שולחן ערוך, אבן העזר ק״י

כּוֹתְבִין שׁוֹבָר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָהּ. וְהַבַּעַל נוֹתֵן אֶת שְׂכַר הַסוֹפֵר. הַגָּה: וְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְדַקְדֵּק בַּנָשִׁים, נֶאֱמָן אַחַר כָּךְ לוֹמַר שֶׁטָּעָה וְכָתַב שׁוֹבֵר לְאִשָּׁה אַחֶרֶת עַל שֵׁם זוֹ כִּי טָעָה בָּהּ. (טַעַם זֶה מְפֹרָשׁ גְּמָרָא בְּפֶרֶק גֵּט פָּשׁוּט):

הַמּוֹצֵא שׁוֹבָר עַל שֵׁם הָאִשָּׁה שֶׁנִּפְרְעָה מִכְּתֻבָּתָהּ, בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מוֹדָה שֶׁנְּתָנַתּוּ לַבַּעַל, יַחֲזִירֶנּוּ לוֹ. וְאִם אֵינָהּ מוֹדָה, אֶלָּא אוֹמֶרֶת: מִמֶּנִּי נָפַל, לֹא יִתְּנֶנּוּ לֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה: