ריטב״א על סוכה מ״א

אמר רב אשי מחלוקת ר״א ורבי יוחנן בפרי ראשון דהיינו פירות שביעית עצמן אבל בפרי שני כגון דמיהם או חליפיהן דברי הכל אפילו דרך חלול והא דקתני בברייתא דלעיל דמסייע לרבי אליעזר מדקתני לקח לקח אפילו בפרי שני אטו רישא תנא ליה דהוי לקח דוקא איתביה רבינא לרב אשי מי שיש לו סלע מדמי פירות שביעית דה״ל דמים הללו פרי שני ונתפסים בקדושת שביעית ואינו רשאי להוציאם אלא בדברים הנאכלים תוך זמן הביעור וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויקח ממנו פירות בסלע זה והפירות בידו קדושים והסלע חולין ביד חנוני דשביעית פרי ראשון ואחרון אסור ואמצעים מותרין כדלעיל ואחר כך נותן הפירות שלקח לחנוני במתנה גמורה ואוכלן חנוני בקדושת שביעית נותן לו חנוני הסלע במתנה גמורה והלוקח זה עושה בסלע מה שירצה שכבר יצא לחולין כשלקח בו הפירות:

ה״ג אומר לו תן לי בסלע. פירוש ונותן לו וחוזר ונותן ואומר לו פירות הללו נתונין לך וחנוני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה והיינו כדפרישית שאחר שיתקיים המקח לגמרי בלא שום תנאי ושיור עושין כן כדי שלא יהו נחלפין ותחול קדושת הפירות על הסלע כבתחלה וכן הוא בירושלמי וכן הוא בפירושי רש״י ז״ל. והא הכא דסלע זה פרי שני הוא ולא משכחא אנפא דליפוק לחולין אלא דרך מקח שיקח בו פירות מן החנוני ולא קתני שיחללו על מעות שבביתו:

אלא א״ר אשי מחלוקת בפרי שני ומתניתין דחנוני רגיל אצלו כר׳‎ אלעזר דלא כר׳‎ יוחנן אבל בפרי ראשון ד״ה דרך מקח אין דרך חלול לא:

ופרכינן והא קתני אחד שביעית ואחד מעשר מתחללין בו. פי׳‎ דקס״ד דפירות שביעית ממש קא׳‎ ופרקינן מאי שביעית דמי שביעית שהוא פרי שני ואת׳‎ כרבי אליעזר ורבי יוחנן דאמרי כאידך תנא דלעיל דאלת״ה אלא דשביעית היינו פירות שביעית דכותה גבי מעשר נמי מעשר ממש היאך מתחלל על בהמה וחיה והא כתיב בפדיון מעשר וצרת הכסף שאין פודין אותו אלא על מטבע שיש עליו צורה חשוב׳‎ שהיא יוצאת כדפרישנא בפרק הזהב אלא דמי מעשר ה״נ דמי שביעית והלכה כרבי יוחנן:

מתני׳‎ בראשונה היה לולב ניטל שבעה במקדש דכתיב ולקחתם לכם עד ושמחת׳‎ לפני ה׳‎ אלקיכם שבעת ימים דהיינו שישמחו שבעה ימים לפני ה׳‎ שזהו בבית המקדש בלולב ושאר מיניו האמורין בראש הפסוק:

ובמדינה יום אחד. פי׳‎ ירושלים וכל שאר ארץ ישראל נקרא מדינה בכל מקום:

התקין ריב״ז שיהא לולב ניטל שבעה במדינה לאחר חורבן זכר למקדש ומיהא יום הנף כולו אסור. פי׳‎ שיהא יום הנפת העומר שהיא יום ששה עשר אסור בתבואה חדשה דאלו בזמן שב״ה קיים כיון שקרב העומר בששה עשר מותרים לאלתר בחדש כדכתיב עד הביאכם אבל בזמן דליכא בית עצומו של יום מתיר כדכתיב עד עצם היום הזה וכדאיתא במנחות וסבר ר׳‎ יוחנן מדינא דהאיר מזרח מתיר עד ולא עד בכלל אלא דאתקין הכי גזרה שמא יבנה ב״ה ויבואו לטעות לאכול משהאיר מזרח וכדאיתא בגמ׳‎ מיהו איכא בגמ׳‎ מ״ד דלר״י עד ועד בכלל וכל היום אסור מן הדין ולא התקין ריב״ז כלום חוץ מן הדין אלא שדרש והתקין. והא דקתני הכא האי תקנתא משום דהא מתני׳‎ איתנייא הכי במס׳‎ ר״ה דמני עשר תקנות שהתקין ריב״ז וכיון דאיתה הכא רישא דמתני׳‎ סיימה כולה כי התם אבל במס׳‎ מנחות דאצטריכא ליה סיפ׳‎ לא קתני רישא משום סיפא וקתני סיפ׳‎ בלחוד:

