רא״ש על שבועות ד׳:כ״ה

תניא ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה. פי' אם אמר החכם בלשון נדוי פלוני יהא ארור הוא מנודה כאילו א"ל הוי בשמתא. ואם אמר אדם לחבירו בלשון שבועה וקבלו עליו שבועה היא. ואם קלל חבירו ואמר ארור הוא לה' חייב המקלל. בו נדוי דכתיב אורו מרוז אמר מלאך ה'. ואמר עולא בארבעה מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז איכא דאמרי גברא רבה הוה ואיכא דאמרי כוכבא הוה דכתיב מן השמים נלחמו הכוכבים. בו קללה דכתיב ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וכתיב ארור האיש. בו שבועה דכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע שאול את העם: