שולחן ערוך הרב, אורח חיים רצ״ג

דִּין עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבוֹ ד' סְעִיפִים:
נוֹהֲגִים שֶׁמְּאַחֲרִים תְּפִלַּת עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כְּדֵי לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל עִקַּר יְצִיאַת הַשַּׁבָּת הוּא מִשְּׁעַת צֵאת ג' כּוֹכָבִים קְטַנִּים, שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּבֵינוֹנִים,
וּמִיָּד שֶׁיָּצְאוּ ג' כּוֹכָבִים קְטַנִּים הָיָה מֻתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיוּ ג' כּוֹכָבִים עוֹמְדִים רְצוּפִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְלֹא מְפֻזָּרִים, שֶׁזֶּהוּ הַשִּׁעוּר שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ בִּיצִיאַת הַשַּׁבָּת.
אֲבָל מִיָּד שֶׁנִּרְאִים ג' כּוֹכָבִים רְצוּפִים מֻתָּר לְהַבְדִּיל וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית.
וְאִם הוּא יוֹם הַמְּעֻנָּן — יַמְתִּין עַד שֶׁיֵּצֵא הַסָּפֵק מִלִּבּוֹ:

מִי שֶׁהוּא אָנוּס שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס בַּלַּיְלָה, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לֵילֵךְ לִדְבַר מִצְוָה וְהוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם עַד סוֹף הַתְּחוּם וְיוֹשֵׁב שָׁם עַד שֶׁחָשֵׁכָה, וּמִיָּד שֶׁחָשֵׁכָה הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ — יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית וּלְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס בְּבֵיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה.
וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנֵּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֶלָּא יַבְדִּיל בְּלֹא נֵר. וּבַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה אָסוּר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים רְצוּפִים אַף עַל פִּי שֶׁהִבְדִּיל.
וְכֵן קְרִיאַת שְׁמַע צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִקְרוֹת בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים כְּשֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּמַה שֶּׁקָּרָא מִבְּעוֹד יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁבְּהַבְדָּלָה יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְהַבְדִּיל אַף אִם יִזְדַּמֵּן לוֹ כּוֹס בַּדֶּרֶךְ.
וְאִם הוּא רוֹצֶה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת י"ח בִּלְבַדָּהּ מִבְּעוֹד יוֹם בְּלֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, וּכְשֶׁתֶּחְשַׁךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּבִרְכוֹתֶיהָ. וְאַף שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה — אֵין לָחוּשׁ, הוֹאִיל וּמִתְכַּוֵּן לִדְבַר מִצְוָה:

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף שֶׁחֲכָמִים הִתִּירוּ לְאָדָם לַעֲשׂוֹת כֵּן — טוֹב לְאָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָבָר הַתָּמוּהַּ לָרַבִּים:

(הָיוּ) נוֹהֲגִים לוֹמַר "וְהוּא רַחוּם" וּ"בָרְכוּ" בְּמֶשֶׁךְ גָּדוֹל וּבַאֲרִיכוּת נֹעַם, כְּדֵי לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ: