שולחן ערוך הרב, אורח חיים מ״א

דִּין הַנּוֹשֵׂא מַשְּׂאוֹי אֵיךְ יִנְהֹג בַּתְּפִלִּין וּבוֹ סָעִיף אֶחָד:
הַנּוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי עַל רֹאשׁוֹ — צָרִיךְ לַחֲלֹץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד שֶׁיָּסִיר הַמַּשׂאוֹי. וַאֲפִלּוּ דָּבָר קַל, כְּגוֹן מִטְפַּחַת — אָסוּר לְהַנִּיחַ עַל הָרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין, שֶׁגְּנַאי הוּא כְּשֶׁיֵּשׁ עַל הָרֹאשׁ דָּבָר אַחֵר שֶׁאֵינָהּ מַלְבּוּשׁ וְאֵין דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת עַל הָרֹאשׁ.
אֲבָל דָּבָר שֶׁדַּרְכָּהּ לִהְיוֹת עַל הָרֹאשׁ כְּגוֹן כּוֹבַע וּמִצְנֶפֶת — מֻתָּר, אֲפִלּוּ אִם מֻנָּח עַל הַתְּפִלִּין.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא מַשּׂאוֹי כָּבֵד אַרְבָּעָה קַבִּין וְהַתְּפִלִּין נִדְחָקוֹת — צָרִיךְ לַהֲסִירָן: