרי וי״ל דההוא מינא אחרינא הוא שאין קרן שלו חלול (והני) [והוי] יודע דהא דקתני של יעל פשוט לאו למימרא דמצוה בשל יעל ממש אלא מצוה בפשוטין ויעל נקט משום דרגילי ביה במקדש וכדקתני ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין לפי מנהג המקדש וחיוב שלו תדע דהא ר׳ יהודה קתני בר״ה בשל זכרים כלומר בשל איל כדאמרי׳ דקרו לדוכרא יובלא ובודאי דבשל זכרים לאו דוקא אלא לפי שהוא מצוי ורגיל אלא בשל כפופים דוקא תדע דהא א״ר לוי בגמרא מצוה בכפופין ופרכינן ולימא הלכה כר׳ יהודה אלמא דר׳ יהודה לא קפיד אלא אכפופין ומינה דת״ק לא קפיד אלא אפשוטין והכי מוכח טעמא דאמרינן עליהו בגמרא דמר סבר כמה דפשיט טפי מעלי ומר סבר כמה דכייף טפי מעלי והא דאמרי׳ בפ״ק למה תוקעין בשופר של איל הא פרישנא עלה דאדרבה היא זו שאלתו של ר׳ אבהו על המנהג כיון דליכא לא חיובא דאוריתא ולא חיוב מצוה דרבנן:

ובתענית בשל זכרים. פי׳ דאע״ג דתענית יום צרה וצעקה הוא כמו ר״ה אפ״ה כיון דתקיעתא אינם בחיוב גמור אלא בכנופיא ולהעלות תפלה בתקיעות ואין סדר תקיעות ולא פסולי שופר מעכבין בהן דין הוא דמשוינן בהו הפרישא ביניה ובין תקיעות דאוריתא ונעביד בכפופין משום הלכף כאגמון ראשו כאדם הנכלם ונחפר כי מעשיו הביאו לו צרה הזאת:

שוה היובל. פי׳ י״ה של יובל:

לתקיעה ולברכות. פי׳ לסדר תקיעות ולסדר ברכות לומר מלכיות זכרונות ושופרות משום דעבדינן גזירה שוה בכולהו ואע״ג דברכות דרבנן נינהו כדאיתא לקמן ור״י פליג בענין השופר מטעמא דכתיבנ׳ לעיל וחזינן לר׳ יהודה דלא איירי בענין התעניות וי״א דכיון דלא פליג מודה הוא לת״ק דבתעניות בשל זכרים ודינן לדבריו כר״ה דלדידה דמי טפי מיובל שהוא דרך חירות וק״ל א״כ ר׳ לוי דאמר ובתעניות בפשוטין כדאיתא במקצת נוסחי דאמר כמאן לא ת״ק ולא ר״י וי״א דר׳ לוי אף בפשוטין קאמר לאפוקי דלא בעינן דוקא בכפופין בר״ה א״נ ר׳ לוי פליג וסבר דפשוטין דוקא עדיפא להיכרא בעלמא ויותר היה נ״ל דר׳ יהודה בתעניות פשוטין בעי דלכ״ע מפלגינן בין תקיעות דר״ה ושל תעניות דהני דאוריתא והני דרבנן ולהכי לא חייש לפרושי אלא (רמא) [רמז] לה במאי דקתני בר״ה תוקעין בשל זכרים כלומר ולא בתעניות ונקט יובל לפשוטין להדיא משום דאיירי ביה ת״ק דידיה ור׳ לוי דאמר כר׳ יהודה ומכל מקום נוסחאות דלא גרס ברר׳ לוי בתעניות כלום ובודאי הא דלא איירי ביה או משום דסבר דליכא קפידא בתעניות בין כפופין לפשוטין או משום דסבר דמצוה בפשוטין דכיון דלדבריו מצות יובל ור״ה בכפופין א״א לחייב בהם בתעניות דא״כ יהו כל תקיעות השנה שוין והעולם נוהגין לתקוע בתעניות בכפופין כדברי ת״ק וכפי סברא ראשונה שכתבנו:

גמ׳ אמר ר׳ לוי וכו'. פי׳ ארכבה אתרי רכשי ס״ל בר״ה כר״י דמצוה בכפופין ולענין יובל סבר דבעינן למעבד ג״ש כת״ק ואפי׳ בהא דליכא אלא מדרבנן דכיון דשוה בדיני דאוריתא דין הוא דלשוו בהא ואע״ג לפי סברא פשוטין עדיפא טפי ליובל שהוא חירות ושמחה וי״ה האמור כאן פשיטא דהיינו י״ה של יובל דאלו י״ה דעלמא ליכא לא חיוב בתקיעות ולא חיוב ברכות כלל ומה שנהגו לתקוע במוצאי י״ה סימן תשר״ת מנהג בעלמא הוא וי״א כדי לערבב השטן וליתא דשטן ביומא דכפורי ליכא כדאית׳ בנדרים וביומא ועוד שתוקעין לאחר מעריב בחול אלא הטעם כדכתב רבינו האי ז״ל שהוא זכר ליובל ולפי שאין שנת היובל ידועה לכל תוקעין בכל שנה ושנה ולד״ה אין ברכה בתקיעה זו ואין מדקדקין בה בשום פיסול לא בתקיעה ולא בשופר:

ושל כל השנה בפשוטין. פי׳ של תעניות והא פרישנא במתניתין:

ר׳ לוי דאמר כמאן והאנן תנן שופר של ר״ה של יעל. פי׳ דקס״ד דר׳ לוי כיון דעביד לה שמעיתא לד״ה קאמר לה ומהדרינן דאיהו דאמר כר׳ יהודא ולהכי פרכינן ולימא הלכה כר׳ יהודה ומהדרינן דא״כ הוי משמע דאפי׳ ביובל פסיק כותיה ולא ניחא ליה דלימא הלכה כר׳ יהודה בר״ה והלכה כדברי חכמים ביובל דאם כן הוי משמע דביובל בפשוטין ולמימר והלכה כת״ק ולהשות יובל לר״ה לא ניחא דקמאריך בלישניה טובא הילכך אמר לה כשמעתא והלכה כמותו: