שולחן ערוך, אבן העזר קס״ב

הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, נֶאֶסְרוּ צָרוֹתֶיהָ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִים, בַּעֲשֵׂה:

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, נֶאֶסְרָה הַחֲלוּצָה וְצָרוֹתֶיהָ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִים, בַּעֲשֵׂה:

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, אָסוּר מִדְּרַבָּנָן בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, אֲפִלּוּ בִּשְׁנִיּוֹת. וְכֵן הִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. אֲבָל הָאַחִים מֻתָּרִים בְּכָל קְרוֹבוֹתֶיהָ. וַאֲפִלּוּ לֹא חָלַץ לָהּ אֶלָּא מִסָּפֵק, אֲפִלּוּ הָכִי אָסוּר בְּכָל קְרוֹבוֹתֶיהָ (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַחוֹלֵץ):

מֻתָּר אָדָם לִשָּׂא אֲחוֹת צָרַת חֲלוּצָתוֹ וּשְׁאָר קְרוֹבוֹתֶיהָ:

אָסוּר לִשָּׂא צָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ: