שמות ט״ו:כ״ז-ט״ז:ג׳

שתים עשרה עינת מים. כנגד י"ב שבטים נזדמנו להם:

Twelve springs of water — corresponding to the twelve Tribes were made available to them.

וע' תמרים. כנגד שבעים זקנים:

And seventy date trees. Corresponding to the seventy elders.

בחמשה עשר יום. נתפרש היום של חנייה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, למדנו, שאכלו משירי הבצק (או משירי המצה) ששים ואחת סעודות, וירד להם מן בט"ז באייר, ויום א' בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (פז:):

The fifteenth day. The date of this encampment is specifically mentioned because on that day they finished the[ir supply of] cake which they took out of Egypt. and [now] they needed the manna. We learn from this that from the remains of the dough they ate sixty one meals [through the 15th of Iyar] and the manna descended for them on the sixteenth day of Iyar, which was on the first day of the week as is cited in Maseches Shabbos.

וילונו. לפי שכלה הלחם:

They complained. Because their [supply of] bread was finished.

מי יתן מותנו. שנמות, ואינו שם דבר כמו מותנו (בחולם), אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו. ותרגומו לְוַי דְמִיתְנָא, לו מתנו, הלואי והיינו מתים:

If only we had died. [מוּתֵנוּ means:] “that we should die.” It is not a noun as is מִיתָתֵנוּ — “our death” but rather like עֲשֹוֹתֵנוּ, חֲנוֹתֵנוּ, שׁוּבֵנוּ which mean: that we should make, that we should set up camp, that we should die. Onkelos translates it (i.e., מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ) לְוַי דְמִיתְנָא as [he translates] לוּ מַתְנוּ [meaning:] “If only that we should die.”