גמ׳‎ מ״ט מהרה יבנה ב״ה כו׳‎. דאיבנו אימת אלימא בשיתסר אחר הנץ החמה כבר האיר מזרח התירו ושפיר אכלי אלא דאיבני בחמיסר מחצות ולהלן לישתרי פי׳‎ דהא מסתמא עד חצות יום ששה עשר קרב העומר והם מותרים מחדש מחצות ולהלן של י״ו דאמר מר הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן שאין ב״ד מתעצלין בו ופרקינן דאיבנא בלילא בסמוך לשקיעת החמה שאין להם פנאי כ״כ לקצרו ולעשות הימנו גרוסות ולטחון ולרקד עד חצי היום. ותימא היאך נבנה בי״ט סמך לשקיעת החמה והלא י״ט הוא ואין בנין ב״ה דוחה שבת וי״ט ועוד היאך נבנה בלילה שאין בנין ב״ה אלא ביום כדכתיב וביום הקים את המשכן ביום מקימין ואין מקימין בלילה ואין לנו לפרש בזה אלא כמו שפרש״י שבנין ב״ה לעתיד לבא ירד בנוי מן השמים כדכתיב מקדש ה׳‎ כוננו ידיך:

מה״מ דת״ר כו׳‎. עד מלתא אגב אורחיה קמ״ל דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנ׳‎ פירוש וממון גמור הוא שלו לכל דבר וכבר ברירנא לה בפרק יש נוחלין. מהא שמעינן שהנותן לחבירו בי״ט סתם ע״מ להחזיר הוא ואומדנא דמוכח הוא אע״פ שלא פי׳‎ שאין אדם מתערטל ממצותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו דהא סתם נתנו להם ר״ג ואפ״ה אמרינן להדיא דקמ״ל דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולב לחברו בי״ט סתם וכן עיקר. ובענין אתרוג שלקחו שנים בשיתוף כתבו הראשונים ז״ל שאין אחד מהם יוצא בו ביום ראשון עד שיקנה מחברו חלקו מההוא דפ׳‎ יש נוחלין וכן דעת מורי הרב ר״א נר״ו. והנכון בעיני כדברי מורי הרשב״א נר״ו דכיון שנשתתפו בו לדעת כן יש ברירה לדברי הכל וא״צ להקנאת חבירו וכבר כתבתי בפרק יש נוחלין ומכאן היתר ברור לאתרוג שלוקחין צבור. ובתוס׳‎ עקמו הדרך הזה בענינים אלו וכבר הארכתי בזה בלקוטין:

כי הא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת להחזירו לי ונטל ויצא בו החזירו יוצא. פי׳‎ שהחזירו בו ביום בענין שיוכל לצא׳‎ בו ביום אם עדיין לא יצא באותו יום או למחר דאומדן דעתא הוא שיחזירנו לו כדי שיצא בו לכשיצטרך:

לא החזירו.‎ פי׳‎ ‎שלא החזירו כלל או שלא החזירו עד שעבר זמן מצותו לא יצא שכיון שלא קיי׳‎ תנאו בטלה המתנה וחזרת דמים לאו חזרה היא כלל דהכא אלולב קפיד כדאמרינן התם בגיטין ע״מ שתתן לי אצטלית דאצטלית דוקא דלצעורה קא מכוין וכ״ש בזה שצריך לו לצאת י״ח וכדכתיבנא במסכת גיטין. והא דאמרינן הכא דהחזירו יצא אע״ג דה״ל תנאי ומעשה בדבר אחד משו׳‎ דסמכינן אמסקנ׳‎ דהתם שכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי וכשהחזירו אגלאי מלתא למפרע שזכה בו בשעת נטילה אבל כי ליכא מעכשיו לא יצא דהא לא זכה עד לאחר חזרה שקיים התנאי וכשנטלו קודם לכן לא היה שלו אלא למאן דסבר דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן שכל תנאי ומעשה בדבר א׳‎ התנאי בטל כמי שאינו והמעשה קיים ואע״פ שלא החזירו יצא והיינו דאמרינן התם הרי זה גיטך ע״מ שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת. ופרישנא טעמא משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואינו תנאי כלל דאי לא אינה מגורשת כלל דהא כי מהדרא ליה ניירא הוא דזכיא ביה והאי שעתא ליתיה ברשותה דתתגרש ביה ולבסוף אסיקנא דאע״ג דלא גמרינן מתנאי בני גד וב״ר מגורשת כשתחזירנו למפרע כשהגיע לידה שכל שאומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי ודכות׳‎ אמרינן הכא שאם החזירו יצא למפרע ואם לא החזירו לא יצא ולא אמרינן תנאי ומעש׳‎ בדבר א׳‎ תנאי בטל וזה מבואר. איכא דק״ל אי אמר ליה על מנת שתחזירו לי היאך יוצא בו דכיון דאמר לי מידי דחזו לי קאמר ואינו יכול להקדישו כדאי׳‎ בפרק יש נוחלין ואמרינן בנדרים ובבא בתרא כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומפני זה כתב רש״י ז״ל בבבא בתרא דל״ג לי׳‎ והראב״ד כתב דשפיר גרסי׳‎ לי והכא הרי הוא יכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן לו דמי הנאה להקדש ול״נ כדכתיבנ׳‎ התם אבל הנכון דקושיא מעיקר׳‎ ליתא דכי אמרינן התם כל מתנ׳‎ שאם הקדישה אינ׳‎ מקודשת אינה מתנה אלא כשנעשית בהערמ׳‎ כמתנת בן חורין דאמר אינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל כו׳‎ וכדאמרינן התם סעודתו מוכחת עליו וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם בעי ר׳‎ ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע״מ שלא יקדישנה לשמים ופריק כיני מתני׳‎ כל מתנה שהוא כמתנת בן חורין שנעשית בהערמה שאינה אם הקדישה מקודשת אינ׳‎ מתנה וכבר ביררנו זה במקומות הרבה ושמעי׳‎ מינה דמתנ׳‎ ע״מ להחזירה רשאי ליתנ׳‎ לאחרי׳‎ ואחר לאחרי׳‎ ובלבד שתחזור לבעלי׳‎ הראשונים כמו שהתנו כי הכא שר״ג נתנו לרבי יהושע ור״י לרבי אליעזר ור״א לר״ע והחזירו לר״ג:

א״ל בר אמימר לרב אשי אבא צלויי מצלי ביה. פי׳‎ כשהיה אוחז לולבו בידו לא היה מניחו בשע׳‎ תפלה ואותבי׳‎ ליה מדתני לא יאחוז אדם תפילין בידו ס״ת בזרועו ומתפלל ואמר שמואל דסכין וקערה ומעות כיוצא בהם שאסור להתפלל בעודן בידו ואע״ג דלא הוו דבר שבקדושה שיקפיד כל כך בנפילתן מידו חיישינן דלמא טריד בהו וכ״ש ספרים וכיוצא בהם חוץ מסידור תפלות דבהא ודאי ליכא למיחש ופרקינן התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה היא ולא טריד בה פרש״י כי מתוך חביבות של מצוה שנטלו לצאת בו לא טריד ולא ירדנו לסוף דעתו דודאי כ״ש שמתוך חביבות המצוה יתן לב בלולב שלא יפול ולא יתכוין בתפלתו ויש לפרש דטרדה דלולב כיון דמצות שעתא היא והיא חביבה אע״פ שמפנה לבו עליה קצת אינו מפנה לבו לבטלה ואין זה מתעכב בתפלה כדי למנוע ממנו חבוב המצוה כי אפשר שחיבוב מצוה זו יתננו ויזכירנו לכוין לבו בתפלתו יותר ואפשר שלזה כיון רש״י ז״ל בפירושו כנ״ל:

מתני׳‎ רבי יוסי אומר י״ט הראשון של חג שחל להיות בשבת. פי׳‎ ולולב דוחה שבת ושכח והוציא את לולבו לר״ה פטור לפי שהוציאו ברשות פי׳‎ דטריד וה״ל טועה בדבר מצוה ופטור מקרבן ואמרינן בפסחים שלא א״ר יוסי אלא בלולב שזמנו בהול ומפני שהוא בן טלטול בביתו מיהו האידנ׳‎ דלולב לא דחו שבת אפילו בביתו אסור לטלטלו ובטלה מתני׳‎ דקתני מקבלת אשה מיד בנה כו׳‎ ואידך דר׳‎ יהודה דאמר בשבת מחזירין דכל הני ליתנהו אלא בזמן ב״ה שדוח׳‎ שבת ולא ידענו למה הביאם רבי׳‎ אלפסי ז״ל בהלכותיו ואפשר שלא הביאם אלא ללמוד מה שאמרו עליה בגמ׳‎ מדאגביה נפק ביה: