שמות כ״ב:י״ט-כ״ג

לאלהים. לעבודת גילולים. אילו היה נקוד לאלהים (הלמ"ד בציר"י), היה צריך לפרש ולכתוב אחרים, עכשיו שאמר לאלהים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למ"ד ובי"ת וה"א המשמשות בראש התיבה, אם נקודה בחטף, כגון למלך, למדבר, לעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן למלכים, ולרגלים, בחיר"ק, צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לאלהים כל אלהים במשמע, אפילו קודש, אבל כשהיא נקודה פתח, כמו למלך, למדבר, לעיר, (פת"ח וקמ"ץ ענין אחד בענין זה, וגם יש לומר בדרך אחר כמ"ש בדקדוקי רש"י יעויין בו) נודע באיזה מלך מדבר, וכן לעיר נודע באיזה עיר מדבר, וכן לאלהים לאותן שהוזהרתם עליהם במקום אחר. כיוצא בו אֵין כָּמֹוךָ בָּאֱלֹהִים (תהלים פו, ח), לפי שלא פירש, הוצרך לינקד פת"ח:

To a god. [Meaning:] to idols. If it were vocalized לֵאלֹהִים [instead of לָאֱלֹהִים] it would have been necessary to explicitly write: אֲחֵרִים [לֵאלֹהִים] — other [gods]. However, now that it is vocalized לָאֱלֹהִים it is not necessary to define it with the word “other.” For wherever the letters ל' or ב' or ה' are used as a prefix, and are vocalized with a sheva for example: לְמֶלֶךְ (to a king), לְמִדְבָּר (to a desert), לְעִיר (to a city), it is necessary to define which king, which desert, which city. Similarly, (when these letters precede a sheva such as): לִמְלָכִים (for kings), לִרְגָלִים (for holidays) [when the vowel of the prefix is] a chirick, it is necessary to define which ones, for if it (לִמְלָכִים) were not defined it would refer to all kings. Similarly לֵאלֹהִים (to gods) would include all gods even [the One of whom the use of אֱלֹהִים is] holy. But when [one of these letters] is vocalized with a patach as in: לַמֶּלֶךְ (to the king), לַמִּדְבָּר (to the desert) לָעִיר (to the city), then it is known which king is spoken of. So, too, regarding לָעִיר, it is known which city is spoken of. So, too, לָאֱלֹהִים refers to those [gods] that were forbidden to you elsewhere. Similarly: “There is none like You (בָּאֱלֹהִים) amongst the gods,” since בָאֱלֹהִים is not defined [with אֲחֵרִים] it was necessary to vocalize it with a patach.

יחרם. יומת. ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמרה בו מיתה במקום אחר וְהֹוצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אֹו אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא וגו' (דברים יז, ה), אלא לפי שלא פירש על איזו עבודה חייב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופירש לך כאן זובח לאלהים יחרם, לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך שהם עבודות בפנים, וחייבין עליהם לכל עבודת אלילים, בין שדרכה לעבדה בכך בין שאין דרכה לעבדה בכך, אבל שאר עבודות, כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק, אינו במיתה אלא באזהרה:

Must be condemned. [Meaning:] he must be put to death. Why is יָחֳרָם written here? Has not the penalty of death already been stated elsewhere: “You shall take out that man or that woman, etc., [and stone them]”? But [the answer is:] since there it was not made clear what form of worship carries the death penalty, and so that you not think that all forms of [idolatry] worship carry the death penalty, the Torah comes and makes it clear to you here “Whoever slaughters to a god must be condemned [to die], thereby telling you that just as slaughtering is a service that is performed inside [the Mikdosh] when it is done to [the One] in Heaven, so, too, do I include one who burns incense and one who pours libation, which are also services performed inside [the Mikdosh;] and one is liable [for performing] any of these services to idolatry, whether it is the usual way of worshipping it or is not the usual way of worshipping it. But other forms of worship, such as: one who sweeps the floor [before an idol] or one who sprinkles water so as to settle the dust, or one who hugs or kisses [the idol], his penalty is not death, but he transgresses a לַאו — a negative precept.

וגר לא תונה. אונאת דברים, קונטרליאר"ר בלע"ז (העהנען) כמו וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מֹונַיִךְ אֶת בְּשָׂרם (ישעיה מט, כו):

You must not abuse a stranger. [This refers to] abusive words contralier (to taunt, aggravate) in Old French. as in: “I will feed (אֶת מוֹנַיִךְ) those that abuse you with their own flesh.”

ולא תלחצנו. בגזילת ממון:

Do not oppress him. [This refers to] robbing him of his money.

כי גרים הייתם. אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך, ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:

For you were strangers. If you abuse him, he, too, is capable of abusing you by saying to you: “You, too, descend from strangers.” With a fault which is your own do not reproach your fellow man. Wherever the term גֵר is used [it denotes] a person who was not born in that country, but came from another land to reside there.

כל אלמנה ויתום לא תענון. הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:

Do not mistreat any widow or orphan. The same applies to any person but the Torah speaks of what is usual, for they are weak and are frequently mistreated.

אם ענה תענה אתו. הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פירש ענשו, (והא דכתיב והיו נשיכם וגו', זהו אם צעוק יצעק, אבל באם לא יצעק לא פירש, וק"ל) כמו לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן (בראשית ד, טו), גזם ולא פירש ענשו, אף כאן אם ענה תענה אותו, לשון גזום, כלומר סופך ליטול את שלך, למה, כי אם צעק יצעק אלי וגו':

If you do mistreat him. This is a shortened verse. It threatens but does not make clear his punishment, as in: “Therefore whoever kills Kayin.” [There, too] there is a threat but does not make clear his punishment. Here, too: “If you do mistreat him” conveys a threat, [i.e.] “In the end you will get yours.” Why? “when he cries out to Me, etc.”

והיו נשיכם אלמנות. ממשמע שנאמר והרגתי אתכם, איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא, והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם, לפי שאין יודעים אם מתו אם נשבו:

Your wives will become widows. From that which is implied by its saying: “and I will kill you,” would I not know myself that “your wives will be widows and your children will be orphans”? But the answer is that this is an additional curse: that the women will be bound as living widows — that there will be no witnesses who can testify to the death of their husbands and they will thus be prohibited from remarrying. And the children will be orphans, [i.e.] the Beis Din will not allow them to take possession of the fathers’ estates, for they do not know whether they died or were taken captive.